כנרת לוי הייתה בת 5 כשנפלה לבור עמוק בשכונת הדייגים בטבריה, סמוך לבית הוריה. מדובר היה באתר בנייה פעיל, ובבור היו מוטות ברזל, אבל נפילתה של כנרת הקטנה הייתה רכה, והיא זוכרת את עצמה צוחקת ומלאה באדרנלין בתוך הבור העמוק, בעוד חבריה בחוץ זועקים בהיסטריה וקוראים למבוגרים למהר ולהציל את חברתם. היא זוכרת את עצמה קוראת בקול לאמה, שתבוא אליה, ואמא שלה, שהייתה בחודש השישי להריונה, אכן מיהרה למקום, וכשראתה את בתה, נכנסה לבהלה ולהיסטריה, והחלה לדמם מתוך רחמה.
יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>
“כולם היו בטוחים שהסוף של אמא הגיע", שחזרה השבוע כנרת לוי־עשור את חילוצה מהבור, ואת נסיעתה הבהולה של אמה לבית החולים. בסופו של יום נולדה לכנרת אחות בחודש השישי להריון, לוקה בשיתוק מוחין, וכנרת אומרת שהשליחות שלה בחיים היא לטפל באחותה הפגועה. עד לפני שנתיים טיפלה בה בבית אביהן, אבל כשהוא נפטר, מצאו היא וניני בעלה בית חדש שיתאים לצרכיה של האחות ושאר בני המשפחה - אמא, אבא וארבעת ילדיהם.
אבל אף אחד לא הכין את כנרת וניני עשור לאסון הגדול שנפל עליהם לפני חודש, בתוך חופשת הפסח, כאשר שני ילדיהם, בכורם מעיין בן ה־24, ובתם סהר, 17 וחצי, תלמידת י"ב, נסחפו עם רכבם בתוך השיטפון הגדול, ואחרי כמעט יממה של חרדה עצומה, נמצאו חסרי חיים באפיקו של נחל ציחור. אסונה הבלתי נתפס של המשפחה היה עלול להסתיים גרוע אף יותר, אלמלא החליט מעיין שאחיו הצעיר גיא, בן 10 וחצי, יעבור אחרי ארוחת הצהריים המשותפת האחרונה שהכינה כנרת והתקיימה בתחנה הראשונה של כביש 6, למכוניתם של ההורים. גשם אדיר שניתך עליהם כשיצאו מהארוחה, גרם למעיין להחליט את ההחלטה הגורלית שהשאירה את אחיו הקטן בחיים.
סיור יחידת החילוץ במסוקי צה"ל במשימת איתור הנעדרים בנחל ציחור. (צילום: בארי חרמון, יחידת חילוץ ערבה)המשפחה הייתה בדרכה לחופשה משפחתית באילת, שם גרה ריקי, אחותה של כנרת. בהחלטה של רגע התפצלה המשפחה לשתי דרכים שונות לאילת - ההורים, הבת תומר, הבן גיא ואחותה של כנרת נסעו דרך דימונה. וברנו קליאו ישבו מעיין, סהר וחברתו של מעיין, שי דהאן, שנסעו דרך מצפה רמון. בשל המצב הביטחוני נמנעו מלנסוע דרך כביש הבקעה. בסביבות רבע לשש בערב התקשרה סהר לאמה ואמרה שהם בעיצומו של שיטפון, ושמעיין מתקשה להשתלט על הרכב.
זו הייתה שיחה נוראית, האחרונה לתמיד. סהר סיפרה בסערה גדולה שהמכונית שלהם מתמלאת במים, ומעיין, שנהג ברכב, פשוט צעק צעקה מקפיאת דם - “אמא, אנחנו טובעים, אני מאבד שליטה על האוטו, תצילו אותנו!". כנרת ענתה מיד שלא ידאגו, ושרק ישלחו לה את המיקום המדויק שלהם. סהר הספיקה לשלוח מיקום, אבל השיחה נותקה, וזהו. כנרת וניני לא הצליחו יותר ליצור קשר עם ילדיהם.
