כמדי שנה, יום הזיכרון נפתח הערב (שני) בצפירת דומיה בת דקה שנשמעה ברחבי הארץ בשעה 20:00. מיד לאחריה החל הטקס הממלכתי והדלקת נר הזיכרון בכותל המערבי, במהלכו נשאו דברים נשיא המדינה יצחק הרצוג והרמטכ"ל הרצי הלוי. שניהם הביעו בדבריהם תקווה כי למרות המחלוקות, מחר בבתי העלמין הציבור ימצא את המאחד והמשותף, כדי ש"קורבנם של הנופלים לא יהיה לשווא".
יום הזיכרון 2023: אלו הטקסים המרכזיים - ומתי יישמעו הצפירות?
הרצוג: "למרות המחלוקת כולנו יחד, קורבנם לא היה לשווא"
נשיא המדינה יצחק הרצוג ואמר בפתח דבריו: "הצפירה שפילחה את הדממה זה עתה, עושה את דרכה מקצה הארץ עד קצה, מרעידה את נפשנו, מפלסת דרך לזיכרון, המציף אותנו בדממה. אני שואל את עצמי, אותנו: לאיזו עוד מדינה בעולם יש קול מיוחד כזה? זה קולם של הכאב והתקווה, היגון והגאווה. זה קולה של מדינת ישראל. קול שקורא לנו לעצור לרגע, לנצור את הקדושה, לזכור ולהתחבר, ביחד. והשנה, בעיצומם של ימי מחלוקת, הקול הזה חזק, וצורב, וזועק, וכואב מתמיד".
עוד המשיך ואמר: "השנה, יותר מאי פעם, הקול קורא לנו, בלב הדומיה הזועקת: כולנו – יחד. קורבנם לא היה לשווא, ולעולם לא יהיה לשווא. אני פונה אליכם – אחיי ואחיותיי אזרחיות ואזרחי ישראל, ברגע הקדוש הזה, מכאן - מכותל הגעגועים והדמעות, ממנו לא זזה שכינה מעולם; ומבקש שנתאבל ביגוננו – יחד. שנניח לגעגוע לעטוף אותנו – יחד. שניתן לקול כאבנו המשותף, להישמע ברמה ביום הזיכרון הזה כשהוא נקי ממחלוקות. כשאנו בוכים על בנינו ובנותינו. כשאנו ממאנים להינחם. כי אינם".
"מחר עם עלות השחר, נצא ברבבותינו, ונגיע לבתי העלמין; אל החלקות הצבאיות. הן, שמספרות את הסיפור הישראלי הייחודי כל כך. הן, שמספרות את המגוון והיחד. פנים. שמות. אבנים. מצבות. לוחות האבן המונחים על קברם, הם לוחות של ברית - ברית גורל וברית ייעוד".
הרצוג הוסיף: "אזרחיות ואזרחי ישראל, הצפירה השנה, קריאת הצופן הישראלית כל כך, היא קריאת השכמה לכולנו. מחיר המחלוקת הפנימית כבד, כבד מאד. במקום הקדוש הזה, בו נשבעים להגנת המולדת רבים מחיילינו, זה הזמן לשוב ולהתחייב: יש לנו צבא אחד ומדינה אחת. צה"ל ומשרתיו מוכרחים להישאר מחוץ לכל מחלוקת. כולנו, מכל גווני העם, חייבים למצוא את המאחה והמאחד בינינו. ולא רק בבתי העלמין. לבסס את ברית החיים, להתחייב לאחדות ישראל, לנצח ישראל, למדינת ישראל היהודית והדמוקרטית.
"חלקה תשע וכל בתי העלמין הצבאיים משקפים לנו היטב כי גיבורינו הנופלים לאורך השנים, יהודים, דרוזים, מוסלמים, נוצרים וצ'רקסים, נשים וגברים, עולים וותיקים, מכל רחבי הארץ, מכל האמונות, הדעות ותפיסות העולם, מסרו את נפשם מתוך דבקות בהכרח הקיומי העמוק - לבנות יחד, בשותפות, עוד ועוד קומות בביתנו הישראלי. עלינו לעשות הכול, הכול!, כדי לשמור על הבית המשותף הזה. להתווכח ולחלוק, כמו תמיד, עם כל הלהט והנשמה, אבל לאהוב כאחיות ואחים, כי עם אחד אנחנו!".
"משפחות אהובות ויקרות, אימהות ואבות, בנות ובנים, סבתות וסבים, אחיות ואחים, אוהבות ואוהבים. אין גבול ליגון; אין שיעור לסבל; ואין מענה לבכי החרישי. אתן בלבנו ובמחשבותינו כל השנה, ובמיוחד ביום הזה. אני פוגש אתכן לאורך השנים, וגם, למרבה היגון, בחודשים האחרונים. אני שומע מכן את הדאגה העמוקה לאחדות ישראל; וכפי שהבטחתי לכן אני פועל יום-יום, שעה-שעה, כדי שנשמור על המדינה האהובה שלנו כמדינה חזקה ומאוחדת, יהודית ודמוקרטית. ברגע הקדוש הזה אני חוזר ואומר לכם מעומק לבי: קורבנם לא היה לשווא!".
