"התקשרתי לשייח' מואפק טריף, המנהיג הרוחני של העדה הדרוזית, ואמרתי לו, המחלה הארורה יכולה להתפשט דרך המנהג לנשק את הידיים, אני מציע לעצור את זה. והוא הסכים איתי והוציא כתב נייר לעדה שמנחה וממליץ להפסיק לעת עתה לנשק ידיים, והעדה קיבלה את המלצתו כחלק מהבנה שצריך לעשות התאמות במצב חירום".
"יש את המיינסטרים ויש את התרבויות שלפעמים מרגישות מודרות, ולכן המדיניות פחות מדברת אליהן. בגל הראשון בגליל המזרחי כמעט לא הייתה קורונה, והקיבוצים אמרו, רגע, למה כופים עלינו סגר, אם בתל אביב יש קורונה, תסגרו אותה ובגליל נמשיך לחיות את חיינו. בכל פעם שהמיינסטרים שולט, יש את הרגשי הזה, והתפקיד שלנו הוא למצוא מדיניות שמותאמת לצרכים של כולם".
"ובכל זאת, למרות המורכבות והרגישויות, מערכת הבריאות הצליחה לצמצם את הקורונה, בגלל שהייתה לנו היכולת להיות בשטח, לגעת באנשים, להבין אותם, לנהל שיח לא ממקום של פילוג או ביקורת אלא ממקום של בואו נמצא את הדרך שמתאימה לכם. זה מרכיב משמעותי לא רק בקורונה, אלא בכל מדיניות ציבורית".
"השבוע תציין ישראל שלוש שנות קורונה, מאז אובחן החולה הישראלי הראשון בפברואר 2020. המגיפה המשמעותית ביותר במאה השנים האחרונות הביאה לתחלואה קטלנית, הדבקות המוניות וחיים בין סגרים, מסיכות וחיסונים. היה זה מצב חדש לאנושות, שהתקשתה להתמודד עם נגיף לא מוכר, מידבק מאוד, אלים מאוד, ובתחילה גם ללא חיסון, וכל זה בעידן הכפר הגלובלי הצפוף, כשחולה אוכל ארוחת בוקר ביפן וארוחת ערב בחצי השני של הכדור.
“כשהסינים התחילו לספר על התפרצות המגיפה, המידע היה חלקי, אבל העולם התחיל להפנים שיש פה אירוע בסדר גודל עולמי", נזכר פרופ' זרקא, ראש תוכנית מגן ישראל לקורונה - פרויקטור הקורונה - ומנהל בית החולים רבקה זיו בצפת. “זה הזכיר לנו את ימי הסארס ושפעת העופות, והייתה הבנה שמדובר במחלה מידבקת שתכף תתפשט לכל המדינות. אז היו לנו אנטנות פתוחות, אבל כמות המידע הייתה מוגבלת ונערכנו בחוסר ודאות. יום אחד הסתובבתי בבית החולים זיו, ראיתי אנשים עם מסיכות ואמרתי, רגע, למה אתם שמים מסיכות? אמרו לי, כי אומרים שכנראה תהיה מחלה מידבקת.
"אמרתי להם, כן, אבל אין הנחיה לשים מסיכות ובישראל אנחנו לא באירוע, אז אני מבקש שתורידו את המסיכות כדי שלא לייצר פאניקה. אחרי שבועיים הסתובבתי בבית החולים ואמרתי, למה אתם לא שמים מסיכות? אני מבקש מכולם לחבוש אותן. היה בלבול גדול ומידע חסר, בהתחלה נערכנו לקניית מכונות הנשמה ופחדנו מקריסת טיפול נמרץ, ודי מהר הבנו שבישראל הבעיה שלנו היא דווקא כמות הצוות הרפואי ולא מספר מכונות ההנשמה, כי עוד לא נולדה מכונת הנשמה שיכולה להתלבש על החולה בכוחות עצמה".