את ניני עשור אני מכיר יותר מ־30 שנה. הוא הפציע יום אחד בקדמתו של הכדורגל הישראלי עם הפועל טבריה המיתולוגית, שמצאה את עצמה בעונת 1988/89 בליגה הבכירה. טבריה ירדה ליגה בסוף אותה עונה, אבל המגן בן ה־20, ניני עשור, קיבל טלפון ששינה את חייו לאותה העת: על הקו היה מנהל נבחרת ישראל, אברהם בנדורי, שהזמין אותו, לא פחות ולא יותר, לאימוני הנבחרת. אחר כך גם מכבי תל אביב החתימה אותו. בעקבות אובדנם הקשה של ילדיו, התקשרתי והודעתי שאני בא לטבריה, אליו ואל אשתו. ברוך הבא, אמר.
רק אחרי שקבענו, התברר לי שמדובר ביום ה־30 למותם של הילדים ושבערבו של היום יעלו לקברם. רק כשהגענו, הבנו שזה גם יום הולדתה ה־48 של כנרת. “שום דבר לא מקרי כאן, הם לא משאירים אותי לבד כאן. שלחו לי מתנה", אומרת לנו כנרת, שמקבלת אותנו בפנים מאירות ובחיבוק גדול.
היא עסוקה בסידורים אחרונים לקראת הערב, מדברת עם אחותה. בפינת הסלון יושב עידן, החבר של סהר. הוא אומנם גר באילת, אבל מאז האסון הוא אצלם ואין לו שום עניין לחזור לאילת. הוא איתם ואולי גם יישאר, כי מי יודע מה יהיה.
אני מחבק את ניני. הוא צעיר ממני בשלוש שנים. לא ראיתי אותו 30 שנה, מאז היינו נפגשים במתקן האימונים של מכבי תל אביב בקריית שלום. אני מחבק אותו חיבוק חזק, וחיוך דק, קטן, נמתח על פניו הטובות והשלוות, שמסתירות היטב את האופן שבו חייו התהפכו בחודש האחרון.
עם זיפים, כיפה שחורה קטנה שאותה הוא חובש מאז האסון, ואולי לא יסיר כבר, הוא אומר: “אני חילוני מאמין לאורך כל השנים. כנרת מגדירה את עצמה דתייה, ובחמש השנים האחרונות היא שומרת. אני לא שמרתי עד עכשיו, ומעכשיו זה ישתנה, וכן אשמור שבת. האמונה יכולה להחזיק אותי, אותנו, די שפויים באירוע הזה. אם אין עוגן כלשהו, אתה יכול ללכת לאיבוד, וכרגע האמונה עושה לי טוב. אנחנו עטופים במשפחה מופלאה משני הצדדים, וחברים שלא עוזבים אותנו לרגע. זו כרגע ההגנה שלי מהעולם הזה. אני הולך לתפילת שחרית בבית כנסת ובבית, ובערב מנחה וערבית. יש תמיכה חזקה מאוד מהאנשים בטבריה".
מה זה אומר תמיכה בטבריה?
“עשרות בעלי עסקים הזרימו לכאן כמות אדירה של ציוד, מקטן עד גדול. כל דבר שתחשוב - הביאו. כל יום יש פה סוגים חדשים של מחוות. ספרי קודש עם הקדשות לזכרם, ציורים של הילדים, מדבקות לזכרם. יומיים לפני המקרה מעיין כתב בפייסבוק משפט שנצרב לכולם נוכח המחלוקת הקשה בעם. הוא כתב ‘מתי כולם יבינו שכולנו פה אחים'. אנשים מגיעים לפה מכל הארץ. אי אפשר להבין את זה, אבל עברו פה בחודש הזה עשרות אלפי בני אדם, בין 50 ל־60 אלף. זו שבעה שנמשכה חודש ימים. זו התרגשות גדולה כל המחוות לזכר הילדים - היה אירוע בקבר של רבי עקיבא, הייתה הדלקה בהילולת רבי שמעון, וחב"ד עשו תהלוכה ברחוב שלנו. אלפי אנשים. בכיתי כל כך. האירוע תפס חזק את טבריה, ואנחנו רוצים מה שהילדים שלנו כתבו, אמרו ורצו - שיהיה איחוד בעם ישראל, ולא קרע".