לסיום, הדגיש הנשיא: "גם בשנה שחלפה ואפילו היום הטרור הרים את ראשו, ומחיר הדמים הכבד אותו שילמנו הותיר את שורותינו חסרות. אבל אנחנו לא נישבר. אויבינו מפרשים בצורה מוטעית לגמרי את תרבות הוויכוח הישראלית ואת הרוח הישראלית. אל להם להתבלבל: כולנו עם אחד, חברה משותפת אחת, מדינה אחת; שתמשיך ותגן על עצמה, תמשיך להושיט יד לשלום, תמשיך לגבור, פעם אחר פעם, על הקמים עלינו לכלותינו, ותמשיך ללכת קוממיות - למרות הכאב, ובגלל הכאב".
"יקירינו בנות ובני משפחת השכול, קהל נכבד, אני נושא מכאן תפילה להחלמתם של הפצועים בגוף ובנפש - במערכות ישראל ופעולות האיבה, ולשובם המהיר של חיילינו ואזרחינו - השבויים והנעדרים, שאנו חושבים עליהם יום יום, ומשימת השבתם הביתה עומדת בראש מעיינינו.
"אני פונה ומבקש מכולנו ברגעי הקדושה הללו - להוקיר, לחזק ולחבק את כל נשות ואנשי צה"ל, המשטרה, משמר הגבול והימ"מ, שירות בתי הסוהר, המוסד, השב"כ, וכלל זרועות הביטחון וביטחון הפנים, שמגנים עלינו יומם ולילה, בעומס עצום, במסירות ובתחושת שליחות, כשהם מותירים מאחוריהם בתים ומשפחות, בבחינת "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל".
"מי ייתן, אחיותיי ואחיי, ונצא מהיום הזה – שכולו יגון וגאווה, מחוזקים ומלוכדים כאיש אחד בלב אחד, וִיקוּיְּמוּ בנו דברי התפילות והפסוקים: "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ אֲדוֹן הַשָּׁלוֹם, מֶלֶַךְ שֶׁהַשָּׁלוֹם שֶׁלּוֹ. שֶׁתָּשִֹים שָׁלוֹם בֵּין עַמְּךָ יִשְֹרָאֵל, וְיִתְרַבֶּה הַשָּׁלוֹם עַד שֶׁיֻמְשַךְ הַשָּׁלוֹם בֵּין כָּל בָּאֵי עוֹלָם. ככתוב: וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד, וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם. אֲדוֹנַי עוֹז לעמו ייתן, אֲדוֹנַי יברך את עמו בשלום. יהי זכרם של חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, צרור בלב העם מדור לדור ולנצח נצחים".
הרמטכ"ל: "למען זכר הנופלים, נניח מחר את ענייני השעה מחוץ לבתי העלמין"
אחרי הנשיא הרצוג נאם הרמטכ"ל הרצי הלוי, ובפתח דבריו סיפר על המפגש הראשון שלו עם משפחה שכולה - כנער בצופים שהגיע למסור ברכה לחג לאסתר ובן-ציון גבורין, אביו של אבנר שנפל במלחמת יום הכיפורים.
"לכל אחד סיפור חיים, מסע ודרך משלו, וכולם יחידים בעולם. הם באים בשערי השירות הצבאי והופכים רעים לנשק; ישנים זה לצד זה באוהל הטירונות, מחפים זה על זה במארב הלילי, ומשתפים בסיפורים על ילדותם, על משפחותיהם ועל חבריהם. אבנר, אביק, נולד ביום חורף קר. הוא גדל והיה לתלמיד מחונן, אוהב שירה, מדריך ומרכז שבט בתנועת הצופים; ספורטאי, טייל, צלם ושחקן חובב 'יחידי בעולם'".
"אבנר התגייס לנח"ל המוצנח והתנדב לקצונה. משפרצה מלחמת יום הכיפורים, הצטרף בראש מחלקתו לקרבות הקשים בסיני. ביום ה-14 ללחימה, נפתחה לעברם אש עזה, ובשעה שחיפש לחייליו ולו מקום מסתור, פגע בהם פגז, ואבנר נהרג", סיפר.
"זמן לא רב קודם לכן, כתב אבנר לבטי, רעייתו הטרייה: 'היום, תוך כדי אימונים, זינקנו על קוצים ואבנים בתוך הגשם והבוץ. לפתע, מצאתי את עצמי בתוך שיח, כשחלק מגופי בתוך שלולית ענקית, ואני שוכב לי בשלווה, חושב על ימים שיגיעו, על ימים של איתך'. שם, בבוץ, אבנר הרגיש, כנראה, על מה נאמר: 'מי שיש לו למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך'".
