כנרת לוי הייתה בת 5 כשנפלה לבור עמוק בשכונת הדייגים בטבריה, סמוך לבית הוריה. מדובר היה באתר בנייה פעיל, ובבור היו מוטות ברזל, אבל נפילתה של כנרת הקטנה הייתה רכה, והיא זוכרת את עצמה צוחקת ומלאה באדרנלין בתוך הבור העמוק, בעוד חבריה בחוץ זועקים בהיסטריה וקוראים למבוגרים למהר ולהציל את חברתם. היא זוכרת את עצמה קוראת בקול לאמה, שתבוא אליה, ואמא שלה, שהייתה בחודש השישי להריונה, אכן מיהרה למקום, וכשראתה את בתה, נכנסה לבהלה ולהיסטריה, והחלה לדמם מתוך רחמה.
“כולם היו בטוחים שהסוף של אמא הגיע", שחזרה השבוע כנרת לוי־עשור את חילוצה מהבור, ואת נסיעתה הבהולה של אמה לבית החולים. בסופו של יום נולדה לכנרת אחות בחודש השישי להריון, לוקה בשיתוק מוחין, וכנרת אומרת שהשליחות שלה בחיים היא לטפל באחותה הפגועה. עד לפני שנתיים טיפלה בה בבית אביהן, אבל כשהוא נפטר, מצאו היא וניני בעלה בית חדש שיתאים לצרכיה של האחות ושאר בני המשפחה - אמא, אבא וארבעת ילדיהם.
המשפחה הייתה בדרכה לחופשה משפחתית באילת, שם גרה ריקי, אחותה של כנרת. בהחלטה של רגע התפצלה המשפחה לשתי דרכים שונות לאילת - ההורים, הבת תומר, הבן גיא ואחותה של כנרת נסעו דרך דימונה. וברנו קליאו ישבו מעיין, סהר וחברתו של מעיין, שי דהאן, שנסעו דרך מצפה רמון. בשל המצב הביטחוני נמנעו מלנסוע דרך כביש הבקעה. בסביבות רבע לשש בערב התקשרה סהר לאמה ואמרה שהם בעיצומו של שיטפון, ושמעיין מתקשה להשתלט על הרכב.
זו הייתה שיחה נוראית, האחרונה לתמיד. סהר סיפרה בסערה גדולה שהמכונית שלהם מתמלאת במים, ומעיין, שנהג ברכב, פשוט צעק צעקה מקפיאת דם - “אמא, אנחנו טובעים, אני מאבד שליטה על האוטו, תצילו אותנו!". כנרת ענתה מיד שלא ידאגו, ושרק ישלחו לה את המיקום המדויק שלהם. סהר הספיקה לשלוח מיקום, אבל השיחה נותקה, וזהו. כנרת וניני לא הצליחו יותר ליצור קשר עם ילדיהם.
את ניני עשור אני מכיר יותר מ־30 שנה. הוא הפציע יום אחד בקדמתו של הכדורגל הישראלי עם הפועל טבריה המיתולוגית, שמצאה את עצמה בעונת 1988/89 בליגה הבכירה. טבריה ירדה ליגה בסוף אותה עונה, אבל המגן בן ה־20, ניני עשור, קיבל טלפון ששינה את חייו לאותה העת: על הקו היה מנהל נבחרת ישראל, אברהם בנדורי, שהזמין אותו, לא פחות ולא יותר, לאימוני הנבחרת. אחר כך גם מכבי תל אביב החתימה אותו. בעקבות אובדנם הקשה של ילדיו, התקשרתי והודעתי שאני בא לטבריה, אליו ואל אשתו. ברוך הבא, אמר.
רק אחרי שקבענו, התברר לי שמדובר ביום ה־30 למותם של הילדים ושבערבו של היום יעלו לקברם. רק כשהגענו, הבנו שזה גם יום הולדתה ה־48 של כנרת. “שום דבר לא מקרי כאן, הם לא משאירים אותי לבד כאן. שלחו לי מתנה", אומרת לנו כנרת, שמקבלת אותנו בפנים מאירות ובחיבוק גדול.
היא עסוקה בסידורים אחרונים לקראת הערב, מדברת עם אחותה. בפינת הסלון יושב עידן, החבר של סהר. הוא אומנם גר באילת, אבל מאז האסון הוא אצלם ואין לו שום עניין לחזור לאילת. הוא איתם ואולי גם יישאר, כי מי יודע מה יהיה.
