יש משהו כמעט בלתי נתפס בפער שבין השפה שבה בתי החולים מתארים את עצמם בשעת חירום לבין המציאות שבה נמצאים המאושפזים. בהודעות רשמיות מדווחים בגאווה על "העברת מחלקות במהירות", על "כשירות מלאה", על "היערכות מרשימה" ועל "רציפות תפקודית". אלה מילים יפות. הן אולי נכונות מבחינה מבצעית. הצוותים אכן עובדים במסירות, לעיתים בגבורה, בתנאים קשים מאוד. אבל מאחורי ההישג הלוגיסטי מסתתרת השאלה שאיש כמעט לא מוכן לומר בקול: לאן בדיוק מעבירים את החולים האלה, ובאיזה מחיר אנושי?
המחיר הוא כבוד האדם. החולה ששוכב בחניון, מאחורי וילון, לצד עוד עשרות או מאות חולים, לא חווה "רציפות תפקודית". הוא חווה השפלה. הוא מאבד פרטיות. הוא שומע את הכאב של אחרים, מריח את המצוקה של אחרים, מתרחץ בתנאים מאולתרים, מקבל טיפול רפואי במקום סגור, צפוף, חם, מחניק ולעיתים חסר מיזוג תקין. זה אולי בטוח יותר מטיל, אבל זו לא רפואה ראויה. זו רפואה של הישרדות.
דווקא הדוגמה של אסותא אשדוד הופכת את המחדל לחד יותר. אם ניתן היה לבנות בית חולים ציבורי שמרבית מערכיו ממוגנים מראש, חדרי לידה, חדרי ניתוח, פגייה, מיון, דיאליזה, צנתורים ומחלקות אשפוז, הרי שהבעיה איננה חוסר ידע. היא לא חוסר יכולת הנדסית. היא לא גזירת גורל. היא סדר עדיפויות. במשך שנים המדינה בחרה להסתפק בטלאים, בחדרים פנימיים, במרחבים שהוגדרו "הכי מוגן שיש", בחניונים תת קרקעיים ובפתרונות זמניים שהפכו לקבועים.
דוח מבקר המדינה האחרון, גם בחלקים שפורסמו לציבור תחת מגבלות ביטחוניות, מספיק כדי להבין את עומק הבעיה. המבקר מתאר בתי חולים שנאלצו להעביר פעילות למתחמים מוגנים בלבד, לצמצם אשפוזים, לבטל ניתוחים וטיפולים, לסגור מחלקות ולהפנות מטופלים לבתי חולים אחרים. באחד המוסדות נרשמה ירידה של 64% בתפוסת מיטות האשפוז ושל 86% בניתוחים אלקטיביים הכרוכים באשפוז. אלה לא מספרים טכניים. מאחורי כל אחוז כזה עומד אדם שחיכה לניתוח, חולה שדחה טיפול, משפחה שנאלצה לנדוד, צוות רפואי שניסה להחזיק מערכת מתפרקת בתוך מרחב לא מתאים.
בזמן המלחמה האחרונה מול איראן, שוב ראינו את אותה תמונה: חולים שהועברו מתחת לקרקע למשך ימים ושבועות, מחלקות שלמות שנדחסו למתחמים שאינם ראויים לאשפוז ממושך, משפחות שמנסות לשמור על מעט אינטימיות סביב מיטת יקיריהן, יולדות ופגים בתוך מציאות שאמורה הייתה להישאר בתרחישי חירום ולא להפוך לשגרה. מדינה שמכבדת את אזרחיה אינה יכולה להשלים עם כך שחולה סיעודי, מונשם, יולדת אחרי לידה או פג זעיר יהיו תלויים בווילון דק כדי לשמור על צלם אנוש.
הביזיון גדול עוד יותר משום שהוא עטוף בשפה ניהולית נקייה. "מתחם תת קרקעי", "העתקת מחלקות", "פעילות מצומצמת", "הכי מוגן שיש". מילים שמקהות את המציאות. בפועל, פעמים רבות מדובר בחניון. לא בבית חולים תת קרקעי שתוכנן לכך, לא במחלקה ממוגנת עם תשתיות מלאות, אלא בחניון שעבר הסבה. יש הבדל עצום בין מרחב רפואי שנבנה עבור בני אדם לבין חלל שנבנה עבור מכוניות ונאלץ לשמש בני אדם בעת אסון.
יש מדינות שבהן אסון גדול חושף מחדל ומוביל לתיקון עמוק. בישראל, לא פעם, אסון חושף מחדל, המחדל נכתב בדוח, הדוח זוכה לכותרת, ואז המערכת ממשיכה הלאה עד המלחמה הבאה. כך לא בונים אמון ציבורי. כך לא מגינים על מערכת בריאות. כך לא מכבדים חולים.
מיגון בתי החולים חייב להפוך לתוכנית לאומית מתוקצבת, מחייבת, מדורגת ושקופה. לא עוד הסתפקות בהצהרות. לא עוד הסתתרות מאחורי מגבלות תקציב. לא עוד פתרונות זמניים שנגררים שנים. כל בית חולים חדש חייב להיבנות כמוסד ממוגן במלואו. כל בית חולים קיים חייב לעבור מיפוי גלוי של פערי המיגון, עם לוחות זמנים ותקציבים. לאזרח הישראלי מותר לדעת אם המקום שאליו הוא מתאשפז מסוגל להמשיך לטפל בו בכבוד בזמן מלחמה.
התרעות פיקוד העורף