בתחילת המגיפה הקורונה נתפסה כאיום על הביטחון הלאומי, והמערכת ניזונה מתרחישי אימה מאיטליה וממקומות אחרים בעולם. רק אחרי החיסונים, כשהנגיף הפך אלים פחות, עבר מרכז הכובד לאחראים על בריאות הציבור, ומשרד הבריאות הקים את התוכנית הלאומית “מגן ישראל" למאבק במגיפה. תחילה עמד בראשה מנהל איכילוב פרופ' רוני גמזו, אחריו פרופ' נחמן אש, וב־2021 מינה שר הבריאות דאז ניצן הורוביץ את פרופ' סלמאן זרקא לתפקיד הפרויקטור.
“כשנחמן אש התקשר אליי בבקשה להחליף אותו, שאלתי, יש בכלל מקום לדעה שלי בתפקיד הזה, או שההחלטות עוברות מעל הראש שלך?", משחזר זרקא, “ואש אמר לי, מה פתאום, יש לך יכולת השפעה מאוד גדולה. אז הסכמתי להיכנס מתחת לאלונקה, שעברה לאחריות הממונים על בריאות הציבור. אנשי בריאות הציבור ניזונים מאירוע שלא קרה. זה נשמע מוזר, כי ברפואה קלינית אתה ניזון מזה שהחולה הבריא, אבל בבריאות הציבור אתה נותן חיסונים נגד חצבת ושמח שאף אחד לא חלה. אתה ניזון על דרך השלילה, ולכן המעבר לאחריות אנשי בריאות הציבור הוא נכון כחלק מנרמול הקורונה".
“פעלנו בסביבה של אי־ודאות, וזו ממש אומנות לקבל החלטות כשהמטרה המרכזית היא הצלת חיים. אני חושב שכשאין חיסונים, הכלי היחיד לצמצם הדבקה בנגיף אלים שהורג גם צעירים וגם נשים בהריון הוא הגבלות וסגרים. היו התלבטויות ומורכבויות בזמן אמת, אבל להטיל סגר כשיש נגיף חדש שהעולם יודע שהוא קטלני והסינים לא משתפים בכל המידע עליו, הוא צעד לגיטימי ומתבקש, וכל הביקורת לאחר מכן היא חוכמה שבדיעבד".
שלושת הגלים האחרונים, הגם שהמשיכו לאתגר את הצוות הרפואי וראשי מערכת הבריאות, נבדלו מקודמיהם משום שיצרו תחלואה פחות קשה. פרופ' זרקא היה הממונה עליהם בתקופתו של נפתלי בנט כראש הממשלה. “השיח בינינו על הקורונה היה מאפשר, חיובי וקשוב", הוא מאבחן.
"אז ישבתי לי בשישי בצהריים מול הטלוויזיה, אמרתי, תכף נשמע את ראש הממשלה מתגאה בנו, ופתאום במקום שהוא יסביר לעולם איך יש לו את אנשי המקצוע המובילים בעולם, הוא בחר ללכת למקום שאומר, אני מקבל החלטות והם רק ממליצים, ומסביר לעולם על מנהיגות. זו הייתה אכזבה כל כך גדולה, כי זה היה כל כך לא תואם את המציאות, שאמרתי שכנראה מישהו כתב לו את הנאום והוא לא עבר עליו. אחרי שהוא חזר, ישבנו ודיברנו, והיה חשוב לו להגיד שאולי הדברים יצאו מהקשרם ושהוא סומך עלינו, כדי לחזור למסלול הנכון".
"שלושת הגלים שסימנו את המעבר מנגיפים אלימים כמו הדלתא לפחות אלימים ויותר מידבקים כמו האומיקרון הפחיתו את הלחצים הפוליטיים, אבל אז התחיל מאבק מסוג אחר: מכחישי הקורונה הציפו את הרשתות בקונספירציות וניהלו מסע רדיפה אישי אחרי ראשי משרד הבריאות. “הטענה הייתה שהקריאה הנחרצת לחיסונים פוגעת בזכות הפרט, אבל כשיש אירוע בסדר גודל כזה, יש לגיטימציה לקבלת החלטות מרכזיות גם אם הן פוגעות בזכות הפרט", אומר זרקא.
