כל אישה שהרתה יודעת שאחרי השלב הזה שבו הבטן מתחילה לבלוט ואין טעם לשמור את דבר ההיריון בסוד, מתחילים כולם להתעניין לא רק במין העובר, אלא גם היכן היא מתכננת ללדת אותו.
היו שנים שבהם הטקס היה פשוט יחסית. הנשים ילדו בחדר הלידה, בעוד האבות הנרגשים הסתובבו במסדרון ועישנו בשרשרת. היום, כשכמעט כל אבא נכח בלידה של ילדיו, קשה להיזכר שכל זה התחיל רק לפני כ־30 שנה, כטרנד שסימל את החתירה לשוויוניות בטיפול בילדים מהרגע הראשון. אם פעם בחרה היולדת את בית החולים לפי קרבתו הגיאוגרפית לביתה, כדי שיהיה קל להסיעה אליו עם בוא הצירים, הרי שעתה זוהי החלטה משפחתית כמעט, המביאה בחשבון את הדאגה לצורכי האב, האחים הגדולים, אם ישנם, והסבים והסבתות הנרגשים. על כל אלו יש להוסיף עוד כמה ימי התאוששות במלונית הצמודה.
אלא שבניגוד לאוכלוסיות אחרות, שצריכות לעתים להתדפק על כותלי מערכת הבריאות, ליולדות רק מחכים כדי לפתוח את הדלת. ולמי שלא מעודכן, כל בית חולים מקבל עבור כל יולדת שמגיעה אליו סכום לא מבוטל, המתקרב ל־14 אלף שקלים.
מכיוון שמחלקת היולדות בכל בית חולים היא מקור הכנסה לא רע, גם ההשקעה בה ובשיווקה היא בהתאם. החיזור אחר הנשים ההרות הפך לתחרות בריאה ולא פשוטה בכלל. כולם רוצים את היולדות אצלם, אבל לא כל בתי החולים עושים את המאמץ המקסימלי כדי להפוך את השהייה במחלקת היולדות לקרובה כמה שיותר לבית. ואם לא "כמו בבית", לפחות שהלידה – מאורע משמח ומרגש - לא תזכיר אשפוז בנסיבות נעימות פחות.
התרעות פיקוד העורף