כמעט כל אדם שנחשף לאירוע טראומטי עלול להגיב בימים ובשבועות הראשונים בפחד, דריכות, קשיי שינה, בכי, זעם, הימנעות או תחושה שהעולם כבר אינו בטוח. במקרים רבים התגובה הזו נחלשת בהדרגה, בעזרת תמיכה, זמן וחזרה זהירה לשגרה. אבל אצל חלק מהנפגעים, האירוע אינו נשאר בעבר. הוא ממשיך להתרחש מחדש בתוך הגוף, בזיכרון, בחלומות, בריחות, ברעשים, במגעים ובכל טריגר שמחזיר את המוח למצב חירום.
זו ליבת ההפרעה המכונה PTSD, ובעברית: הפרעת דחק פוסט טראומטית (Post Traumatic Stress Disorder). מדובר בהפרעה נפשית שעלולה להתפתח לאחר חשיפה למוות ממשי או מאוים, לפציעה חמורה או לאלימות מינית. החשיפה יכולה להיות ישירה, עדות לאירוע, ידיעה שאירוע כזה קרה לאדם קרוב, או חשיפה חוזרת לפרטים קשים במסגרת מקצועית.
ההפרעה אינה שמורה רק למי שנפצע בגופו או היה בשדה קרב. היא יכולה להופיע אצל לוחמים, אזרחים תחת ירי, שורדי מסיבות, חטופים ומשפחותיהם, נפגעי תקיפה מינית, נפגעי תאונות דרכים, צוותי רפואה וחירום, שוטרים, כבאים, עדים לאירועי זוועה ואנשים שנחשפו שוב ושוב למראות קשים במסגרת עבודתם.
על פי DSM-5-TR, המהדורה המעודכנת של ספר האבחנות הפסיכיאטרי האמריקאי, האבחנה מבוססת על כמה קבוצות של תסמינים. הראשונה היא עצם החשיפה לאירוע טראומטי קשה. השנייה היא תסמיני חודרנות: זיכרונות פולשניים, סיוטים, פלאשבקים, מצוקה עזה מול טריגרים או תגובה גופנית חזקה כמו דופק מהיר, הזעה, רעד או קוצר נשימה. הקבוצה השלישית היא הימנעות: הימנעות ממקומות, שיחות, אנשים, חדשות, ריחות, קולות או מחשבות שמזכירים את האירוע.
קבוצה נוספת היא שינוי שלילי במצב הרוח ובחשיבה: אשמה, בושה, ניכור, קושי לחוש אהבה או שמחה, אובדן עניין, אמונות שליליות על העולם או על העצמי וזיכרון חלקי של האירוע. הקבוצה האחרונה היא עוררות יתר: דריכות, עצבנות, התפרצויות זעם, קשיי ריכוז, הפרעות שינה, תגובת בהלה מוגזמת ולעיתים גם התנהגות מסוכנת או הרסנית.
יש כמה צורות שבהן פוסט טראומה יכולה להתבטא. אצל חלק מהאנשים מופיעים תסמינים דיסוציאטיביים, כלומר תחושת ניתוק מהגוף או מהמציאות, כאילו האדם צופה בעצמו מבחוץ או מרגיש שהעולם סביבו אינו אמיתי. אצל אחרים ההפרעה מתפרצת רק אחרי חודשים, לעיתים בעקבות טריגר, עומס נפשי או אירוע נוסף. בילדים, התמונה יכולה להיות שונה ולהתבטא במשחק חוזר, חרדת פרידה, נסיגה התפתחותית, התקפי זעם או פחדים שאינם מנוסחים במילים.
האבחון נעשה בראיון קליני אצל פסיכיאטר, פסיכולוג קליני או איש מקצוע מוסמך בבריאות הנפש. אין בדיקת דם, צילום מוח או בדיקת מעבדה שמאבחנים PTSD. במרפאות נעזרים לעיתים בשאלונים, אבל האבחנה נשענת על שיחה מסודרת, הבנת האירוע, משך התסמינים והשפעתם על החיים. חשוב לבדוק גם דיכאון, חרדה, שימוש באלכוהול או סמים, הפרעות שינה, כאב כרוני, פגיעות ראש וסיכון אובדני.
משרד הביטחון דיווח מאז פרוץ המלחמה על עשרות אלפי פצועים שנקלטו באגף השיקום, ועל שיעור גבוה של פגיעות נפשיות ופוסט טראומה בקרבם. מאחורי המספרים עומדים אנשים שחוזרים ממילואים, ממסיבות, מקיבוצים, מחדרי מיון ומזירות אסון, ומגלים שהגוף חזר הביתה אבל מערכת האזעקה הפנימית נותרה בשדה הקרב.