"תמונתו של אבנר ניבטה אלי כנער צעיר מקיר הזיכרון בשבט הצופים הירושלמי 'משואות'. דמותו הייתה לנו מופת של מצוינות, אחריות ודוגמה אישית. אף שלא הספיק להגשים אפילו מקצת מהבטחת חייו, זכרו פועם עד עצם היום הזה בחלל שנותר אחרי לכתו".
"עשרים וארבעה אלף, מאתים ושלושה-עשר חללי מערכות ישראל, וכל אחד יחידי בעולם. כאשר התגייסו לצה"ל, הם היו צעירים וצעירות שעתידם לפניהם, מלא בתקווה למשמעוּת, להשפעה ולחברות. כל אחד ואחת הם הבטחה שלא מומשה, תקווה שנגדעה באבחה אחת".
"בשעון חייה של כל משפחה, מתקתקת שגרת יום־יום, והיא מתנפצת כאשר מכה בה השכול. מחוג חייו של הנופל עוצר ברגע נופלו, בעוד מחוג המשפחה ממשיך לסוב, בלי לדעת, כי הזמן כבר חרג מצירו. הדפיקה בדלת מפצלת את שעון המשפחה לשניים: הזמן האחד מתרחק לאחור, אל חיים שהיו ואינם עוד. הזמן האחר נע קדימה, אל המשך החיים בצל האובדן".
"עדיין, רק שישים שניות בדקה, אך תנועת המחוגים כבדה תחת משא-הזיכרון והגעגוע הגובר. יש המייחלים למפגש עם יקירם כאן, או בעולם אחר, ויש המקווים, כי הזמן ימציא מרפא. לכל משפחה דרך משלה במסע הנורא הזה. מחר, ימלאו בתי-העלמין ברבים שנותרו בשיברונם. מי שיקיריהם נפלו בקרב ולנוכח פני אויב, מי בתאונת אימונים או בדרכים, מי במחלה ומי ששלחו יד בנפשם. על כתפי כולם נטל של שכול וכאב, של זיכרון והנצחה".
"משפחות יקרות, את החלל הריק, אנו ממלאים במעשי יום־יום המנכיחים את הנופלים בחיינו ויוצקים בהם ערך. קוראים לתינוק על שם דודו שנפל, מעניקים מלגה או מטיילים בשביל שנכבש ברגליהם של הבנים. השיח עם הנופלים נמשך גם אחרי לכתם: בשיר שכתבו, ובזה שנכתב עליהם; במכתב שהותירו, ובזה שנשלח אליהם; בדברים שאמרו, בשתיקת הנותרים ובזעקתם. בכל אלה אנו קובעים לנו 'למה' חדש לחיות למענו, כך שיהא לנו הכוח לשאת את ה'איך'".
"לא מכבר ציינו את חירותנו ההיסטורית, עת יצאנו ממצרים והיינו לעם. בקרוב נציין את חירותנו המודרנית, עת התקבצנו מכל קצווי תבל והקמנו מדינה. בעת הזו נשמעת שוב שבועתנו לנופלים: יהי קורבנכם ראוי; יהא החלל, שנפער בלב האומה בלכתכם, ראשיתה של תקווה. הפקדתם בידינו ציווי לחברת מופת, שזוכרת בעבור מה הקריבה את בניה ובנותיה, שיודעת לפסוע על השביל הצר בין קדושת החיים ובין הנכונות להקריבם; חברה, שצבאה הוא צבא העם, וזה מקור כוחו; ושהיא חברתם של בני-חורין: בוטחת, מוגנת ומשגשגת".
"וּלאן פנינו מכאן? מחר, נעמוד בבתי העלמין לצידם של בני המשפחות. אני מייחל, כי ביום הזה, שהוא מעל לכל זמן, נהיה נאמנים למורשתנו ונתמסר אך ורק להתייחדות עם זיכרון הנופלים ועם כאבנו על לכתם. מעל לכל זמן, ומעבר לכל מחלוקת".
"המחלוקת היא, אולי, המתנה היפה ביותר שהעניק העם היהודי לאנושות. עם ישראל נושא את הלל ושמאי כאלפיים שנה. בגמרא מסופר, כי על אף שנחלקו בית שמאי ובית הלל, הם לא נמנעו מנישואין אלה עם אלה. ללמדך, שחיבה ורעות נוהגים זה בזה לקיים מה שנאמר: "והאמת והשלום אהבו".
"בנתיבי השכול והכאב, אני פוגש משפחות מכל חלקי החברה ומכל קשת הדעות והאמונות; בכל מפגש מצאתי תמיד מכנה משותף. מתוך אחריותנו להגן על זכר הנופלים, נניח מחר את ענייני השעה מחוץ לבתי העלמין. נאפשר למשפחות, למפקדים ולחיילים להתאחד בשבועתם הקדושה ולכבד את זכר הנופלים".