ניני גדל בטבריה במשפחה חילונית מסורתית, עם אבא שהיה נהג אוטובוס ואמא שהייתה בעלת פעוטון. הם גרו בשכונת פלוס 200. שאלתי אותם מה זה פלוס 200, ואחרי שקצת חשבו, הגיעו למסקנה שזה בוודאי פלוס 200 מטר מעל גובה הכנרת, כי היא באמת חלשה על האגם. הוא היה השלישי מבין חמישה אחים ואחיות, והעשורים גרו בבלוק של שש כניסות, ושיחקו בחצר עם ילדי השכנים. מול הבניין היה גן ציבורי ומגרש כדורגל, וניני הקטן בילה שם את רוב ימיו, עד שבגיל 11 הלך לשחק בילדים של הפועל טבריה.
בהתחלה שיחק בתפקיד קשר, אבל המאמן האגדי דב עצמון הפך אותו למגן שמאלי, וכשהיה ניני בן 20 שחזרה הפועל טבריה אחרי 23 שנה שיבה לליגה הלאומית, אז הליגה הראשונה. הקבוצה שרדה עונה אחת בלאומית וירדה ליגה, ודווקא מהליגה השנייה הגיע הטלפון הבלתי נשכח מנבחרת ישראל. רצו אותו, וטבריה חגגה את הזימון שבוע שלם במסיבות ובגאווה בלתי נשכחת. כולם היו בטוחים שם שהם נכנסים לעידן חדש, שהחיים ישתנו - לניני ולעיר טבריה.
באימוני הנבחרת התמודד על עמדת המגן השמאלי עם כוכבים של ממש, כדוד פיזנטי ממכבי נתניה ומשה עלו מבני יהודה. ניני התאמן בנבחרת, אך לא זכה לשחק במשחק רשמי. “אבל ישבתי על הספסל בשני משחקים... זוכר את פרשת הביטוח של שלום תקוה, אלי אוחנה ורוני רוזנטל? שלושתם, שהיו כוכבים גדולים ששיחקו באירופה, לא היו מוכנים לשחק במשחק ידידות נגד ברית המועצות בלי שההתאחדות תבטח אותם, לא היה ביטוח, הם נשארו בחוץ, ואני הייתי על הספסל, וגם נגד ארגנטינה עם דייגו מראדונה, שבאה לפה לפני המונדיאל של 1990", הוא נזכר.
בינתיים התחילו גם המגעים הראשונים עם מכבי תל אביב, שחיפשה אליפות אחרי 12 שנה בלי. המאמן היה צבי רוזן, היו"ר דני לאופר, והשיחות על ניני עשור התקיימו במלון "דן" היוקרתי. ניני נזכר שבהפועל טבריה חלמו לעשות עליו אקזיט גדול ודרשו סכום ענקי במונחים שלו ושל הזמן ההוא - 90 אלף דולר, ואחר כך כבר 120 אלף. המשא ומתן עלה על שרטון, והפשרה הייתה שמכבי תשאל את ניני לעונה אחת ותשלם לטבריה 25 אלף דולר, ובהמשך יקנו את הכרטיס שלו בעוד 40 אלף.
הוא זוכר את הגעתו למכבי תל אביב כהלם תרבותי: “הכרתי את חלקם. פתאום אני בחדר עם ניר קלינגר, אלי דריקס, מוטי איוניר. הם קיבלו אותי מדהים, אבל במבט לאחור של ילד בן 21 שמגיע מהפריפריה למועדון מספר אחת בישראל - זה היה לגמרי שוק. הכל עוצמתי, כולל התקשורת שמכסה הכל כל הזמן, ועכשיו אני מתמודד עם שחקנים ברמה הכי גבוהה. היו איתי על המשבצת חי קרייס וארז לולו, וצביקה רוזן היה מאוד תובעני. הוא היה שולח את מאמן הכושר רון ציבלין לנזוף בי, אבל סיימתי עונה טובה ושיחקתי ב־27 או 28 משחקים, והבקעתי שני שערים - בחולון נגד צפרירים, ונגד מכבי נתניה".
