השנה היא 1953. מדינת ישראל בת ה־5 מתמודדת עם אתגרים רבים וקשים. למרות המציאות המורכבת, מחליט ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן־גוריון, לייסד מפעל פרסים יוקרתי, הלוא הוא פרס ישראל. עוד קודם לכן, בשנת תש"ט, 1949, חוקקה הכנסת את חוק יום העצמאות שבו הכריזה על יום ה' באייר כעל "יום העצמאות" שיוחג מדי שנה בשנה כחג המדינה. לצד הסמלים השונים שמלווים אותו, הפך יום העצמאות ליום של הוקרה רשמית באמצעות שלושה טקסים שונים: הראשון בהם, שהחל את דרכו כבר בשנת 1950, הוא טקס הדלקת המשואות, המהווה שער בין אירועי יום הזיכרון לאירועי יום העצמאות; השני הוא חידון התנ"ך לנוער, שהוצע בזמנו על ידי אורה הרצוג, רעייתו של נשיא המדינה דאז, חיים הרצוג; והשלישי הוא טקס פרס ישראל, שנערך מדי שנה כטקס ממלכתי, במעמד ראשי המדינה, במוצאי יום העצמאות בירושלים.
"טקס פרס ישראל נולד כדי לעודד את פיתוח העם והמולדת", אומרת ד"ר אור ברק, מחברת הספר "פרס ישראל: הפוליטיקה מאחורי התהילה". "אפשר לשאול: למה בשלב כל כך צעיר של המדינה מקדם בן־גוריון מפעל של פרסי הלאום? למה בגיל 5 מדינה צריכה מפעל פרסים כל כך יוקרתי? אני יכולה לענות על כך ברמה המחקרית ולומר שבן־גוריון הבין שאומנם נולדה מדינה, אבל הוא קלט שעלולים עתה לנוח על זרי הדפנה, והיה צריך למצוא תמריץ שיעודד פיתוח, שיעודד מחקר, תרבות ואקדמיה".
מדוע הוא נערך דווקא ביום העצמאות?
"ההתמקמות של פרס ישראל ספציפית ביום העצמאות הייתה מקרית. זה לא היה מתוכנן. עד 1953 מה שכבש את אירועי יום העצמאות היה המצעד הצבאי שהיה גולת הכותרת של היום הזה, כל האירועים סבבו סביב זה. המצעד הצבאי הוציא המוני אזרחים החוצה. אבל ב־1953 הרמטכ"ל דאז, מרדכי מקלף, הודיע לוועדה לאירועי יום העצמאות שמצעד צה"ל לא יהיה האירוע המרכזי יותר של יום העצמאות. קשה לומר מה עמד מאחורי זה כי הוא היה רמטכ"ל מאוד זמני, אבל כנראה שהוא חשב שזה לא נכון. מהר מאוד היה צריך לצקת תכנים נוספים, וכך פרס ישראל הפך לתוכן לאומי כחלק מאירועי יום העצמאות. מאז הטקס ממשיך לשמור על מיקומו שם, והיום כבר ברור שהוא חלק אינטגרלי מאירועי יום העצמאות של מדינת ישראל".
למה לחקור דווקא את פרס ישראל?
"אני בכלל מגיעה מתחום הלשון והשפה, וכשהתחלתי לחקור את פרס ישראל התמקדתי בטקסטים ובנימוקים מדוע מישהו זוכה בפרס. אלא שמהר מאוד הבנתי שהסיפור של טקס פרס ישראל הוא סיפור ישראלי הרבה יותר גדול. הטקס הוא המראה החברתית והתרבותית שלנו לאורך 70 שנה. עד שהגעתי לחקור את הנושא, כל התיקים מ־1952 ועד שנות ה־90 היו ספונים בארכיון המדינה. הם לא היו חשופים לקהל בכלל. לקח לי בערך חצי שנה רק לקבל אישור עבור פתיחת התיקים. כשאישרו לי וגיליתי מאות תיקים, מצאתי מצע מאוד פורה למחקר".
