על פי המחקר, שפורסם בכתב העת לנסט ונערך על בסיס נתוני 204 מדינות וטריטוריות, בשנת 2023 חיו בעולם כמעט 1.2 מיליארד בני אדם עם אחת מ-12 הפרעות נפשיות שנבדקו. מדובר בעלייה של 95.5% לעומת 1990. העליות הגדולות ביותר נרשמו בחרדה ובדיכאון, שתי ההפרעות שהיו גם השכיחות ביותר. החוקרים מצאו עלייה בכל 12 ההפרעות שנבדקו, ובהן הפרעה דו קוטבית, סכיזופרניה, אוטיזם, הפרעת קשב וריכוז, אנורקסיה, בולימיה, דיסתימיה, הפרעות התנהגות ומוגבלות שכלית התפתחותית ממקור לא ידוע.
לצד העלייה האמיתית במצוקה, החוקרים מציינים כמה הסברים אפשריים: אוכלוסיית העולם גדלה, תוחלת החיים התארכה, האבחון השתפר, והסטיגמה סביב פנייה לעזרה נפשית ירדה במדינות רבות. אבל ההסברים האלה אינם מספיקים כדי למחוק את התמונה הרחבה. משברים כלכליים, מלחמות, אי יציבות פוליטית, בדידות, חשיפה לאלימות, פערים חברתיים, מחירי טיפול גבוהים, מגפת הקורונה והשפעות המדיה החברתית נחשבים כולם גורמים שמעצימים מצוקה נפשית או חושפים אותה מוקדם יותר.
הקורונה נותרה נקודת מפנה חשובה. על פי המחקר, גם לפני המגפה נרשמה עלייה בשיעורי חרדה ודיכאון, אבל בתקופת המגפה ולאחריה הדיכאון עלה ולא שב לרמות שהיו לפני המשבר. החרדה הגיעה לשיא בתקופת המגפה ונשארה גבוהה גם בשנת 2023. החוקרים מדגישים שהעלייה במספר המתמודדים לא לוותה בהרחבה מספקת של שירותי בריאות הנפש, ולכן הפער בין הצורך לבין הטיפול הולך ומעמיק.
בישראל נוספה למגמה העולמית מציאות מקומית טראגית מאז השבת השחורה: מתקפת השבעה באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל יצרו חשיפה רחבה ומתמשכת לטראומה: נרצחים, חטופים, פצועים, משפחות שכולות, מפונים, ניצולי מסיבות, חיילים, אנשי מילואים, ילדים, בני נוער ומתנדבים שנחשפו למראות קשים. חשוב להבחין בין תסמינים לבין אבחנה פסיכיאטרית מלאה: לא כל מי שמדווח על חרדה, מצב רוח ירוד, הפרעות שינה או עוררות יתר סובל בהכרח ממחלת נפש, וחלק מהתגובות הן תגובות אנושיות טבעיות לאירועים קיצוניים. אבל כשהתסמינים נמשכים, פוגעים בתפקוד או מחמירים, הם מחייבים איתור וטיפול.
סקר לאומי של מכון ברוקדייל, שנערך בשלוש נקודות זמן מאז תחילת המלחמה, מצא שבינואר 2024 41% מהמשיבים חצו סף קליני באחד מהכלים להערכת תסמיני חרדה, דיכאון או פוסט טראומה. במאי 2024 ירד השיעור ל-32%, אבל באוקטובר 2024 הוא עלה שוב ל-35%. בקרב מי שחצו סף קליני בינואר, חלק גדול לא חזרו לנורמה עד אוקטובר: 69% ממי שחצו סף קליני לדיכאון, 65% ממי שחצו סף קליני לפוסט טראומה ו-52% ממי שחצו סף קליני לחרדה. בתוך כך, 25% ממי שלא חצו סף קליני במדידות הקודמות הפכו למקרים חדשים.
המשמעות היא שמדובר לא רק בגל חד של מצוקה מיד לאחר האירועים, אלא בתופעה מתמשכת. בסקר ברוקדייל 19% מהמשיבים דיווחו על פגיעה חמורה בתפקוד היום יומי בשל מצבם הנפשי. בקרב מי שחצו סף קליני כלשהו, כמעט מחצית, 48%, דיווחו על פגיעה חמורה בתפקוד. שיעור מקבלי הטיפול עלה מ-14% במדידה הראשונה ל-18% במדידה השלישית, ובקרב מי שחצו סף קליני עלה מ-23% ל-34%. למרות זאת, רבים עדיין לא קיבלו מענה, בעיקר בשל זמני המתנה, מרחק או עלות.
הדוח מצא שבחצי השנה שלאחר ה-7 באוקטובר קופות החולים ומרכזי החוסן העניקו טיפול נפשי לפחות מ-1% מאוכלוסיית ישראל, בזמן ש-38% דיווחו על תסמינים משמעותיים. בקרב מפונים, רק 11% קיבלו טיפול נפשי מקופות החולים וממרכזי החוסן בחצי השנה הראשונה. בקרב ילדי שדרות המפונים, כ-440 מתוך כ-10,500 ילדים, כ-4%, קיבלו טיפול נפשי באותה תקופה. בקרב ניצולי המסיבות, שחוו טראומה קשה, 24% קיבלו טיפול והשלימו אותו במרכזי החוסן ובקופות החולים.
בעולם וגם בישראל, מספר המתמודדים עם הפרעות ותסמינים נפשיים גדול בהרבה מהיכולת הנוכחית של המערכות הציבוריות לתת מענה מהיר. לכן נדרשים איתור מוקדם, הרחבת טיפול בקהילה, קיצור תורים, שילוב רופאי משפחה ורופאי ילדים בזיהוי ראשוני, חיזוק מערכי בתי הספר, הרחבת מרכזי החוסן והנגשת טיפול גם למי שלא פונה מיוזמתו. במציאות שבה המצוקה כבר הפכה לתופעה רחבה, אסור שבריאות הנפש תהיה תחום נפרד מהבריאות הציבורית.
התרעות פיקוד העורף