ועדת הפרס ציינה בנימוקיה כי הפרס מוענק לריבקינד על פועלו רב-השנים בפיתוח הטיפול בטראומה והדגישה כי גולת הכותרת של עשייתו היא הטיפול בפצועים מאירועי טרור ובחיילי צה"ל, וכי ריבקינד הינו חלוץ בפיתוח גישות וכלים רפואיים חדשים להצלת חיים המהווים חלק בלתי נפרד מהווייתה של מדינת ישראל. פרס זה מצטרף לשורת אותות, תארים ופרסים שבהם זכה ריבקינד לאורך הקריירה, בהם אות "יקיר ירושלים". כמו כן, הוא הדליק משואה בטקס הדלקת המשואות בשנת 2023.
"אני עדיין לא מעכל את הבשורה המרגשת והמשמחת הזו", אומר ריבקינד. "אני הולך במסדרונות בית החולים ומכל עבר אנשים מברכים ומחבקים אותי. אני מרגיש שהפרס הזה הוא לא רק שלי, הוא גאווה של עובדי הדסה שהיו שותפים שלי ביחידת הטראומה, שהיא סיירת המטכ"ל של בית החולים וככזו יש לה זכויות ופריבילגיות שונות. הפרס הזה מוקדש לצוות שעובד איתי, לאחיות, עובדי בית החולים, פקידות, הנהלת הדסה, הכירורגים והאורתופדים".
יחידת הטראומה של בית החולים עובדת מסביב לשעון גם במבצע "שאגת הארי". בתחילת החודש שעבר הם קיבלו את הפצועים מנפילת הטיל בבית כנסת בבית שמש. באירוע נהרגו תשעה אנשים ועוד עשרות נפצעו בדרגות חומרה שונות. "עשינו הכל על מנת לטפל בפצועים והצלחנו להציל אותם", אומר ריבקינד.
על העבודה תחת אזעקות רבות הוא אומר: "בית החולים שלנו ממוגן בצורה יוצאת מן הכלל, כולל חדר הטראומה וחדר המיון. לפני שנים בנינו אותם בצורה ממוגנת, במחשבה שהם יוכלו לפעול גם באירועי מלחמה ואירועים גרעיניים. בהקשר זה השכלנו לקרוא את העתיד ועל כך שאפו להנהלת בית החולים הדסה עין כרם".
מתנגדים רמי דרג
את יחידת הטראומה הראשונה בארץ הקים ריבקינד ב-1992. הרעיון להקמתה עלה כאשר התמחה בכירורגיה כללית ובאחת התורנויות בחדר המיון הגיעה צעירה עם חבלות קשות, שנפטרה במהלך שהייתה במיון מפציעה שלא אובחנה בזמן. מותה המיותר תסכל אותו והעלה בו מחשבות על הצורך הדחוף בפתרונות רפואיים, מקצועיים ושיטתיים, ובליבו גמלה ההחלטה להתמחות בטראומה. בשנת 1986 יצא להתמחות ביחידת שוק-טראומה בארצות הברית.
אומנם הרעיון הראשוני של ריבקינד היה להקים את היחידה על מנת לטפל טוב יותר בפצועים מתאונות דרכים, אבל מהר מאוד המטרה השתנתה. "נסעתי לבולטימור שנחשבה אז למקום שאליו עולים לרגל כדי להתמחות בטיפול בטראומה ממקרי תאונות דרכים, לא חשבתי שיתחילו להתפוצץ פה אוטובוסים ויהיו פיגועים כאלה נוראיים", הוא אומר. "למזלנו הייתה את יחידת הטראומה שהצילה חיים רבים והותאמה לטיפול במצבים כאלה".
ריבקינד מציין את האחות המיתולוגית של הדסה, אתי בן יעקב, כמי שתרמה רבות לעיצוב היחידה, "הסיירת", כפי שהוא מכנה אותה. "אתי ראתה ביחידת הטראומה את משימת חייה, עם הנופך המיוחד שהיא יצקה לתפקיד", הוא אומר. "כשהיא הייתה מתקשרת ואומרת שהגיע אליה פצוע, כולם היו רועדים. היא לא ידעה לאבחן את חומרת הפגיעה ברזולוציות עמוקות, אבל החושים שלה היו כל כך חדים, שהיא בדרך כלל צדקה בתיאור חומרת המצב. היא הנחילה את המנטרה שאנחנו מחכים לפצוע ולא הפצוע מחכה לנו. זו מנטרה שחינכנו על פיה את מד"א, את 'איחוד הצלה' ואת שאר בתי החולים".