אני מחבק את ניני. הוא צעיר ממני בשלוש שנים. לא ראיתי אותו 30 שנה, מאז היינו נפגשים במתקן האימונים של מכבי תל אביב בקריית שלום. אני מחבק אותו חיבוק חזק, וחיוך דק, קטן, נמתח על פניו הטובות והשלוות, שמסתירות היטב את האופן שבו חייו התהפכו בחודש האחרון.
עם זיפים, כיפה שחורה קטנה שאותה הוא חובש מאז האסון, ואולי לא יסיר כבר, הוא אומר: “אני חילוני מאמין לאורך כל השנים. כנרת מגדירה את עצמה דתייה, ובחמש השנים האחרונות היא שומרת. אני לא שמרתי עד עכשיו, ומעכשיו זה ישתנה, וכן אשמור שבת. האמונה יכולה להחזיק אותי, אותנו, די שפויים באירוע הזה. אם אין עוגן כלשהו, אתה יכול ללכת לאיבוד, וכרגע האמונה עושה לי טוב. אנחנו עטופים במשפחה מופלאה משני הצדדים, וחברים שלא עוזבים אותנו לרגע. זו כרגע ההגנה שלי מהעולם הזה. אני הולך לתפילת שחרית בבית כנסת ובבית, ובערב מנחה וערבית. יש תמיכה חזקה מאוד מהאנשים בטבריה".
ניני גדל בטבריה במשפחה חילונית מסורתית, עם אבא שהיה נהג אוטובוס ואמא שהייתה בעלת פעוטון. הם גרו בשכונת פלוס 200. שאלתי אותם מה זה פלוס 200, ואחרי שקצת חשבו, הגיעו למסקנה שזה בוודאי פלוס 200 מטר מעל גובה הכנרת, כי היא באמת חלשה על האגם. הוא היה השלישי מבין חמישה אחים ואחיות, והעשורים גרו בבלוק של שש כניסות, ושיחקו בחצר עם ילדי השכנים. מול הבניין היה גן ציבורי ומגרש כדורגל, וניני הקטן בילה שם את רוב ימיו, עד שבגיל 11 הלך לשחק בילדים של הפועל טבריה.
בהתחלה שיחק בתפקיד קשר, אבל המאמן האגדי דב עצמון הפך אותו למגן שמאלי, וכשהיה ניני בן 20 שחזרה הפועל טבריה אחרי 23 שנה שיבה לליגה הלאומית, אז הליגה הראשונה. הקבוצה שרדה עונה אחת בלאומית וירדה ליגה, ודווקא מהליגה השנייה הגיע הטלפון הבלתי נשכח מנבחרת ישראל. רצו אותו, וטבריה חגגה את הזימון שבוע שלם במסיבות ובגאווה בלתי נשכחת. כולם היו בטוחים שם שהם נכנסים לעידן חדש, שהחיים ישתנו - לניני ולעיר טבריה.
באימוני הנבחרת התמודד על עמדת המגן השמאלי עם כוכבים של ממש, כדוד פיזנטי ממכבי נתניה ומשה עלו מבני יהודה. ניני התאמן בנבחרת, אך לא זכה לשחק במשחק רשמי. “אבל ישבתי על הספסל בשני משחקים... זוכר את פרשת הביטוח של שלום תקוה, אלי אוחנה ורוני רוזנטל? שלושתם, שהיו כוכבים גדולים ששיחקו באירופה, לא היו מוכנים לשחק במשחק ידידות נגד ברית המועצות בלי שההתאחדות תבטח אותם, לא היה ביטוח, הם נשארו בחוץ, ואני הייתי על הספסל, וגם נגד ארגנטינה עם דייגו מראדונה, שבאה לפה לפני המונדיאל של 1990", הוא נזכר.
בינתיים התחילו גם המגעים הראשונים עם מכבי תל אביב, שחיפשה אליפות אחרי 12 שנה בלי. המאמן היה צבי רוזן, היו"ר דני לאופר, והשיחות על ניני עשור התקיימו במלון "דן" היוקרתי. ניני נזכר שבהפועל טבריה חלמו לעשות עליו אקזיט גדול ודרשו סכום ענקי במונחים שלו ושל הזמן ההוא - 90 אלף דולר, ואחר כך כבר 120 אלף. המשא ומתן עלה על שרטון, והפשרה הייתה שמכבי תשאל את ניני לעונה אחת ותשלם לטבריה 25 אלף דולר, ובהמשך יקנו את הכרטיס שלו בעוד 40 אלף.