"גיבורת המחדלים"
בין הזוכים בפרס בשנה הראשונה לקיום הטקס היו ההיסטוריון גדליה אלון, שזכה בפרס במדעי היהדות לאחר מותו; הפסל הנודע זאב בן־צבי, שזכה בפרס שנה לאחר פטירתו; מרק דבורז'צקי שזכה בפרס ישראל במדעי החברה על ספרו "ירושלים דליטא בשואה ובמרי"; המחזאי והמשורר יעקב כהן שזכה בפרס ישראל לספרות (וזכה בו שוב ב־1958); והסופר חיים הזז, שזכה גם הוא בפרס ישראל לספרות. "בדומה לחברות אחרות בעולם, גם אנחנו בחברה הישראלית מחפשים הוקרה וכבוד", אומרת ד"ר ברק. "לכן עצם העובדה שהפרסים וההוקרה של פרס ישראל גם מוענקים במשורה הופך אותם מטבע הדברים למאוד נחשקים".
מחקרה של ד"ר ברק עוסק גם בתמורות שחלו בטקס לאורך השנים ובסערות סביבו. "העובדה שבשנות ה־50 וה־60 לא נשמעה ביקורת על החלטות ועדות השופטים, ואף לא הוגשו עתירות לבג"ץ נגד זוכה כזה או אחר, מוסברת בעיקר בתמורות החברתיות שחלו בארץ", היא כותבת במחקרה. "אם עד מלחמת יום הכיפורים התקבלו החלטות שופטי ועדת הפרס ללא עוררין ובלא קשר לממשל, האווירה הציבורית אחרי מלחמת יום הכיפורים הותירה מקום להטלת ספק בהחלטות מדיניות והתבטאה גם בסוגיות המתייחסות לזוכים בפרס ישראל".
ואכן אחת הסערות הגדולות ביותר סביב פרס ישראל התחוללה שנתיים לאחר מלחמת יום הכיפורים. בשנת 1975 זכתה ראשת הממשלה לשעבר, גולדה מאיר, בפרס ישראל. חבר השופטים של אותה שנה נימק את הבחירה במאיר ב"שרשרת זהב ארוכה של פעילות ציבורית, של עבודת המדינה, של עמידה בשער, של הרמת קרן ישראל בעמים ושל מנהיגות מסורה". אלא שהציבור הישראלי הרגיש אחרת בעקבות המלחמה שגבתה מחיר כבד, ומאיר קיבלה עשרות רבות של מכתבים מאזרחים שקראו לה לסרב לקבל את הפרס. כך למשל נכתב למאיר על ידי ישראל גונן, מבית המועצה הדתית: "לכבוד הגברת גולדה מאיר, ראש הממשלה לשעבר. הנני מציע לך ברוב ענווה כבוד ראש הממשלה לשעבר, לקבל את פרס המדינה ביום העצמאות, אבל בשינוי נושא: 'פרס יום העצמאות לגיבורת המחדלים'".
בסופו של דבר עלתה מאיר לקבל את הפרס, וגם רגע זה נכנס לדפי ההיסטוריה כשאפרים קציר, נשיא המדינה דאז, הפתיע את מאיר על הבמה בנשיקה.
בטקס פרס ישראל של שנת 1992 התרחשה סערה לא פחות גדולה בעקבות ההחלטה להעניק פרס ישראל לספרות ושירה ערבית לאמיל חביבי. "הסיפור הזה נשמע מעולם אחר", אומרת חוקרת הספרות העברית מהאוניברסיטה העברית, פרופ' רות קרטון־בלום, אשר שימשה באותה השנה כיו"ר ועדת פרס ישראל לספרות. "אני עמדתי בראש חבר השופטים, והימים היו ימי ממשלת ימין. יצחק שמיר היה ראש הממשלה וזבולון המר היה שר החינוך. החלטנו פה אחד, הרי הבחירה נעשית תמיד פה אחד, זה החוק, לתת לסופר אמיל חביבי את הפרס ולמשורר אבות ישורון שנפטר באותה השנה. לא נשמעה כל הסתייגות מהרשויות. לא מהשר המר, לא מהפקידים וגם לא מלשכת ראש הממשלה".
"ההליך כולו התאפיין בהדר ז'בוטינסקאי של ג'נטלמניות בסיסית והגינות. גם המר התנהג באצילות בלתי רגילה. עם זאת בטקס עצמו, ששודר בשידור חי, פרצה מהומה. בחוץ המתינו כהניסטים שחיכו לקבל את פני השופטים, ואנחנו נאלצנו להיכנס דרך הדלת האחורית תחת אבטחה. כשאמיל חביבי נקרא לקבל את הפרס, התפרצו פרופ' יובל נאמן וח"כ גאולה כהן בקריאות זעם. אני זוכרת שהם התקרבו לבמה וההתפרצות הגיעה לשיאה כאשר פרופ' נאמן, שקיבל שנים קודם את הפרס בעצמו, השליך את תעודת הפרס על הבמה".
