"שמעתי את אשתי צורחת בטלפון, את הילד צורח. אמרתי לה שתשים אותו באוטו ותיסע דחוף אלינו לחדר מיון. חיכיתי לו בחוץ, בחניה של האמבולנסים, עם חומרי הרדמה וחומרים נגד כאבים כדי שלא יסבול. אחרי שהוא קיבל חומרים נגד כאבים והפסיק לבכות ואשתי נרגעה, לקחנו אותו לצילומים. צילמנו את הרגל, ראינו שברים, עשיתי את ההרדמה של הילד, ויחד עם האורתופד המשכנו את הטיפול בו. זה אומנם היה להרדים ילד שלי, אבל אני לא יכול להגיד שזה היה כל כך שונה. בסופו של דבר, אני מרדים 30 ילדים ביום. כן יש סיפוק מסוים בכך שאתה מטפל בילד שלך ויודע שאתה טיפלת בו, שנתת לו את הטיפול הכי טוב.
היום הילד הזה בן 14, עושה איתי סקי, והרגל שלו בסדר גמור. באופן כללי, כרופא בכיר בחדר מיון של שניידר, לטפל בילדים של בני משפחה או של חברים זה משהו שקורה על בסיס שבועי. בשבוע שעבר למשל הגיעה למיון בת דודה שלי, שבנה התפתל מכאבי בטן. בדיקה גופנית הראתה סימנים שחשודים כאפנדיציט. לקחתי בדיקות דם, עשיתי לו אולטרסאונד שהדגים תוספתן מעובה, גם הכירורגית הגיעה ודיברה איתו. הוא הלך למחלקה להשגחה, ובבוקר, כשראו שהסימנים מתגברים, הוא חזר על האולטרסאונד.
אחרי שכבר סיימתי את המשמרת, הוא עבר ניתוח כריתת תוספתן. כשחזרתי בערב, הייתי איתו במחלקה. הטיפול בבן משפחה מבחינתי לא שונה מטיפול בכל מטופל אחר, אבל אולי ההרגשה של מי שמקבלים את הטיפול היא טובה יותר בגלל העובדה שרופא בכיר שמכירים מטפל בהם".
טסתי למעלה. מי שהזעיק אותי היה חתני, ד"ר עשהאל לובוצקי, שלא ציפה לדרמה הזו. זה מקרה יחסית נדיר. הובלנו את אביטל לניתוח חירום בהרדמה מלאה. התינוקת נולדה במצוקת נשימה מסכנת חיים. באותו רגע לא חשבתי על שום דבר, לא חשבתי על זה שזו הבת שלי שנמצאת במצב החירום הזה, אלא אחרי כל כך הרבה שנים במקצוע המוח עובד באופן אוטומטי.
הרצתי בראש תוכנית טיפול חירום ורצתי לחדר הניתוח. בניתי את שלבי ההחייאה, ואז נולדה תינוקת עם דופק נמוך ביותר וללא נשימה. הפעלתי את כל הניסיון שלי ולשמחתי התינוקת חזרה לעצמה וניצלה מאסון. אני שמח שהייתי שם כי ידעתי שעם הניסיון שלי זה הלך מהר, ומהירות היא פקטור קריטי פה.
הבת שלי דאגה מאוד ושאלה אותי כל הזמן: 'אבא, מה יהיה עם התינוקת, היא בסדר?'. הרגעתי אותה שהיא תהיה בסדר ב־100% וכך קרה. אני שמח על המזל שהייתי שם. רק אחרי ההחייאה התחלתי להתרגש".
עלינו מהר מאוד לאמבולנס, דהרנו לכיוון וראיתי שאנחנו מתקרבים לכיוון הבית שלי בבאר שבע. פתאום ראיתי שזה קרה בכביש ליד הבית שלי. ניגשתי לכיוון הפצוע, סובבתי אותו וזיהיתי שזה הבן שלי. נזכרתי גם שהלבשתי אותו בבוקר בחולצה הזו שבה הוא שכב על הכביש.