הוא זוכר את הגעתו למכבי תל אביב כהלם תרבותי: “הכרתי את חלקם. פתאום אני בחדר עם ניר קלינגר, אלי דריקס, מוטי איוניר. הם קיבלו אותי מדהים, אבל במבט לאחור של ילד בן 21 שמגיע מהפריפריה למועדון מספר אחת בישראל - זה היה לגמרי שוק. הכל עוצמתי, כולל התקשורת שמכסה הכל כל הזמן, ועכשיו אני מתמודד עם שחקנים ברמה הכי גבוהה. היו איתי על המשבצת חי קרייס וארז לולו, וצביקה רוזן היה מאוד תובעני. הוא היה שולח את מאמן הכושר רון ציבלין לנזוף בי, אבל סיימתי עונה טובה ושיחקתי ב־27 או 28 משחקים, והבקעתי שני שערים - בחולון נגד צפרירים, ונגד מכבי נתניה".
ניני נפצע, והצהובים זכו באליפות אחרי 13 שנה בלי המגן הטברייני. אברם גרנט לקח אותו לשיחה ואמר שהוא “ממליץ לי לחזור הביתה לטבריה, להחזיר לעצמי ביטחון, ואז לחזור. עשיתי טעות שהלכתי להפועל אשדוד. הייתה שם עונה גרועה, ובסוף חזרתי לטבריה שכבר ירדה לליגה א'. אחרי שבר בקרסול ופלטינה ברגל, חזרתי להיות המנהיג של הפועל טבריה, ועזרתי לה לעלות ליגה". הטלפון מאלישע לוי, מאמן הפועל בית שאן, שעלתה ללאומית, לא איחר להגיע. אלישע הציע לו להצטרף, ושם חווה ניני שלוש עונות נהדרות.
הבן גיא, בן 10 וחצי, יושב לידנו בסלון ושומע את אביו מפליג בזיכרונות. “תגיד, אבא, קיבלת פעם הצעה לשחק בחו"ל?", הוא שואל. ניני מלטף לו את הראש ועונה לו שלא. “ומתי הזמינו אותך לנבחרת?", הוא שואל. בגיל 20, האבא עונה.
אחרי האסון נפתח מעגל הכדורגל שנסגר עבור ניני והתרחק ממנו עם השנים. פתאום, משום מקום, העבר דפק על דלתו, מלא אהבה ותמיכה. מבית שאן הגיעו איתן טייב (“בחור טוב, דואג ומתעניין", אומר עליו ניני), שמעון דנן, מאיר כהן ושמעון ביטון. גם מכבי תל אביב התייצבה: “באו לפה עכשיו הרבה שחקנים. ניר קלינגר, אמיר שלח, יעקב הלל, אבי נמני. עם אלון חזן לא היה לי קשר אף פעם. שיחקנו אחד נגד השני, לא חברים, אבל הוא הרגיש שהוא צריך לבוא. יואב זיו הביא איתו שחקנים צעירים, את דניאל פרץ, שהוא קרוב משפחה רחוק, את מתן חוזז, דן גלזר, דן ביטון, דור פרץ. הם הביאו איתם חולצות, ודור הביא לגיא את החולצה שלו מהנבחרת. אני רוצה לשבח את האנשים האלו ממכבי תל אביב. כאלה רגישים ומנומסים. הם ישבו פה שעתיים, וזה היה מדהים".
“הוא היה מוכר וסלב בטבריה, אבל אני לא הכרתי. רוב החברים שלי אז לא היו מטבריה", מספרת כנרת. “בפעם הראשונה שראיתי אותו, זה היה בפאב בשם ‘פפאיה' בטבריה. הוא התחיל איתי. ניני היה בן 26 ואני בת 21. לא היו סלולריים ולא נתתי לו את המספר שלי בבית. ואז ראיתי אותו בדיסקוטק במנחמיה, וכבר ממש דיברנו. הוא בכלל הכיר יותר את אחותי".