לאורך השנים הגיעו אל יחידת הטראומה בהדסה פצועים מאירועי טרור בירושלים, מהאינתיפאדה הראשונה ומהאינתיפאדה השנייה. ריבקינד מתגאה בירידה המשמעותית בשיעורי התמותה של פצועים שהגיעו אל היחידה. "בשנת 2006 שיעור התמותה של חיילים פצועים שהגיעו ליחידות הטראומה בהדסה עמד על 14.8%", הוא אומר. "במלחמת 'חרבות ברזל' הוא עומד על 7.1%, ירידה של יותר ממחצית מקרי התמותה".
שינוי משמעותי נרשם גם במקרי התמותה של אזרחים פצועים קשה שהגיעו ליחידת הטראומה של הדסה. "בשנת 1999 הנתון עמד על 18.4%, ואילו בשנת 2024 הוא הגיע ל-3%", הוא אומר. "ויותר מזה, כל מערך הטראומה הישראלי שהוקם בבתי חולים נוספים, בעקבות פתיחת יחידת הטראומה בהדסה עין כרם, חווה ירידה משמעותית בתמותה של פצועים מתאונות דרכים: משיעור של 18.6% בשנת 1998 ל-11% בשנת 2011. בסימולציה שנעשתה לאחרונה על סמך נתונים אלה נמצאה ירידה של 41% במספר ההרוגים בפועל לתמותה מצופה. זה הייטק".
בשל ריבוי הפיגועים בישראל התמחה ריבקינד בפגיעות הדף, באירועים רבי-נפגעים (אר"ן) וברפואת חירום ורכש מוניטין בינלאומי בקהילת הרופאים. "אחד הדברים המדהימים ששמנו לב אליהם בהקשר של פגיעות הדף הוא שאומנם מדובר בפגיעה קטלנית, אבל חלק מהנפגעים לא נשאו שום סימן חיצוני. לא שריטה, לא חבלה, שום דבר", הוא מתאר. "הם נראו בסדר, אבל היה להם גוון מסוים בגוף, שקשה מאוד לתאר במילים. זה לא אפור, לא לבן ולא צהוב - משהו אחר. אם היית רואה אותו פעם אחת, היית מבין מיד במה מדובר. ככל שראינו יותר פצועים כאלה, כך הבנו את עומק הבעיה. זה מטעה, הם מדברים איתך לכאורה כרגיל, אבל מצבם עלול להידרדר במהירות".
מקרי המוות הללו גרמו להם לעצור ולחשוב מחדש: "כל מי שטיפל במקרים הללו הבין שמדובר בתופעה שונה לחלוטין. היינו צריכים להבין שזה לא אירוע רפואי רגיל ושצריך לפעול אחרת. לדעת מתי להמתין, מתי לא, איך לבדוק ומה לשנות בגישה".
אתגר נוסף שעמד לפתחה של יחידת הטראומה הוא טיפול בפצועים שהובהלו לבית החולים לאחר פיגועים כשהם סובלים גם מפציעה חודרת וגם מפגיעת הדף. "מה שאנחנו מכנים 'הגרוע משני העולמות'", אומר ריבקינד. "הגענו לתוצאות מדהימות בטיפול במקרים הללו".
כשהידיעות על זכייתו בפרס ישראל פורסמו, הרשתות החברתיות התמלאו בסיפורים מרגשים על אודותיו. "המלאך השומר של הפצועים", קראו לו ולא בכדי. "תגיד לי שם של אדם שטיפלתי בו, ואוכל לשייך אותו לפיגוע שבו הוא נפצע", הוא אומר. "עד כדי כך הפצועים חרותים בליבי. הם שומרים על קשר איתי, שולחים לי תמונות של הילדים והנכדים שלהם ותמונות עדכניות של המשפחה. זה מרגש".
תמותה בת–מניעה
"כעבור שלוש שנים נתקלתי לראשונה במקרה של 'תמותה בת-מניעה'", הוא אומר. "היה לנו פה מקרה עצוב של גברת שבעלה היכה אותה. היא הובהלה בפעם הראשונה למיון, שוחררה וכעבור יומיים הגיעה שוב למיון, ובתוך כמה שעות נפטרה. הייתי מזועזע מהסיפור הזה. חבטנו בעצמנו והבנו שלמרות כל הניסיון שלנו בפיגועים ובמלחמות, אין לנו ניסיון בטיפול בטראומה. החלטתי שאני נוסע לבולטימור ללמוד את המקצוע".