"הוא היה אז בן 8, היה אמור להוציא את אחותו מהגן, היה בדרך לשם ורכב פגע בו. הוא היה מחוסר הכרה. עשיתי פעולות החייאה, קראו לעזרה, עשינו כל מה שצריך לעשות והגענו לסורוקה לטראומה ומשם לרנטגן. ברנטגן עבדה אשתי, שהייתה אז מתמחה. ראינו שיש לו דימום מוחי, והוא עבר לטיפול נמרץ ילדים. לא ידענו מה יהיה, באיזה מצב יתעורר, אם בכלל.
זה היה תהליך ארוך של שנה בבית לוינשטיין. היינו נוסעים אליו ובמקביל עובדים. כשהיה בבית לוינשטיין, העדפתי לטפל בו בעצמי בחלק מהדברים. השיקום היה מאוד טראומטי עם המון סימני שאלה, והוא התחיל ללמוד הכל מהתחלה: ללכת, לדבר. הוא השתקם, ועדיין אני מגדיר אותו כנס רפואי.
"אני לא חושב שיכולתי לערב רגשות כשטיפלתי בו בעת שהיה שרוע על הכביש. פעלתי מתוך אינסטינקט להציל חיים. כמובן שאחרי כמה דקות הבנתי את המשמעות של מה שקרה. שמחתי שאני זה שמטפל בו ושיכולתי לתת לו עזרה מקצועית ומיטבית. מה שעברתי עם בני היה סוג של רגע מכונן עבורי. תמיד הייתה לי מחשבה להתמקד בעבודתי בילדים.
מה שקרה חיזק אותי בהחלטה הזו. לאורך השנים טיפלתי באלפי ילדים בכל הגילים וראיתי בזה סוג של שליחות, נתינה. הייתה לי גישה מיוחדת לילד ולמשפחתו. ברגע שהורים מפקידים בידיך את החיים של הדבר הכי יקר להם, זו אחריות כבדה".
אשתי הייתה צריכה לנסוע לארץ לחתונה של חברה, ואני נשארתי בטורונטו עם ארבעת הילדים: שלושת הגדולים היו בבית ספר, והקטנה, הדס, הייתה בת שנתיים. בבוקר של 11 במרץ 1988 האופר לקחה את הדס וילדה נוספת בגילה לפארק לא רחוק מהבית, עברה באור ירוק במעבר חצייה, ואוטו, שלא ציית לרמזור אדום, ניתק את העגלה מהידיים של האופר.
שתי הילדות, ששכבו בעגלה כפולה, הוטלו לכביש. באותו בוקר עבדתי ביחידה לטיפול נמרץ. שמעתי בבית החולים שקוראים בקוד מסוים למיון, וביקשו שארד לעזור שם, מפני ששתי פעוטות מגיעות מתאונת דרכים. כשירדתי לחדר המיון, שמעתי אנשים צועקים באנגלית: 'הוא האבא'. הבנתי שמישהו מהילדים שלי נדרס, אבל לא ידעתי מי מהם ובטח לא ציפיתי שזו תהיה הדס.
באותם רגעים הייתי קודם כל רופא: עשיתי את ההערכה הראשונית, הבנתי שהפגיעה קשה מאוד, קריטית ואנושה. ראיתי שהמערכת בבית החולים מתקשה להתמודד עם האירוע הזה, ולכן ביקשתי שמטיפול נמרץ ירדו שני רופאים נוספים, ונתתי הוראות כיצד לטפל בהן. כשטיפלתי בשתי הפעוטות ראיתי שהניסיון שלנו בארץ הוא פי כמה יותר גדול מהניסיון שיש לקנדים בפציעות מהסוג הזה, אז הפכתי להיות המטפל הראשי של השתיים.
מנהל המחלקה בא אליי ושאל 'מה עושים?', ולכל אורך הדרך תפסתי פיקוד וקיבלתי את כל ההחלטות בטיפול בהן. כיום אני מאמין שהפכתי להיות רופא טיפול נמרץ לילדים בשביל להיות למען הבת שלי באירוע הזה. הדס הייתה מונשמת כעשרה ימים, והתחילה להתעורר אחרי 18 יום. קבעו לה מוות פעמיים בטעות, אבל הבהרתי שזו טעות, והמשיכו בהוראתי לטפל בה. כיום היא וגם התינוקת השנייה חיות ובועטות".
התרעות פיקוד העורף