איך הקהל הגיב?
"היה מחמם לב לראות שהקהל, שכלל חובשי כיפות רבים, קם על רגליו בקריאות בוז ודחק את נאמן וכהן החוצה. המחאה גם לא הפריעה לראש הממשלה, יצחק שמיר, ללחוץ את ידו של חביבי, שבאותו הזמן האשימו אותו בפגישות עם צמרת אש"ף. אני משערת שראש הממשלה הרגיש מידה של אי־נוחות, אבל הוא כל כך הקפיד על האוטונומיה של חבר השופטים וכבוד הפרס, שהוא כיבד את הכללים ואת ההדר של הטקס. עוד באותו השבוע גם חתמו חתני פרס ישראל לדורותיהם על עצומה שגינתה את המחאה הרעשנית של נאמן וכהן באולם".
במכתב מפורט ששלח אז לשר החינוך, הסביר פרופ' נאמן את הסיבות למחאתו. "העובדה שאזרח ישראלי ערבי נמצא ראוי לפרס ישראל היא עובדה משמחת לדידי", כתב. "ואף על פי כן, הרי שבמקרה הנוכחי מדובר על הענקת הפרס על יצירה, שכל כולה שנאה תהומית לישראל, והצגתה כראויה להיעקר מעל פני אדמות. זה דומה להשתתפות ספורטאי המדינות באולימפיאדת ברלין ב־36' בצלם של היטלר ותורתו. קראתי את יצירתו של חביב האופטימיסט. בספרו, ישראל מוצגת כגרועה מסדום ועמורה, גרועה מגרמניה הנאצית. כיהודי לאומי, כמי שאמונתו בצדקת ישראל והמדינה היהודית, איני יכול לקבל בשוויון נפש את צירופו של האיש שאש"ף חפץ ביקרו".
חביבי עצמו התייחס לאירועים ואמר אז: "שאלתי את עצמי אם אני צריך להיעלב או החברה הישראלית. לא נעלבתי. בספרים שלי לא הייתה שנאה, אבל אני מלגלג בספרי על השליטים והממשל, וזה מותר לי".
שנה לאחר מכן, בשנת 1993, בזמן ממשלת יצחק רבין, החליטה ועדת השופטים להעניק למדען והוגה הדעות ישעיהו ליבוביץ את פרס ישראל בקטגוריית מפעל חיים. אלא שבאותה שנה ליבוביץ התנגד באופן חריף להוראתו של רבין לגרש את פעילי חמאס והג'יהאד האסלאמי ללבנון, ואף כינה את יחידות המסתערבים של צה"ל "החמאס שלנו". הסערה הציבורית לא איחרה להגיע: משה דרזי, אביו השכול של המסתערב דורון דניאל דרזי ז"ל, הגיש תביעה נגד ליבוביץ; ח"כ לימור לבנת גינתה את שרת החינוך דאז שולמית אלוני שאישרה את בחירתו של ליבוביץ; ורבין אף איים בעצמו כי אם יחליטו להעניק את הפרס "לאיש הזה", הוא לא ישתתף בטקס. בתגובה למאורעות טען ליבוביץ שמלכתחילה העדיף שלא לקבל את פרס ישראל וויתר עליו.
לב אחד שנשבר
שמות חתני וכלות הפרס לאורך השנים שיקפו את התהליכים שעברה החברה הישראלית. כך למשל, יותר משלושה עשורים לאחר ייסוד הפרס זכתה בו לראשונה אישה ממוצא מזרחי: הזמרת שושנה דמארי, שזכתה בפרס ישראל ב־1987.
בשנת 2021, זמן קצר לאחר ההכרזה כי באותה השנה יזכה יהודה משי זהב בפרס ישראל על מפעל חיים על תפקידו כיו"ר זק"א, נחשפו עדויות חמורות על עבירות מין מצדו, שגרמו לו לוותר על הכבוד. "מצד אחד אני אומרת כי בזכות פרס ישראל נפתח הסוד הענק, אבל מצד שני אני מזדעזעת שמישהו כמוהו כמעט יכול היה לזכות בפרס ישראל", אומרת ד"ר ברק.
השנה עלה לכותרות סירובו של הזמר שלמה ארצי לקבל את פרס ישראל, על רקע האקלים הפוליטי והשסע החברתי בעקבות המחאה נגד הרפורמה המשפטית.
