יעל אשל, בת 32, חלתה בסרטן השד בדצמבר 2018, ועד מהרה גילתה את ההשפעה של המחלה על תחום הזוגיות והמיניות. "הכרתי את בן זוגי באפליקציית טינדר לפני שנה", היא מספרת. "בדייט הראשון רק אמרתי לו שהיה לי משהו רפואי, והוא עזב את הנושא, לא ניסה להוציא בכוח. רק אחרי חודשיים סיפרתי לו על הסרטן".
"כבר לפני כן הוא ידע שיש לי צלקת, אבל לא שאל ממה היא. לא הרגיש נוח לשאול, לא רצה לכפות את עצמו. היה לי נורא קשה לעשות את הווידיאו עם הצלקת הזאת. אני לא מרגישה מחוברת אליה. אני מרגישה שזה משהו שהכתים לי את הנשיות. כשנתתי לו לגעת בצלקת, היה לי קשה. הוא אמר לי שלו זה לא משנה, שזה לא מוריד מהמשיכה שלו אליי. הוא נגע בצלקת, אני צילמתי, וזה היה כמו טיפול בפוסט־טראומה".
"אבל קודם כל זה הדימוי העצמי. בשלב המחלה זה היה מאוד קיצוני. הייתי עם סטרואידים, נפוחה, בלי שיער, בלי גבות. היה רצון לזוגיות, והייתי מתוסכלת כי לא באמת יכולתי לפעול למען זה ולהגיד למישהו שאני באמצע טיפולים. נראיתי חולה ואי אפשר היה להסתיר זאת גם אם הייתי שמה משהו על הראש או מתאפרת. הייתה תחושה שהכל כואב לי. כשקצת גדל לי השיער, פתחתי את אפליקציות ההיכרויות".
עוד הוסיפה: "שמתי תמונות עם שיער קצר, והיו לי תמונות מלפני כן עם שיער ארוך. גברים שאלו אם כיום יש לי שיער קצר או ארוך. הייתי כותבת: קצר, אז היו אומרים שזה לא רלוונטי, כי זה פחות מצא חן בעיניהם. זה עוד בלי שאמרתי שיש לי סרטן. לפני המחלה יצאתי לדייטים, גם הכירו לי הרבה. גם תוך כדי המחלה חברים רצו להכיר לי, אבל כשבצד השני שמעו שיש לי סרטן, זה היה כבד להם. המחלה עצרה את הדייטים, והקורונה עוד יותר האטה".
לפני חצי שנה יזמה שונית יונגרמן, 33, רווקה מקיבוץ אייל, את מפגשי "מדברים מיניות" במסגרת "חלאסרטן", המיועדים לגברים ונשים חולים ומחלימים בגילי 18־44. לפני שחלתה ב־2016 בסרטן השד, הייתה יונגרמן סטודנטית לחינוך ועבדה בגני ילדים בקיבוץ. עם פרוץ המחלה היא עברה כימותרפיה, הקרנות ומספר לא מבוטל של ניתוחים והחלה טיפול מונע. כשנה וחצי אחרי כן התגלו אצלה גרורות בבית השחי, וכיום היא נמצאת בטיפול במחלה פעילה. "כשיזמתי את המפגשים כבר הייתה קורונה, ולכן הם נערכים בזום פעם בשבועיים בליווי אשת מקצוע", היא מספרת.
התרעות פיקוד העורף