מעיין הבכור נולד ב־1998, ותומר נולדה שנתיים וחצי אחר כך. ניני עדיין היה בעסקי הכדורגל בליגה ב', מאמן גם קבוצות ילדים ובמקביל פתח עסק לשליחויות. כנרת טיפלה בתינוקות במעון אצל אמו של ניני, וטיפלה גם באביה ובאחותה הנכה ליאת־רונית. בגיל 27 חוותה לראשונה התקף חרדה ואובחנה כסובלת מאגורפוביה: “הייתה לי ילדות לא פשוטה, והחרדה התפרצה לי בגיל מאוחר יחסית. לקח לי כמה שנים להיחלץ מזה אחרי שגיסי הכיר לי את רבי נחמן, ואת המקום בו אני יכולה למצוא תשובות. שם גם למדתי שיש לי תפקיד רציני, להאיר דרך".
ניני אומר שבמקרה הזה לא היה צד להאשים. האירוע תפס את האנשים ועורר בהם הזדהות, “ואם זה גורם לאנשים לחייך, לעזור לאחרים, ופחות לחשוב על עצמנו - זה ניצחון".
כנרת מדברת על “סהרונה" שלה ומכנה אותה מלכת השלום העולמי: “היא דיברה על שבת אחים גם יחד ושרק שמחה, שירה, יצירה ואחדות יביאו שלום בארץ ישראל. אני רק רואה אותה שרה ורוקדת וקופצת ככה בבית, כל הזמן קופצת. ואני רואה אותה...".
וכל הזמן אני מסתכל עליהם ותוהה מה אפשר לומר ולשאול, ומה סובל דיחוי או ביטול בכלל כדי שלא ייגע, ישרוט או יפתח פצע שבקושי יכול להיסגר אם בכלל, אבל היא וגם הוא קוראים את מחשבותיי ומבקשים שאשאל, דוחים את ההיסוס ששנים לא חוויתי.
ניני: “מעיין אוהד מכבי תל אביב. נסע למשחקים בבלומפילד פעם בשבועיים, וגם גיא אוהד מכבי. מעיין ואני סיימנו קורס שמאי רכוש לפני שלושה חודשים, והוא חשב ללכת לכיוון. לפני חודש וחצי ישבנו פה והוא אמר ‘אני אדם של מספרים, ואולי אלך ללמוד ראיית חשבון'".
כנרת: “אמרתי לו מצוין, תהיה יועץ עסקי, ולמחרת רשמתי אותו ללימודים. איזה ילד זה. תמיד עזר לכולם. באה אליי מישהי שבעלה הכה אותה, סיפרה לי שמעיין הגיע, הפריד ביניהם והזמין משטרה. חילק סלי מזון, חבר של כולם. היו לו חברים בני 15 ובני 60".
וישנה תומר, סטודנטית למדעי ההתנהגות במכללת כנרת, שפתחה גם עסק קטן לקידום עסקים, אבל אני שואל את כנרת איך מתווכים את כל המשא הכבד הזה לגיא הקטן, בקושי 10 וחצי. והיא עונה: “כיוון שזו הדרך בבית, שהבחירה היא בחשיבה, אני לא צריכה להמציא לו סיפור. יש פה עניין הקדוש ברוך הוא והילדים מחכים לנו, וזה יקרה בקרוב, בעיקר אם נהיה יותר טובים זה לזה".
בשלב מסוים הרגשתי שזה הזמן לעזוב. הבית התמלא בבני משפחה שהגיעו מצרפת. כנרת מזכירה שהיא בת 48 היום, וגם שעולים לקבר במלאת 30 לטרגדיה. וזה לא סתם מבחינתה: “ניני ואני לא מדחיקים כלום. מבינים ויודעים ששום דבר לא נגמר. הילדים נמצאים איתנו, רק שהם עברו למקום אחר באטמוספירת הזמן, וכשתהיה תחיית מתים, גם אני רוצה להיות שם, כי אין משפחה שאין בה צער וייסורים. אנשים פה התעייפו. אי אפשר לסמוך על האנשים בפוליטיקה. אנחנו בתוך מס"ע, שזה ראשי תיבות של מעיין־סהר־עשור, שיצאו למסע של איחוד עם ישראל והגשמת חלום. היו לי חיים מאושרים והשגתי כל מה שרציתי. עכשיו אני בשליחות".
התרעות פיקוד העורף