מויאל לא נשאר חייב והשיב: "אני מעשן כבד שנים רבות. עליי החוק הזה כבר לא ישפיע. במדינה דמוקרטית יש זכויות פרט, אם אני רוצה לעשן מישהו יכול לומר לי מה לעשות? אנחנו אנשים מבוגרים, יש לנו קצת שכל בראש ומודעים לסיכונים שאנחנו לוקחים. עם כל הכבוד אף אחד לא ייכנס לתוך השדה הפרטי שלי. מנסחים פה חוקים בצורה דיקטטורית. אני לא מסכים על הגזרה שאסור לעשן במקומות ציבוריים אך קיבלתי אותה. אם אנשים חושבים שבעצם העישון שלי אני מזיק להם - אני מוכן להעדיר את עצמי מהם אך אל תדירו את עצמי ממני".
אהוד אברהמסון: "אף אחד לא אומר לאלי מויאל מה לעשות. במדינת ישראל יש חוק הגבלת מהירות הנהיגה ועדיין אנשים יכולים לבחור באיזה מהירות הם מעוניינים לנהוג. הנקודה היא לא האדם הפרטי אלא החשיפה של הילדים והנוער למוצר הזה. כל העולם כבר הבין את זה מזמן. העולם הוביל אותנו לשתי מלחמות עולם נוראיות - העישון והאלכוהול והעולם טעה. אין טעם לנסות לגמול מי שלא מעוניין להיגמל. הבעיה היא בהתמכרות כשעם הזמן הנזק רק הולך וגדל. אני מודה לאגודה למלחמה בסרטן ולכל שאר גופי מניעת העישון שלחמו בחברות הטבק על החוק הזה".
אלי מויאל: "אני לא מצאתי שום סיבה טובה למות בריא. אני מעשן חפיסה ביום וכבר מתקרב לגיל 70. אני אמנם שונא ריח של סיגריות לא פחות מאלו שלא מעשנים אך אני מעשן. כדי להקל על עצמי אני מתקלח יותר ומשאיר דלתות פתוחות".
התרעות פיקוד העורף