“כשהופיעו החיסונים, הייתה הבנה שהתחזקה שזה הדבר הכי טוב שקורה לאנושות כדי להוציא אותה מהמגיפה. לפני החיסונים התמודדנו עם אי־ספיקה במערכת הבריאות, עם כמות מיטות נתונה, פחדנו מהחורף ומהתורים בחדרי המיון, כשעוד לפני הקורונה כבר לא דיברו רק על הקשישה במסדרון אלא גם על הצעירים והילדים שמאושפזים בחדר האוכל. במצב כזה, כשהפרט מקבל החלטה לא להתחסן, הוא משפיע על הכלל.
"אז לא הגענו למצב של איום שמי שלא יתחסן לא יקבל טיפול כי הוא בחר לסכן את עצמו ואת סביבתו, ממש לא, אף פעם לא הגענו לנקודה הזו. אבל יש הבדל בין להחזיק בדעה לבין הכפשת מקבלי ההחלטות, אלה שלא ישנים בלילה וכל העול על כתפיהם. אני חושב שלרדוף אותם אישית זו חציית גבול בלתי סבירה ובלתי נסלחת. בחלק הזה יש לי ביקורת על המשטרה ועל אכיפת החוק בישראל. אני חושב שזכות הדיבור וזכות הבעת הדעה נגמרת ברגע שמפגינים ליד הבית של נחמן אש וכשאני מרגיש מאוים ושרון אלרעי פרייס מרגישה מאוימת.
"מותר גם היום להגיד שלא רוצים להתחסן, אבל לקרוא לי 'נאצי', או 'מנגלה הדרוזי' זה עובר כל גבול, וגם אם לא איימו עליי אישית, יש את סינדרום הילד המוכה, מספיק להכות את האח שלך כדי שגם אתה תרגיש מוכה. אני חושב שהמשטרה לא עשתה עבודה מספיק טובה, אם הגענו למצב שהיינו צריכים הגנה ושאלרעי פרייס הייתה צריכה להסתובב עם מאבטח. לא אנחנו שעושים את העבודה צריכים לחיות באווירה קשה שתכף יתקפו אותך. הייתי רוצה שמי שמאיים יחיה באווירה הזו במקומי".
שלוש שנים אחרי פרוץ הקורונה בישראל, ונדמה שדי שכחו ממנה. השאננות מדאיגה את זרקא. ארגון הבריאות העולמי טרם הכריז על סיום המאבק בנגיף, המחלה לא נעלמה, עדיין, וממוצע הנפטרים ממנה ליום בישראל עומד על שלושה. אבל המצב המיוחד התייתר, ואפשר לתת למערכת הבריאות הרגילה לנהל חיי שגרה. זרקא אף פרסם לפני כחודש ספר שסיכם את שלושת גלי הקורונה שניהל כפרויקטור, כהפקת לקחים ולמידה וכמענה לגלי תחלואת קורונה נוספים, אם יבואו, וגם לשיפור המוכנות למגיפות אחרות.
“החתירה לנרמול התקיימה מהגל הראשון, אבל התאפשרה רק אחרי החיסונים", מחדד זרקא, “בגל הרביעי הבנו שהחיסונים שומרים עלינו אבל לא מחסלים את המגיפה, כי הנגיף משנה את עצמו באופן קבוע, וגם אם כולנו נתחסן, יש מספיק אנשים בעולם שלא מתחסנים, ולכן יש עדיין סכנה מוחשית שהמגיפה תחזור, בדיוק כמו שקרה לפני כמה חודשים בסין".
"צריך לזכור שגם אם יקום גל דלתא חדש, הוא לא יחזיר אותנו לנקודת האפס, כי כבר נדבקנו, חלקנו הגדול חלה, חלקנו התחסן, אבל הוא בהחלט יוכל להחזיר אותנו לגל הרביעי עם הגבלות של תו ירוק וסגול. לכן צריך תוכנית מגירה שתנחה איך להיערך בצורה הטובה ביותר אם וריאנט כזה יופיע מחדש בעולם".