ניני נפצע, והצהובים זכו באליפות אחרי 13 שנה בלי המגן הטברייני. אברם גרנט לקח אותו לשיחה ואמר שהוא “ממליץ לי לחזור הביתה לטבריה, להחזיר לעצמי ביטחון, ואז לחזור. עשיתי טעות שהלכתי להפועל אשדוד. הייתה שם עונה גרועה, ובסוף חזרתי לטבריה שכבר ירדה לליגה א'. אחרי שבר בקרסול ופלטינה ברגל, חזרתי להיות המנהיג של הפועל טבריה, ועזרתי לה לעלות ליגה". הטלפון מאלישע לוי, מאמן הפועל בית שאן, שעלתה ללאומית, לא איחר להגיע. אלישע הציע לו להצטרף, ושם חווה ניני שלוש עונות נהדרות.
הבן גיא, בן 10 וחצי, יושב לידנו בסלון ושומע את אביו מפליג בזיכרונות. “תגיד, אבא, קיבלת פעם הצעה לשחק בחו"ל?", הוא שואל. ניני מלטף לו את הראש ועונה לו שלא. “ומתי הזמינו אותך לנבחרת?", הוא שואל. בגיל 20, האבא עונה.
אחרי האסון נפתח מעגל הכדורגל שנסגר עבור ניני והתרחק ממנו עם השנים. פתאום, משום מקום, העבר דפק על דלתו, מלא אהבה ותמיכה. מבית שאן הגיעו איתן טייב (“בחור טוב, דואג ומתעניין", אומר עליו ניני), שמעון דנן, מאיר כהן ושמעון ביטון. גם מכבי תל אביב התייצבה: “באו לפה עכשיו הרבה שחקנים. ניר קלינגר, אמיר שלח, יעקב הלל, אבי נמני. עם אלון חזן לא היה לי קשר אף פעם. שיחקנו אחד נגד השני, לא חברים, אבל הוא הרגיש שהוא צריך לבוא. יואב זיו הביא איתו שחקנים צעירים, את דניאל פרץ, שהוא קרוב משפחה רחוק, את מתן חוזז, דן גלזר, דן ביטון, דור פרץ. הם הביאו איתם חולצות, ודור הביא לגיא את החולצה שלו מהנבחרת. אני רוצה לשבח את האנשים האלו ממכבי תל אביב. כאלה רגישים ומנומסים. הם ישבו פה שעתיים, וזה היה מדהים".
“הוא היה מוכר וסלב בטבריה, אבל אני לא הכרתי. רוב החברים שלי אז לא היו מטבריה", מספרת כנרת. “בפעם הראשונה שראיתי אותו, זה היה בפאב בשם ‘פפאיה' בטבריה. הוא התחיל איתי. ניני היה בן 26 ואני בת 21. לא היו סלולריים ולא נתתי לו את המספר שלי בבית. ואז ראיתי אותו בדיסקוטק במנחמיה, וכבר ממש דיברנו. הוא בכלל הכיר יותר את אחותי".
אז זה היה יכול בכלל להיגמר בחתונה עם אחותך.
“יכול להיות", היא מחייכת, “אבל אחרי שלושה חודשים הוא הציע לי להתחתן, ובספטמבר 1996, תשעה חודשים מאז שהכרנו, הייתה חתונה עם מלא אורחים והרבה כדורגלנים".
מעיין הבכור נולד ב־1998, ותומר נולדה שנתיים וחצי אחר כך. ניני עדיין היה בעסקי הכדורגל בליגה ב', מאמן גם קבוצות ילדים ובמקביל פתח עסק לשליחויות. כנרת טיפלה בתינוקות במעון אצל אמו של ניני, וטיפלה גם באביה ובאחותה הנכה ליאת־רונית. בגיל 27 חוותה לראשונה התקף חרדה ואובחנה כסובלת מאגורפוביה: “הייתה לי ילדות לא פשוטה, והחרדה התפרצה לי בגיל מאוחר יחסית. לקח לי כמה שנים להיחלץ מזה אחרי שגיסי הכיר לי את רבי נחמן, ואת המקום בו אני יכולה למצוא תשובות. שם גם למדתי שיש לי תפקיד רציני, להאיר דרך".
תסבירי.