ב-1986 נסע להתמחות באוניברסיטת מרילנד בארצות הברית ביחידת שוק וטראומה. "הייתי שם שנתיים וחצי ואז חזרתי הנה, לישראל, למרות שכולם אמרו לי להישאר בארצות הברית כי לא תהיה יחידת טראומה, לא בהדסה ולא בכלל", הוא אומר. "זה היה ממש כנגד כל הסיכויים. בכל תהליך הבנייה וההקמה היו קשיים, לא היה רגע שבו סללו לי את הדרך. כיום זה נראה מובן מאליו, ואין בית חולים שלא מתגאה בחדר הטראומה שלו, אבל אז זה נתפס כשאפתני ולא הגיוני".
פרופ' ריבקינד הקים את העמותה הישראלית לקידום הטיפול בטראומה, יצא להשתלמות כפרופ' אורח באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס ואחר כך קיבל לידיו את ניהול המחלקה לכירורגיה כללית וטראומה בבית החולים, תפקיד שאותו מילא במשך 14 שנה.
ידע שיוצא החוצה
השם הבינלאומי שרכש הוביל את ריבקינד להיות מהראשונים לקבל טלפון במקרים של אירועים רבי-נפגעים בעולם. כך היה ב-1994, לאחר הפיגוע בבניין הקהילה היהודית בבואנוס איירס; ב-2002 בפיגועים בקניה; ב-2004 לאחר הצונאמי בסרי לנקה וב-2014 לאחר אסון סופת השלגים ברכס האנפורנה.
"יצאתי לארגנטינה כנציג של משרד החוץ עם משלחת של פיקוד העורף בראשותו של זאב ליבנה, המפקד הראשון של פיקוד העורף", הוא אומר. "בניין הקהילה היהודית היה הרוס, הכל תל חורבות. המחלצים הארגנטינאים התחילו לעבוד עם כלבים, לחפור ולחלץ נפגעים. הבנתי שאין לי מה להועיל שם והלכתי לבית החולים הגדול שהיה בקרבת מקום. אמרתי לצוות: 'אם תמצאו מישהו חי, תפנו אותו לבית החולים, אני אקבל אותו כבר שם'. התחלתי לעבוד וראיתי שהרופאים לא בדיוק מצטיינים. אנחנו היינו אחרי כמה אירועים גדולים בארץ שסוקרו במגזין רפואה בינלאומי. הראיתי את המאמר לרופאים שם ואמרתי להם, 'כתוב כאן איך אנחנו עובדים בישראל, בואו תלמדו'. הבנתי את החשש שלהם. אני אדם זר, בלי רישיון לעבוד בבית החולים, אבל זה היה מצב חירום. התחלתי לעבוד, דיאליזה, פעולות כירורגיות, טיפולים בפגיעות מעיכה ולאט-לאט השתלטתי על האופרציה והפכתי למנהל האירוע בבית החולים. זו דוגמה קלאסית לידע שיוצא החוצה. היו הרבה מקומות בחו"ל שלא הגיעו לסטנדרטים שלנו, ואין זמן ללמד במצב חירום, אז אתה פשוט נכנס ועושה. במקרה הזה, הידע שהבאנו יושם בשטח בזמן אמת בתוך בית החולים, תוך כדי טיפול בפצועים".
אל בית החולים הגיעו במרוצת השנים משלחות של רופאים ללמוד על שיטת הטיפול. פרופ' ריבקינד מספר על קבוצת רופאים מבוסטון ששהו בהדסה במשך שבועיים והטמיעו את הידע בבית החולים שבו הם טיפלו בפצועים ממרתון בוסטון, פיגוע שהתרחש באפריל 2013 ובו התפוצצו שתי פצצות במהלך המרתון. "לצערנו, בגלל שאנחנו למודי פיגועים ומלחמות, יש לנו ידע שמשתמשים בו אחר כך בכל העולם", הוא אומר.
מבחינתו של ריבקינד זה המוטו: "אם יש לך ידע שיכול להציל חיים, אתה חייב להביא אותו לידי ביטוי". כחלק מהאג'נדה הזו, הוא כתב ב-1995 מכתב לוועדת שמגר שהוקמה לאחר רצח רבין ובו הביע את דעתו על חלק מהטיפול הרפואי ברבין והיערכות בית החולים איכילוב לטיפול במקרה מסוג זה. "אני לא מתבייש בזה שכתבתי את המכתב", הוא אומר כעת. "נכון שמדובר בבית חולים שאינו שלי, אבל בער בי להביע את דעתי ואת ביקורתי בנושא ההיערכות והטיפול בו. לא היה לי שום דבר אישי נגד איכילוב. כמו שיכולתי לעזור בארגנטינה, אני יכול לעזור גם במה שקורה במדינת ישראל. מבחינתי 'עניי עירך קודמים', אם יש לי ידע שיכול לסייע, זו חובה להשתמש בו ולפזר אותו, לא להחביא אותו בכיסים. עובדה שלאחר שהקמנו את יחידת הטראומה קמו יחידות נוספות בכל בית חולים. זו חובה: 'המציל נפש אחת בישראל כאילו קיים עולם ומלואו'".