"שליש נוסף מאוכלוסיית קבוצות הסיכון אף הצהיר כי בהגיע גל - יגיע גם הוא להתחסן. זוהי הבעת אמון מדהימה בחיסוני האומיקרון ובהמלצות של משרד הבריאות. שלא כמו מקומות אחרים בעולם, הגל, לשמחתנו, בסופו של דבר לא הגיע, וייתכן כי הדבר קשור להיענות הגבוהה למבצע החיסונים הזה בקרב אוכלוסיות הסיכון. ההבנה המקצועית מבוססת המחקר מציינת כי בסיס החיסון הוא שתי מנות וכי נדרשות מנות דחף בתלות בהיקף התחלואה וקבוצות הסיכון. בהסתכלות קדימה, לגבי שאר הציבור, המחשבות שלנו וגם ברמה הבינלאומית הן על מנת דחף אחת לשנה, אבל לטעמי מוקדם לסכם את זה, והדבר תלוי מאוד בהמשך ובהיקף התחלואה שנראה בחודשים הבאים".
פרופ' זרקא, איש מרשים ורהוט, גדל בפקיעין שבגליל למשפחה ברוכת ילדים, בכפר שרוב תושביו נחשבו לבעלי מעמד סוציו־אקונומי נמוך. “היינו מקבלים בגד חדש רק לקראת חג, וגם בשר אכלנו באירועים מיוחדים ובטח לא ביומיום", הוא מספר. “ההורים שלי לא ידעו קרוא וכתוב, וגם לא היו עשירים, אבל כל שקל שחסכו השקיעו בחינוך הילדים. המסר שלהם היה חד־משמעי: ללמוד, להצטיין, ולשמחתי, הצלחנו לתרגם אותו בדיוק כפי שהם רצו.
"אחי היה מנהל בית ספר תיכון בפקיעין, אני למדתי רפואה, ולמרות שבאותן שנים רק הבנים למדו ולימודי בנות היו טאבו, הוריי שלחו את אחותי ללמוד סיעוד, ואחות אחרת מנהלת היום בית ספר יסודי בפקיעין. גם אשתי, ששייכת לאותה קבוצת תרבות, עשתה תואר שני בעבודה סוציאלית והיא מטפלת במשפחות שכולות במשרד הביטחון".
זרקא עשה את שירותו הצבאי בחיל הרפואה במשך 25 שנה. הוא קודם לדרגת אלוף משנה, מונה לקצין הרפואה הפיקודי של פיקוד צפון, למפקד המרכז לשירותי הרפואה של צה"ל ולראש מחלקת הבריאות בחיל הרפואה. כשהשתחרר לפני כעשר שנים, עבר לנהל את המרכז הרפואי זיו, “וכמעט כל מי שהתייעצתי איתו אמר לי, מה, אתה משוגע? הרי אם היית מחכה רק עוד שנתיים, היית מתמנה לקצין רפואה ראשי ולדרגת תת־אלוף, ומה בכלל יש לך לעשות בצפת? לך תנהל בית חולים גדול ומרכזי יותר. אבל אני אמרתי שאי־השוויון בצפון הוא משהו שנוגע לי בבטן ומאוד מדבר אליי, ואני רואה בזה שליחות".
לא חסרו בעיות באזרחות. זרקא נאלץ להתמודד עם משבר המתמחים ועם האלימות בבתי החולים, סוגיות נפיצות גם בימים אלה: “משבר המתמחים הוא סימפטום לכמות הרופאים במדינת ישראל, שלא לדבר על שיעור הרופאים בצפון. אצלנו זה 1.8 רופאים לאלף חולים ובמרכז זה ארבעה רופאים לאלף, אז ברור שכשחסרים רופאים, אי אפשר לקצר את משמרות המתמחים. הפתרון הוא להשיג תקציבים כדי לפתוח עוד בתי ספר לרפואה בישראל ועוד מחלקות לקלוט רופאים וסטודנטים שהיום אי אפשר להכשיר רבים מהם כי השדות הקליניים מוגבלים".
"הבעיה היא שראשי המערכת מתחלפים ואי אפשר לפתור את הבעיה בזבנג וגמרנו. אם לא יקימו תוכנית פעולה לשבע שנים קדימה, לעולם נמשיך לחיות בצורה לא מתוקצבת. אנחנו כל הזמן שומעים מהאוצר שתוחלת החיים שלנו עולה, שתמותת התינוקות יורדת, שאנחנו מערכת מאוד יעילה, אבל מערכת יעילה לא יכולה להתייעל כשאין מספיק אנשים לבצע את ההתייעלות. יש חסר ברופאים, במיטות, באחיות מול העולם. זה לא סביר".