הטקס ידע לאורך השנים גם סערות סביב הרכבי ועדות השופטים. כך למשל, בשנת 2015 החליט ראש הממשלה בנימין נתניהו, על תקן ממלא מקום שר החינוך, לפסול את מינוים של השופטים אבנר הולצמן ואריאל הירשפלד לוועדת הפרס לספרות ואת חיים שריר לוועדת הפרס לקולנוע, בטענה ש"במשך השנים מונו לוועדה הבוחרת יותר ויותר גורמים קיצוניים בעמדותיהם, ובהם גורמים אנטי־ציוניים... לעתים קרובות מדי נדמה היה שחברי הוועדה הקיצוניים מחלקים את הפרסים לחבריהם, בשיטת חבר מביא חבר".
בעקבות כך, הודיעו שופטים נוספים בוועדות כי גם הם אינם מעוניינים לקחת חלק בטקס. בין מי שהסירו את מועמדותם לטקס באותה שנה היו חיים באר והעיתונאי דן מרגלית.
לצד היצרים שליבה לאורך עשרות שנותיו, היו בטקס גם לא מעט רגעים מרגשים. כך למשל, בשנת 2018 זכתה אשת החינוך מרים פרץ בפרס ישראל למפעל חיים על פעילותה לחיזוק הרוח היהודית־ישראלית. פרץ, ששכלה שניים מבניה, קציני צה"ל שנפלו בקרבות ישראל, ריגשה אומה שלמה כשאמרה מעל במת הפרס: "קטונתי, אין בידי יצירה, לא אוכל להצביע על תגלית שגיליתי או על נוסחה שפתרתי. יש לי לב אחד שנשבר שלוש פעמים בהודעות שבר נוראיות, נפילת בני אוריאל בקרב בלבנון, פטירת אליעזר אישי משיברון לב ונפילת בני השני אלירז בקרב בעזה. עם הלב הזה יצאתי אל עמי... מתוך תהומות הכאב, נבעו מעיינות של אהבה וכשהלב מלא אמונה, הוא יכול לעמוד באתגרים קשים, יכול ליצור יצירות גדולות. זו יצירתי. היא נטועה בלבבות, הפכתי את יגוני לניגון חדש".
בשנת 2014 זכתה הרבנית עדינה בר שלום לעמוד על אותה הבמה שעליה זכה אביה, הרב עובדיה יוסף זצ"ל, בפרס ישראל לספרות תורנית בשנת 1970. באותה השנה הייתה ההתרגשות עבור בר שלום כפולה: באותה יממה היא הדליקה משואה וקיבלה את פרס ישראל על מפעל חיים ותרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
רגע מרגש נוסף עבור רבות ורבים היה זכייתו בשנת 2022 של אביהו מדינה בפרס ישראל לזמר העברי; מה שהעניק לראשונה הכרה לאומית לאוצרות מוזיקליים כדוגמת "שבחי ירושלים", "הפרח בגני" ו"אל תשליכני לעת זקנה".
"הפרס תופס אותנו כחברה במצב הלאומי שאנחנו נמצאים בו וממלא את הצרכים שלנו", אומרת ד"ר ברק. "בסופו של דבר, אנחנו מחפשים מצוינות וגאווה לאומית, וכפרטים אנחנו מחפשים את היכולת להזדהות עם המודלים ולקבל מהם השראה, אנחנו מחפשים אחדות סביבם. לכן כל שנה יכולות להיות סערות, אבל אני טוענת כבר הרבה שנים שהפוטנציאל בפרס ישראל הוא במודל יישומי לדורות הבאים שלנו. עצם העובדה שפרס ישראל נמצא תחת משרד החינוך - יכול לאפשר למשרד לפעול עם החתנים והכלות, ושלא סתם יזכו בתואר. אפשר לבקש מהם או לחייב אותם לקחת את מודל המצוינות שלהם, בכל תחום שהוא, ולהנחיל אותו כמורשת לדורות הבאים".
"בתקופת המחקר שלי יצרתי קשר עם מאות כלות וחתנים, וכולם הסכימו להצטרף ליוזמה כזאת. אני סבורה שהם היו צריכים לקבל את הפרס בשלב מוקדם יותר כדי שנוכל לרתום ולנצל את המקום שלהם, את הידע שלהם, ולהנחיל את המורשת, ללמוד אותה, כך שהם יוכלו לתרום לדורות הבאים, ולא כשהם כבר בסוף ימיהם. בשלב הזה אתה יכול פחות ליהנות מהפקת הידע".