יש יתרונות ליישוב קהילתי קטן, בו רופא המשפחה, כמו "רופא הכפר" של פעם, מכיר אישית את המטופלים ומודע למנהגיהם, שעשויים להיות רלוונטיים לטיפול הרפואי בהם ולתרום להצלחתו. אך זו עובדה: תושבי הפריפריה או תושביו של ישוב קטן אינם נהנים מאותם שירותי רפואה המצויים במרכז או בעיר גדולה.
עם הסימנים האלה הוא שוחרר ישנוני ומעורפל מבי"ח! רק לאחר שעות ארוכות, כשהתמוטט ונלקח שוב לבי"ח, אובחן שעבר אירוע מוחי. אמיר נותר עם נזק נוירולוגי. לו אובחן בזמן, היה יכול לעבור צנתור מוחי עם סיכויי ריפוי טובים, אולם לא בביה"ח אליו פנה. שם מלכתחילה לא הייתה מחלקה מתאימה לצנתורי מוח.
מדו"ח משרד הבריאות עולה שבתי חולים רבים באזור הפריפריה מספקים שירותים רפואיים מצומצמים. כך, במקרים של אירועים מוחיים והתקפי לב, מעניקים בתי החולים הקטנים טיפול ראשוני שלאחריו מועברים המטופלים לבתי חולים גדולים יותר, הממוקמים לעתים במרחק של מעל לשעת נסיעה. לכן, אין זה מפליא שאירועים כאלה מתרחשים בתדירות גבוהה יותר באזור הפריפריה.
עו"ד שירה פרידן ממשרד כספי סרור ושות' מסבירה שהזנחת מטופל עם סימנים לאירוע מוחי היא מחדל שלא אמור להתרחש בשום חדר מיון, אך כי יתכן מאד שבבית חולים גדול, עם מחלקה נוירוכירורגית, מומחים מתאימים, ומיומנות בטיפול מהיר לאירוע מוחי, היה אמיר מקבל התייחסות מהירה יותר עם סיכויי הצלחה גבוהים יותר.
בשיגרה, זהו תפקידם של רופאי הנשים להעביר את הדגימות למעבדה ולוודא תוצאות. אך באותו יישוב קטן, קופת-החולים של איילה לא הפעילה מעבדה כזו. איילה הניחה שהרופא מעביר את הדגימה למעבדה, ויעדכן אותה אם חלילה התוצאה לא תהיה תקינה. הרופא לעומת זאת הניח שאיילה תיקח למעבדה את הדגימה שהכניס למעטפה. כך קרה שהדגימה "שכבה" במעטפה בפינה נשכחת, ומעולם לא נשלחה למעבדה.
בחלוף מעל שלוש שנים אובחן אצל איילה סרטן מתקדם וגרורתי. כאשר אותרה אותה מעטפה ובה הדגימה הישנה ונלקחה לבדיקת מעבדה, התברר שכבר אז, לפני שנים, היו בצוואר הרחם ממצאים טרום סרטניים. אילו בוצעה הבדיקה במועד שנלקחה, היו לאיילה סיכויי ריפוי מצוינים, שנפגעו בעקבות האיחור באבחון המחלה.
איש לא דיווח לנוירולוג על הממצא החמור. רק חצי יממה מאוחר יותר פתח הנוירולוג את דיסק הבדיקה והבחין בממצא הבעייתי. עבר עוד זמן רב עד שסמיר הועבר לבי"ח אחר לצורך ניתוח עמוד-שדרה – ניתוח שמראש לא ניתן היה לבצע בביה"ח אליו פנה. האיחור באבחון ובטיפול הותירו אותו בכיסא גלגלים, עם שיתוק מלא ברגליו ובידיו, סיעודי באופן מוחלט.
תוצאות מצערות אלה היו נמנעות לחלוטין אילו יושמה החלטת משרד הבריאות ובתי החולים לאגד בתי חולים בפריפריה באשכולות כדי שישתפו ביניהם פעולה. ואולם, הואיל ולא נעשה דבר על מנת לקדם יוזמה זו, נאלץ בית החולים להסתמך על ניידת של מכון חיצוני שכלל לא דיווח על תוצאות הבדיקה.
"מטופל פונה לרופא משפחה בקופ"ח...", מספרת עו"ד פרידן, "לעיתים הוא לא יודע שהרופא בחדר לא עשה או לא סיים התמחות ברפואת משפחה - הכשרה בת חמש שנים. בשלט המוכר ליד הדלת ייכתב "רופא משפחה" ולא "מומחה ברפואת משפחה". מרבית המטופלים לא מודעים להבדל.
דו"ח של משרד הבריאות משנת 2018 מלמד כי שיעור המומחים ברפואת משפחה גבוה משמעותית במרכז לעומת הפריפריה המרוחקת. רופא המשפחה הוא זה שיפגוש את המטופל פעמים רבות יותר מכל רופא אחר, זה שאמור לתחקר אותו על מצבו, לאתר גורמי סיכון, ולהפנות לבירור רפואי כשעולה חשד לבעיה רפואית.
יתכן שגם רופא משפחה מנוסה שאינו מומחה יהיה רופא מסור ומקצועי, אך הכשרה במסגרת התמחות של חמש שנים, בוודאי עשויה להיות משמעותית, ומכל מקום זו זכותו של המטופל לדעת ולבחור. "הנושא נפוץ יותר מחוץ לערים הגדולות."
התרעות פיקוד העורף