האורות באולפני הטלוויזיה נדלקים, והמומחית התורנית מתבקשת לנתח סרטון של נאשם או פוליטיקאי, כשהיא קובעת לעיתים בנחרצות שנגיעה קלה באף עשויה להעיד על שקר, או שהטיית הראש ימינה עשויה לרמוז על ניסיון להמציא זיכרון שלא היה ולא נברא. יש הטוענים שהמופעים הללו אינם רק בידור, אלא משקפים תעשייה רחבה של בתי ספר ללימוד שפת גוף, הפונים לאנשים בוגרים, למנהלים ולאנשי מכירות, ומציעים להם כלים לקריאת מצבים בין אישיים ואפילו יתרון תחרותי בעולם העסקי. בתי הספר הללו גובים סכומים גבוהים ומנפקים תעודות מומחה, אך לפי מבקרים שונים, בחינה מעמיקה של חומרי הלימוד מעלה טענות שאינן מגובות בראיות מדעיות מספקות ולעיתים אף מתבססות על מיתוסים מוכרים.
המדע המודרני בשנת 2026, לפי חלק מהמחקרים, מצביע על כך שהנפש האנושית אינה פועלת לפי מילון של סימנים קבועים. אדם יכול לגעת באף שלו בגלל גירוי בעור, בגלל יובש מהמזגן או מתוך הרגל פיזיולוגי חסר משמעות, אך יש מי שטוענים שבתוך חלק ממסגרות הלימוד מוצגת התופעה הזו כהוכחה למה שמכונה "אפקט פינוקיו", שבו כביכול רקמות האף מתנפחות בזמן שקר או גורמות לזרימת דם מוגברת לאף וגורמות לגירוד. מחקרים שבחנו את הטענה הזו לא מצאו ראיות פיזיולוגיות משמעותיות לשינוי כזה אצל משקרים, מה שמוביל חוקרים מסוימים להגדיר את התיאוריה כלא מבוססת ואף כמיתוס מודרני.
התחום של זיהוי שקרים דרך תנועות עיניים נחשב בעיני חלק מהחוקרים לאחת הטענות השנויות ביותר במחלוקת. תלמידים משלמים אלפי שקלים כדי ללמוד שאם אדם מסתכל לכיוון מסוים הוא פונה למרכז הדמיון במוח, ואם הוא מסתכל לכיוון הנגדי הוא פונה למרכז הזיכרון. לפי מבקרים, המקור לטענה זו קשור לשיטות שלא קיבלו תוקף מדעי רחב. ניסויים מבוקרים שכללו מאות נבדקים לא מצאו הבדלים מובהקים בדפוסי תנועת העיניים בין אנשים שמשקרים לבין אלו שאומרים את האמת. בתוך כך, יש הטוענים שמומחיות בתקשורת ממשיכות להשתמש בטיעון הזה כדי לפרש התנהגויות של מרואיינים, לעיתים תוך התאמת הפרשנות להקשר. אם אדם כבר חשוד, כל מבט שלו הצידה עשוי להתפרש כניסיון התחמקות, אך אם מדובר בדמות חיובית, אותו מבט בדיוק עשוי להתפרש כהרהור או צניעות. לפי חוקרים, הבעיה המרכזית היא שאין אפשרות לבודד את התנועה מההקשר הרחב, וברגע שהפרשן יודע מה הוא מחפש, הוא עשוי למצוא לכך חיזוקים כמעט בכל מצב.
דוגמה נוספת היא הפרשנות של שילוב ידיים. יש מי שטוענים ששילוב ידיים על החזה מעיד על חוסר פתיחות, על התגוננות או על דחייה של הצד השני. זה נשמע אינטואיטיבי, אך מחקרים מסוימים מצביעים על כך שהמציאות מורכבת יותר. אנשים רבים משלבים ידיים בגלל נוחות פיזית, כדי להתרכז, כדי להסתיר לכאורה את הבטן או מתוך מבוכה. יש אף ממצאים המראים שאנשים שמשלבים ידיים בזמן פתרון בעיות קשות מתמידים יותר זמן במשימה, נתון שיכול להעיד דווקא על ריכוז גבוה.
לפי מבקרים, חלק מבתי הספר לשפת גוף אינם מתייחסים להבדלים בינאישיים ולמורכבות ההתנהגות האנושית, ומלמדים פרשנות אחידה לתנועות שונות. גישה זו עלולה להוביל לשיפוט שגוי, במיוחד כאשר אנשי עסקים או מנהלים מסתמכים על תנוחות גוף במקום על תוכן הדברים.
המיתוס סביב "מיקרו הבעות", אותן תנועות פנים קצרות שאמורות לחשוף רגשות אמיתיים, הוא נדבך נוסף שמעורר מחלוקת. למרות שפול אקמן, הפסיכולוג האמריקני שפיתח את התיאוריה גרס שתנועות פנים קצרות ובלתי רצוניות עשויות לחשוף רגשות אמיתיים, מחקרים עצמאיים שנערכו בעשורים האחרונים לא תמיד הצליחו לשחזר את ממצאיו בתנאי מציאות. במעבדה ניתן לזהות הבעות בסיסיות, אך בחיי היומיום רגשות מורכבים יותר. אדם יכול להיראות כועס כשהוא למעשה מרוכז מאוד, או לחייך מתוך מבוכה.
גם פרשנויות למגע בשיער או להטיית ראש מוצגות לעיתים כסימנים תקשורתיים. לפי חוקרים, בפועל מדובר בתנועות יומיומיות שאנשים מבצעים מאות פעמים ביום מסיבות פשוטות, למשל שיער שמפריע לשדה הראייה או צורך פיזי להטות את הראש כדי לשמוע טוב יותר.
הפסיכולוגיה החברתית מתארת את אפקט ברנום, שבו אנשים נוטים לזהות את עצמם בתיאורים כלליים ומעורפלים. יש הטוענים שתופעה זו מסבירה חלק מהמשיכה לפרשנויות של שפת גוף, כאשר הפרשנות רחבה מספיק כך שתתאים למגוון מצבים. אם הפרשנות "מצליחה", היא נתפסת כהוכחה, ואם לא, ניתן להסביר זאת בדיעבד.
בתי הספר לשפת גוף מדגישים גם את חשיבות לחיצת היד. יש הטוענים שלחיצה רפה מעידה על חולשה ולחיצה חזקה על דומיננטיות. עם זאת, מחקרים מצביעים על כך שלחיצת יד מושפעת מגורמים תרבותיים, מהרגלים ומכוח פיזי, ולא בהכרח מנבאת תכונות אישיות או מקצועיות. יש מי שמציינים שניתן ללמוד ולחקות התנהגויות אלו, מה שמגביל את ערכן ככלי אבחוני.
מאז הוצגו לראשונה התיאוריות המודרניות של שפת הגוף במחצית השנייה של המאה ה־20, הן ממשיכות לשגשג גם בעידן שבו הראיות המדעיות לגביהן נותרות מוגבלות ושנויות במחלוקת. באולפני הטלוויזיה הפכו ה"מומחים לשפת גוף" לאייטם שמושך תשומת לב ומקפיץ רייטינג, בעוד קהלים רחבים ממשיכים להישבות בהבטחה לפענח כוונות ורגשות דרך מחוות בודדות. אלא שככל שמצטברות עדויות מורכבות יותר על טבע האדם, מתחדדת ההבנה שהסיפור אינו על היכולת לקרוא אחרים, אלא על הקלות שבה ניתן לשכנע אותנו שאפשר.
התרעות פיקוד העורף