הטיפול בכאב שאחרי ניתוח הוא הכרח ואסור להתעלם ממנו: הנחיות קליניות חדשות של ההסתדרות הרפואית קובעות שניהול כאב נכון הוא חלק בלתי נפרד מההצלחה הכירורגית. מומחים מציינים ש- 80% מהמטופלים סובלים מכאב חריף אחרי ניתוח, כשהמטרה כעת היא להפחית את שיעורי הכאב הכרוני באמצעות רצף טיפולי הדוק בין המנתחים לרופאי המשפחה.
ההנחיות החדשות גובשו על ידי שורת איגודים מקצועיים, ובהם איגוד רופאי המשפחה, איגוד הכירורגים, איגוד האורתופדיה והאגודה לכאב, כדי לתת מענה לתופעה שבה מטופלים רבים לא זוכים לטיפול הולם בסבלם. הנתונים המקצועיים חושפים שפחות מ- 50% מהחולים מדווחים על טיפול נאות בכאב, כש- 40% מהם מתארים כאב חמור בימים הראשונים שלאחר הפרוצדורה. כאב חריף לא מהווה רק מטרד, אלא הוא עלול להוביל לסיבוכים מסכני חיים, לעיכוב בהחלמה ולהתפתחות כאב כרוני ארוך טווח. בתוך כך, המומחים מזהירים שטיפול לא הולם מעלה את הסיכון לאירועים לבביים ונשימתיים חריפים בשל תגובת הדחק של הגוף.
המומחים זיהו שורה של גורמים שמנבאים עוצמת כאב גבוהה יותר, ובהם משקל גוף גבוה, מגדר נשי, חרדה לפני הניתוח ורגישות מוגברת לכאב. גם לסוג הניתוח יש משקל מכריע, כשניתוחי חזה ולב, החלפת מפרקים גדולים, ניתוחי אגן ועמוד שדרה נחשבים לבעלי סיכון מוגבר במיוחד. המומחים מציינים ששכיחות הכאב הכרוני לאחר ניתוחי קטיעה יכולה להגיע ל- 85%, ובניתוחי חזה ל- 80%. כדי להתמודד עם אתגרים אלו, הטיפול צריך להתחיל עוד בשלב ההכנה לניתוח בקהילה, כולל תיאום ציפיות עם המטופל לגבי עוצמת הכאב הצפויה ושימוש בטכניקות התנהגותיות להפחתת חרדה.
עקרון היסוד בגישה החדשה הוא הטיפול המולטי מודלי, שמשמעותו שילוב של מספר תרופות בעלות מנגנוני פעולה שונים. גישה זו נמצאה כיעילה יותר משימוש בתרופה בודדת והיא מאפשרת להפחית את המינונים של כל תרופה בנפרד. המטרה היא להוריד את רמת הכאב לרמה נסבלת שמאפשרת למטופל לבצע פעולות חיוניות להחלמה, כמו נשימה עמוקה וירידה מהמיטה. הטיפול צריך להינתן "סביב השעון" במשך 24 עד 72 השעות הראשונות, בהתאם למורכבות הניתוח.
ואלה התרופות המרכזיות שמופיעות בהנחיות החדשות:
• אנלגטיקה פשוטה (אקמול, דקסמול, אופטלגין): תרופות אלו משמשות כבסיס לשיכוך כאב קל עד בינוני. שימוש בפרצטמול מחייב זהירות בחולים עם פגיעה בכבד, כשהמינון המרבי הוא 3 גרם ליממה בשילוב עם אופיואידים חלשים. אופטלגין אסור לשימוש עבור מטופלים עם דיכוי של מח העצם.
• נוגדי דלקת לא סטרואידיים (אדוויל, נורופן, נקסין, אטופן, ברקסין, קספו, וולטרן, קטפלאם): תרופות אלו פועלות להפחתת דלקת וכאב, אבל הן עלולות לגרום לסיכון מוגבר לדימום במערכת העיכול, פגיעה בתפקוד הכליות ואירועים לבביים. המומחים ממליצים ליטול אותן לאחר הארוחה ובמקרים של שימוש כרוני לשקול שילוב של תרופות להגנת הקיבה.
• מעכבי קוקס 2 (ארקוקסיה, סלבברה, סלקוקס): תרופות אלו מפחיתות את הסיכון לדימום בקיבה בהשוואה לנוגדי דלקת רגילים, אבל הן עדיין נושאות סיכון לעלייה בלחץ הדם והחמרה באי ספיקת לב. המומחים מדגישים שיש להימנע משימוש ממושך בקשישים עם סיכון לבבי.
• אופיואידים חלשים (רוקאסט פלוס, קוד אקמול, זלדיאר, טרמדקס, מדבקות בוטרנס): תרופות אלו משמשות לכאב בינוני ועלולות לגרום לבחילות, סחרחורות, עצירות וישנוניות. המומחים מציינים שטרמדול מחייב זהירות מיוחדת בקשישים מעל גיל 75 בשל הפרשה איטית מהגוף, ויש ליידע את המטופל על הפוטנציאל להתמכרות.
• אופיואידים חזקים (אוקסיקונטין, מורפין, פרקוסט, פנטניל, טרגין): מיועדים לטיפול בכאב חזק במיוחד. הם עלולים לגרום לדיכוי נשימתי מסוכן, בלבול ועצירות קשה. תרופת הטרגין משלבת חומר המנטרל את השפעת העצירות במערכת העיכול. המומחים מזהירים שלעיסה או ריסוק של טבליות בשחרור מושהה עלולים להוביל למנת יתר קטלנית.
• תרופות עזר נוגדות דיכאון ופרכוס (אלטרול, נוירונטין, ליריקה, סימבלטה): תרופות אלו יעילות לטיפול בכאב שמקורו עצבי. הן עלולות לגרום ליובש בפה, טשטוש ראייה, ישנוניות וסיכון לנפילות בקשישים. המינון ההתחלתי צריך להיות נמוך עם עלייה הדרגתית כדי למזער את תופעות הלוואי.
מעבר לטיפול התרופתי, ההנחיות קובעות שרצף הטיפול הוא קריטי. על בתי החולים להבטיח שבתי המרקחת יאפשרו רכישת תרופות ל- 72 שעות לפחות לאחר השחרור, כדי למנוע מצב שבו המטופל נותר ללא מענה עד הגעתו לרופא המשפחה. בתוך כך, מכתב השחרור חייב לכלול המלצות מפורטות לטיפול בכאב, כולל ציון התרופות שסייעו לאיזון המטופל במהלך האשפוז ופרטי קשר להתייעצות דחופה במקרה של כאב בלתי נשלט.
השיקום לאחר הניתוח מושפע באופן ישיר מאיכות ניהול הכאב. המומחים מציינים שכאב, ליקוי בתנועה ודיכאון הם הגורמים העיקריים שמעכבים את תהליך השיקום. זיהוי מוקדם של סיכון לירידה תפקודית ומתן מענה פסיכולוגי וסוציאלי הם חלק בלתי נפרד מהתוכנית הטיפולית. המטרה הסופית היא להבטיח שהמטופל לא רק יעבור את הניתוח בשלום, אלא יחזור לתפקוד מלא בסביבתו הטבעית במינימום סבל ובמקסימום בטיחות.
התרעות פיקוד העורף