“יש לי הרצאה שנקראת ‘אור מתוך הבור', שבה אני מספרת על הקשיים שלי ואיך נחלצתי מהם. אני כבר שנים מאמנת מנטלית. זה מדויק לי, וכל מה שקרה עכשיו הוא לא סתם. אני מצליחה לשלוט על המחשבות שלי. באתי מקשיים, והגעתי מוכנה. זו מחשבה תחילה. כל רגש מגיע מהמחשבה בסופו של דבר, מה שמביא אנשים לחרדות, כי הם עסוקים בעצמם. אנשים צריכים לשים לב שיש את הטוב, את הכרת התודה, ולהיות מאושר ולהעריך את מה שיש לנו. זו המחשבה החיובית וזו הבחירה שלי".
איזו בחירה אחרת יכולה להיות לך?
“בחירה בגיהינום או בגן עדן. זו לא קלישאה, ואני לא משלה את עצמי. אם אלך ואבחר בכיוון של צער, אז זה השטן, ומבחינתי זו לא בחירה שאני יכולה לחיות איתה. בגלל שבאמונה שלי יש גאולה ותחיית מתים, זה צריך לקרות, ומהר ככל שניתן. לא המצאתי כלום. הכל כתוב בתורה. הוא בחר בנו ללכת בדרך הזאת, דרך נחמן והתניא, ולא בדרך של רפואה מערבית. אני לא מתעמתת עם הרפואה המערבית, אבל גם במערב כבר 20 שנה זנחו את העיסוק במה שרע בפסיכולוגיה, ומדברים על פסיכולוגיה חיובית".
והחוסן הנפשי שלך הוא משם? אין נפילות?
“אם זזתי כמה שעות או אפילו כמה ימים לכיוון של צער, זה בסדר, אבל כשאני חושבת קדימה, אפשר להתמודד. הילדים שלי חוו את הכיוון הזה כבר כמה שנים, שהמחשבה מייצרת הכל, ולכן הם מסננים רגשית. הם גדלו על גאולה ומשיח".
והאנשים פה סביבכם, איך הם מתנהלים מולכם מאז האסון?
“טבריה זה חיבוק טוב, לא חיבוק דוב. טבריה השתנתה. קרה פה מקרה שזעזע את טבריה והארץ. מדברים איתי מכל הארץ, שואלים אותי אנשים מה הם צריכים לעשות. אומרים לי אנחנו חיילים שלך, איך עושים אחדות ושלום על עם ישראל".
איך את מחברת את הקרע החברתי עם החוויה הקשה האישית שאתם עוברים?
“הרוב פה רוצה טוב, אחדות ולחבק, ויש לנו מנדט להגיד את זה. 60 אלף איש עברו פה בחודש הזה, מאילת ועד מטולה. אנחנו מקבלים פה כל הזמן מחוות של אנשים וברכות, ועכשיו הוצאנו ערכה עם ברכת המזון, תהילים, סידור, מטפחת ראש, כיפה וסטיקר עם המשפט הזה של מעיין, שהוא כתב בפייסבוק".
והמחשבות שלך בלילה, כשאת במיטה, לא נודדות? את לא שואלת את עצמך למה ומה?
“אנחנו לא נכנסים לאיך ומה היה. השם החליט. הבן רצה לנסוע לאילת לשיר, הבת של ריקי אחותי, וכולנו הצטרפנו. בבית שלי כבר חודשים שכולנו צועקים למשיח שיבוא על עם ישראל וארץ ישראל".
ואם את מרגישה שיש לך כוח להתערב בריב הגדול בעם, חשבת לנאום בהפגנות?
“אני לא נואמת, כי אני לא בעד ולא נגד הרפורמה. לא ימין ולא שמאל. כואב לי כל הסבל הזה, והבן שלי עולמי מעיין, כתב מה שכתב יום לפני שהכל קרה נגד שנאת האחים הזאת, ואני אומרת ששום דבר לא מקרי. הכל קרה בגלל מלחמת האחים הזאת, ואמרתי את זה גם כשהם עוד נעדרו. עוד זוג אחים, ועוד זוג אחים ועוד זוג אחים שנעלמים. השם מדבר דרך הילדים שלי".
ראיתי את ההתנהלות שלכם גם כשנציגי המדינה הגיעו אליכם. ראש הממשלה, המפכ"ל. לא באתם בטענות על כך שמישהו אחראי לאסון.
“אנחנו לא צריכים את המנהיגים כדי להאיר פנים".