הצד הקשה ביותר של ההפרעה הוא הקשר בינה לבין אובדנות. PTSD אינו גזר דין, ורוב המתמודדים אינם מסכנים את עצמם או אחרים. אבל כאשר ההפרעה אינה מטופלת, במיוחד כשהיא משולבת בדיכאון, אשמה, בדידות, כאב כרוני, שימוש באלכוהול או תחושת נטישה מצד המערכת, הסיכון עולה. בישראל פורסמו בשנים האחרונות כמה מקרים קשים של לוחמים ומתמודדי פוסט טראומה שמתו בהתאבדות, והם העלו לדיון ציבורי את הטיפול בהלומי קרב ואת הפער בין ההכרה הרשמית לבין המצוקה בשטח. מחשבות אובדניות הן מצב חירום רפואי, לא חולשה ולא בושה.
לצד הטיפול הפסיכולוגי, יש מקום גם לתרופות. בין התרופות שנמצאו יעילות יותר במחקרים ובהנחיות מרכזיות נמצאות סרטרלין, פרוקסטין או וונלפקסין, כאשר בחלק מההנחיות מוזכרת גם פלואוקסטין. הן אינן מוחקות זיכרונות, אבל יכולות להפחית חרדה, דיכאון, עוררות יתר והימנעות, ולאפשר למטופל להשתתף טוב יותר בטיפול. בנזודיאזפינים אינם מומלצים כטיפול קבוע ב־PTSD, בין היתר בגלל סיכון לתלות ופגיעה בעיבוד הטראומה.
בשנים האחרונות גובר העניין בטיפולים חדשניים. קטאמין, תרופה ותיקה המשמשת בהרדמה וברפואה דחופה, נחקרת במינונים תת־הרדמתיים לטיפול בדיכאון עמיד, ובשנים האחרונות גם ב־PTSD. במחקר מבוקר קטן שפורסם ב־2021 נבדקו שישה עירויי קטאמין תוך ורידי במינון 0.5 מ"ג לק"ג, בדרך כלל במשך כ־40 דקות, בהשוואה למידזולם, ונמצאה ירידה מהירה יותר בתסמיני PTSD אצל חלק מהמטופלים. מחקרים נוספים בוחנים שילוב של קטאמין עם טיפול חשיפה ממוקד טראומה.
עם זאת, נכון למאי 2026, קטאמין אינו טיפול קו ראשון מוכר ל־PTSD. ההנחיות של VA/DoD אינן ממליצות עליו כטיפול שגרתי בהפרעה בשל איכות ראיות מוגבלת וחשש מנזקים. אם משתמשים בו, הדבר צריך להיעשות רק במסגרת רפואית מוסדרת, עם ניטור לחץ דם, דופק, מצב הכרה וסיכון נפשי. אסקטאמין, תרסיס האף הקרוב לקטאמין, מאושר במדינות מסוימות לדיכאון עמיד, לא כטיפול ייעודי ל־PTSD.
גם MDMA, החומר המוכר בציבור כאקסטזי, נחקר בשילוב פסיכותרפיה ל־PTSD והראה תוצאות מבטיחות בכמה ניסויים. אך ה־FDA בארצות הברית סירב ב־2024 לאשר את הטיפול, בעקבות שאלות על איכות הנתונים, בטיחות, הטיות מחקריות וניהול הניסויים, וביקש מחקר נוסף. לכן מדובר בכיוון מחקרי חשוב, לא בטיפול מאושר לשימוש עצמאי ולא בהמלצה לצריכת סם.
לאן פונים כשצריך עזרה?
פוסט טראומה היא פציעה אמיתית, גם אם אין לה גבס, צלקת או צילום שמוכיחים אותה. היא משנה שינה, זוגיות, הורות, מיניות, עבודה, זיכרון ויכולת להרגיש בטוח בעולם. מי שחזר מהתופת ולא מצליח לחזור לעצמו אינו צריך להוכיח שהוא פצוע. הוא צריך מערכת שמאמינה לו, מזהה בזמן, מטפלת מהר ולא עוזבת אותו אחרי הכותרת הבאה. אלא שבישראל, יותר מדי מתמודדי פוסט טראומה עדיין נאלצים להילחם גם אחרי שהקרב נגמר: מול מערכת מסורבלת, חשדנית ואיטית, שלעתים אינה מאמינה להם בזמן, אינה מושיטה יד בזמן, ומפקירה חלק מהם לבדידות כה עמוקה עד שהם מתים בהתאבדות. זו אינה טרגדיה פרטית בלבד, אלא כישלון לאומי מזעזע.
התרעות פיקוד העורף