ריבקינד, המשמש גם כפרופסור מן המניין בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית ומרצה לכירורגיה כללית ולטראומטולוגיה, מנהל בארץ את קורס ההחייאה המתקדם בטראומה (ATLS) מטעם איגוד הכירורגים האמריקאי, מכהן כיו"ר הוועדה המייעצת הרפואית ל"איחוד הצלה", תפקיד שאותו הוא ממלא בהתנדבות, יוזם "ועידת ישראל לרפואה" (המתקיימת מאז 2007) ומשמש כמנהל תוכן בה.
"הדור הצעיר של הרפואה מדהים", הוא אומר. "מי שנכנס לתחום הזה יודע בדיוק למה הוא נכנס, וזה לא פשוט. אתה נחשף לדברים הכי קשים שיש. אין כיום רבים שקופצים להתעסק בטראומה; אנשים מעדיפים תחומים כמו לפרוסקופיה, פלסטיקה או עיניים, שמציעים מסלול אחר לגמרי. אבל מי שבוחר בכירורגיה ובעבודה עם מקרי טראומה, בוחר בזה מתוך הבנה עמוקה של המשמעות. אני מדבר עם הסטודנטים שלנו, וחלקם מספרים שהגיעו ללמוד רפואה בירושלים בגלל תרגילי הפיגועים ההמוניים שראו אצלנו. אנחנו מנחילים את זה. זה לא מקצוע - זה ייעוד. זו מחויבות לפצועים ולמשפחות שלהם, ומצד שני גם מחויבות למשפחה בבית. זה לא דבש, אבל זו שליחות".
בשנת 2004 הוביל, יחד עם מטה הבטיחות העירוני של עיריית ירושלים ועמותת "אור ירוק", מיזם מיוחד לתלמידי תיכון בנושא נהיגה זהירה. "המאבק בתאונות הדרכים הוא נר לרגליי מזה שנים", הוא אומר. "בכל שנות עבודתי ראיתי, אבחנתי, ניתחתי וטיפלתי באלפי נפגעי תאונות דרכים. לצד העבודה הנהדרת שעושים הגופים הלאומיים למניעת תאונות דרכים באמצעות הסברה וחינוך, והמשאבים הרבים שמשקיעים אנשים מופלאים בעמותות וארגונים שונים, אני חש שאנחנו מפסידים במאבק הזה להצלת חיי אדם. חוסר זהירות, זלזול, קלות דעת, יהירות, ומעל הכל זילות הולכת וגוברת של חיי אדם בחברה הישראלית. שוב ושוב, תאונה אחרי תאונה, אחרי שמתבררות נסיבות התאונה, נחמץ הלב על הקלות הבלתי נסבלת בהתייחסות לכובד האחריות לחיי הזולת, המוטלת בידיו של האוחז בהגה. לקחתי על עצמי לחנך את הצעירים שעוד רגע יחזיקו בידם רישיון נהיגה. כשהם שומעים את הסיפורים, כשהם רואים את הפצועים שנאבקים על חייהם או את השורדים, הם אולי מבינים קצת יותר. במהלך השתלמותי ברפואת חירום וטראומה בארצות הברית, זיהיתי את הצורך להקים מרכז לנפגעי תאונות דרכים בארץ, בשיתוף פעולה עם מד"א, 'איחוד הצלה' וזק"א, כדי להגביר את מהירות תגובת הטיפול הראשוני בפצועים ולדייק באבחון ובטיפול בבית החולים. כך נחסך זמן יקר של הצלת חיים. עשרות שנים של טיפול בנפגעי פיגועים ותאונות דרכים הוכיחו את יעילותו של המהלך הזה".
סיכוי לצאת בחיים
"הגעתי לשם כאוהד של בית"ר ולא כרופא הקבוצה", הוא אומר. "כשישבתי ביציע וראיתי שמני נופל, אמרתי לבנים שלי: 'רגע, למה הוא לא מתעורר?'. ברגע זה לא חשבתי פעמיים וירדתי לדשא. אם אני יכול לתרום באיזושהי צורה להצלת חיי אדם, אני אעשה את זה". למרבה הצער, למרות הטיפול המסור, לוי נותר מאז במצב של צמח.
אם יש דבר אחד שהוא למד אחרי הטיפול בכל כך הרבה פצועים זה לעולם לא לומר נואש. "כל עוד אתה לא מופיע במודעת האבל השחורה, יש לך צ'אנס וסיכוי לצאת מכל אירוע בחיים", הוא אומר.
התרעות פיקוד העורף