זרקא עצמו ייצג באופן מלא תפיסה ערכית זו כשהוביל את מבצע “מנוחה בכבוד", לקבורה ראויה לדגימות במכון לרפואה משפטית, כשפיקד על בית החולים ההומניטרי לטיפול בפצועי מלחמת האזרחים בסוריה וכשבמבצע צוק איתן טיפל בפצועים המאושפזים בבתי החולים באזור הלחימה, ובמקביל סייע להקמת בית חולים צבאי במעבר ארז לסיוע לתושבי רצועת עזה. בשל פעילותו המייצגת את מחויבות המדינה לכבוד האדם וקדושת החיים, ובשל המסירות יוצאת הדופן של אנשי הצוות הרפואי בבתי החולים הציבוריים בישראל, נבחר זרקא להשיא משואה ביום העצמאות ה־71.
"מה שלא מנע ממנו להתמודד כרופא דרוזי עם גילויי גזענות ועם המורכבות שבחוק הלאום. “אני מאוד מקווה שיום אחד תצמח כאן מנהיגות שתבין את הנזקים של חוק הלאום ותמצא דרך לתקן אותם", הוא אומר. “אני דרוזי וישראלי גאה, ואין אצלי דיון או מחלוקת על ישראל כמדינת היהודים, אבל בין המהות לבין ההגדרות בחוק הלאום שהופכות אותי, את משפחתי ואת הבן שלי, קצין ב־8200, לאזרח סוג ב' יש הבדל נורא ואיום".
"כשנסעתי עם ראש מועצת גליל עליון לביקור בגרמניה כדי לדבר על השואה, חזרנו בטיסה של אל־על, האיש עבר תוך ארבע דקות ואני נדרשתי להמתין בצד. אז ראש המועצה פנה לאחראי הביטחון שם ואמר לו, מה שאתם עושים זה איום ונורא, אני סגן אלוף אבל האיש הזה בכיר ממני בדרגה. וכרגיל, כמו תמיד, הציעו לי להציג תעודת קצין, אבל אני לא רוצה לפתור ככה את הבעיה שלי, ולאשתי ולבת שלי אין תעודת קצין. אני חושב שיש כאן משהו לא סביר, והגיע הזמן לדלג לעולם הנאור ולא להיתקע במקום שבו צבע העיניים שלי מעביר אותי בדיקה ביטחונית קפדנית, בטח לא במדינה שיש לה אפשרויות טכנולוגיות מתקדמות לעשות בידוק ביטחוני בלי להפלות אותי".
דווקא בישראל עצמה, הרחק מהכללים המחפירים של חברת התעופה הלאומית, זרקא מוכר ואהוד. אפילו דמות ב"ארץ נהדרת" יש לו ברזומה, אף שהוא עצמו ממש לא אהב את התוצאה. “קיבלתי מסרים שאני הולך לעלות ב'ארץ נהדרת'", הוא מחייך במבוכה. “ישבתי עם המשפחה לראות, והייתי בהלם. אשתי והילדים התגלגלו מצחוק, אבל אני חשתי כעס, אכזבה, על מה אתם צוחקים? שמו לי תחפושת של ארנב. לא אהבתי ולא נהניתי, היו כמה קטעים שאולי שיקפו את המהות ואת ההווי, אבל לא הצלחתי להתחבר".
הוא איש של אנשים שאוהב לרדת לשטח, שם הוא פוגש את הרוב הדומם שמחזק אותו: “הלכתי עם אשתי לשוק תלפיות בחיפה, ושלושה אנשים עצרו אותי לוודא שאני הוא הפרויקטור ולספר לי שהם התחסנו. לפני כמה חודשים נכנסתי לבית קפה בכביש 6, וגיליתי ששכחתי את המסיכה באוטו. חזרתי כדי לקחת אותה וגבר בן 70 אמר לי, באתי להגיד לך שכל הכבוד שחזרת לאוטו כדי לשים מסיכה ולשמש דוגמה. לאחרונה נכנסתי לחנות לקנות מקרר והמוכר זיהה אותי. הוא אמר, ‘וואו, הפרויקטור בחר לקנות אצלנו מקרר? אני התחסנתי'".
התרעות פיקוד העורף