ניני אומר שבמקרה הזה לא היה צד להאשים. האירוע תפס את האנשים ועורר בהם הזדהות, “ואם זה גורם לאנשים לחייך, לעזור לאחרים, ופחות לחשוב על עצמנו - זה ניצחון".
כנרת מדברת על “סהרונה" שלה ומכנה אותה מלכת השלום העולמי: “היא דיברה על שבת אחים גם יחד ושרק שמחה, שירה, יצירה ואחדות יביאו שלום בארץ ישראל. אני רק רואה אותה שרה ורוקדת וקופצת ככה בבית, כל הזמן קופצת. ואני רואה אותה...".
וכל הזמן אני מסתכל עליהם ותוהה מה אפשר לומר ולשאול, ומה סובל דיחוי או ביטול בכלל כדי שלא ייגע, ישרוט או יפתח פצע שבקושי יכול להיסגר אם בכלל, אבל היא וגם הוא קוראים את מחשבותיי ומבקשים שאשאל, דוחים את ההיסוס ששנים לא חוויתי.
מה מעיין תכנן לעשות?
כנרת: “אני מעורבת בילדים. אנחנו חיים בסוג של קומונה, מעורבבים בכל. אין יותר מדי בחוץ, לא יותר מדי חברים, לא יותר מדי בילויים. מעיין זה ילד גבר, חבר, מילה שלו זו מילה. למד בחטיבה, אורט, צבא, והתחיל לעבוד בעסק של ניני עוד כנער, כבר כשהיה בן 16־17".
ניני: “מעיין אוהד מכבי תל אביב. נסע למשחקים בבלומפילד פעם בשבועיים, וגם גיא אוהד מכבי. מעיין ואני סיימנו קורס שמאי רכוש לפני שלושה חודשים, והוא חשב ללכת לכיוון. לפני חודש וחצי ישבנו פה והוא אמר ‘אני אדם של מספרים, ואולי אלך ללמוד ראיית חשבון'".
כנרת: “אמרתי לו מצוין, תהיה יועץ עסקי, ולמחרת רשמתי אותו ללימודים. איזה ילד זה. תמיד עזר לכולם. באה אליי מישהי שבעלה הכה אותה, סיפרה לי שמעיין הגיע, הפריד ביניהם והזמין משטרה. חילק סלי מזון, חבר של כולם. היו לו חברים בני 15 ובני 60".
וסהרונה?
“מרכז החבר'ה. לשיר, לעשות טיקטוק, רק לעשות שלום בין חברים. טבריה זה מקום בלי בלגנים גדולים. אנשים אוהבים להיות בבית, אוהבים לבשל, לאפות, משפחתיות. עיר של מסורת".
וישנה תומר, סטודנטית למדעי ההתנהגות במכללת כנרת, שפתחה גם עסק קטן לקידום עסקים, אבל אני שואל את כנרת איך מתווכים את כל המשא הכבד הזה לגיא הקטן, בקושי 10 וחצי. והיא עונה: “כיוון שזו הדרך בבית, שהבחירה היא בחשיבה, אני לא צריכה להמציא לו סיפור. יש פה עניין הקדוש ברוך הוא והילדים מחכים לנו, וזה יקרה בקרוב, בעיקר אם נהיה יותר טובים זה לזה".
בשלב מסוים הרגשתי שזה הזמן לעזוב. הבית התמלא בבני משפחה שהגיעו מצרפת. כנרת מזכירה שהיא בת 48 היום, וגם שעולים לקבר במלאת 30 לטרגדיה. וזה לא סתם מבחינתה: “ניני ואני לא מדחיקים כלום. מבינים ויודעים ששום דבר לא נגמר. הילדים נמצאים איתנו, רק שהם עברו למקום אחר באטמוספירת הזמן, וכשתהיה תחיית מתים, גם אני רוצה להיות שם, כי אין משפחה שאין בה צער וייסורים. אנשים פה התעייפו. אי אפשר לסמוך על האנשים בפוליטיקה. אנחנו בתוך מס"ע, שזה ראשי תיבות של מעיין־סהר־עשור, שיצאו למסע של איחוד עם ישראל והגשמת חלום. היו לי חיים מאושרים והשגתי כל מה שרציתי. עכשיו אני בשליחות".