תגובה לכתבה של קלמן ליבסקינד במעריב מה-2 ביוני "חשיפה: המיתוס הכוזב של הבדואים על 46 הכפרים ההיסטוריים בנגב". דר' יעלה רענן, מנכ"לית המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים.
הכתבה של קלמן ליבסקינד במעריב מה-2 ביוני קמה על תפיסת עולם שאם ערבי חי בישראל, מוטב שיראה שגם אביו, סבו, וסב-סבו חיו באותה הנקודה. אחרת אין הצדקה לקיום ביתו באותו המקום. בכתבה, ובמחקר של רגבים שעליו מתבססת הכתבה, מלינים על כך שיש כפרים בלתי מוכרים. ושלמעלה מ 80,000 אזרחי ישראל גרים בהם. נכון, יש על מה להלין.
גם אני מלינה על כך, ומנסה לפעול כל יום לתיקון המציאות הזו. אבל הטענה של רגבים ושל ליבסקינד היא שיש בעיה עם תושבי הכפרים, שכן אין הוכחות מספיקות שגם סב-סבם גר באותה הנקודה. ולכן... ולכן מה?
מהסתכלות קצרה בוויקיפדיה, מסתבר שליבסקינד חי ביישוב הקהילתי נחושה. עוד מבט, וברור שליבסקינד לא נולד ביישוב הזה, ייתרה מכך, אף אחד לא חי ביישוב הזה לפני 1948, ואין גם תושבים שיכולים להצביע על סב-סבם החי במקום לפני 1981, אז היא "הוקמה מחדש". האם זו סיבה מספקת שיש לדרוש מליבסקינד לעבור ליישוב אחר, ואם כבר יישוב אחר – עירוני ועני בבקשה.
ואז יאמר ליבסקינד, אהה! אבל אני חי בבית עם אישורי בנייה! וכן, זהו עצם העניין. ועכשיו צריך להסתכל על הדברים שלא כתובים בכתבה. שהרי הם לא כתובים בכתבה, ולא נמצאים במחקר רגבים, באופן מכוון. אז הנה: תיקון קטן למען הקוראים:
כל אדם שנולד בכפר לא מוכר יכול למפות את משפחתו לסב-סבו, ולעיתים קרובות אפילו לסב-סב-סב-סבו שחי באותו המקום. ועכשיו מגיעה הטענה במאמר – "זה לא אומר, כפי שציינו, שלא היו פה בדואים בעבר. זה לא אומר שהם לא נדדו כאן ממקום למקום. זה לא אומר שהם לא גידלו חיטה או רעו את הצאן, פעם פה ופעם שם..." אז לבסקינד – אין דבר כזה לגדל חיטה "פעם פה ופעם שם", בלי יכולת לצפות שהקרקע שעליה גידלו את החיטה תהיה לשימושם מרגע החריש ועד רגע הקציר. כלומר, יש בעלות לתקופה של עונה.
ומה עם העונה הבאה? כל מי שרוצה בא ולוקח את הקרקע לעצמו? למה זה הגיוני? הרי זה לא היה כך בשום מקום בעולם – אבל אצלנו בנגב בקרב הבדואים כן? כלומר, העובדה שגידלו חיטה (ושעורה, ואבטיחים, ועצי פרי בוואדיות), מראה באופן חד-משמעי שהייתה בעלות על הקרקע שכובדה על ידי האנשים שחיו באזור זה. על פי אותם תצלומי אוויר של 1945, יש בנגב, בחזקת הבדואים 1,500,000 דונם של שדות חיטה ושעורה. וניתן לכן להסיק מאותם תצלומי אוויר, שעל פי החוקים המקובלים באותו הזמן על ידי הבדואים – הקרקעות הללו בבעלותם.
אנסה לספר בפסקה את ההתנהלות של המדינה כלפי הבדואים ב 75 שנות קיומה: 80%-90% מהבדואים שהתגוררו בנגב ערב הקמת המדינה גורשו מעבר לגבול במשך החמש השנים הראשונות של המדינה. באמצע שנות החמישים, בתחבולות ובאיומי מוות רוכזו הנותרים לאזור מוגדר, ה"סייג" – בין באר שבע, דימונה וערד של היום, 10% מאדמות הנגב. כך נוצרו שני סוגי תושבים – אלה שגרו בסייג קודם, והמשיכו לחיות באותם הקרקעות שחיו אבותיהם, ואלה שהועברו וחיו איתם, בלית ברירה. בין 1969 ל 1990 המדינה הקימה שבעה יישובים עירוניים, והושיבה בהם את אותם בדואים שהשורשים שלהם היו מחוץ לסייג – הרוב באו מהנגב המערבי, שבאדמותיהם כבר הקימו עשרות מושבים ועיירות.
ב-1965, בעת חקיקת חוק התכנון והבנייה, הבדואים בנגב היו שקופים, ולא היו כל נקודות התיישבות או רשויות מוניציפאליות שהראו שהם קיימים, ובהכרח, גם יצירת תהליכים להוצאת אישורי בנייה. לאחר שעברו ליישובים העירוניים כמחצית מהאוכלוסייה הערבית-בדואית בנגב, עדיין נותרו 50% שחיים ללא רשות מקומית, ללא נקודות במפה של ישובים ששם ניתן לתכנון ולבנות בית כחוק. התושבים הללו, כפי שמציין ליבסקינד מתחלקים לשתי קבוצות: הרוב היום חיים באותם אדמות שסב-סב-סב סבם גידל בהם סעורה, וחי שם, וקבוצה קטנה שהועברו על ידי המדינה באמצע שנות החמישים, והם אינם על אדמותיהם המסורתיות, אבל גם לא ביישובים העירוניים.
ובמאמר מוסגר - היישובים העירוניים, כפי שכולנו יודעים, הם כישלון מסודר של המדינה: הקמת יישובים עירוניים לאנשים מתרבות מסורתית, שהתפרנסה מחקלאות, ולוודא שבתי הספר הם כישלון, ושאין מקורות פרנסה, אז – ברור שאין הווה ואין עתיד. וכיום אף ערבי מהנגב, שעיניו בראשו, והוא מתייחס ברצינות לעתיד ילדיו – שיחשוב שנכון לו ולמשפחתו לעבור ליישובים אלה.
לבסקינד, אתה צודק לגבי המשך המשפט: "אבל בין זה לבין הצורך להתייחס אליהם כמי שהיה להם "כפר", כמי שניהלו חיי "כפר", וכמי שמדינת ישראל הרעה גירשה מה"כפר" הזה שלהם ולכן היא חייבת עכשיו להכיר בו - המרחק רב." נכון. מה שהיה בשנות ה 40 של המאה הקודמת לא היה כפר, אלא משהו שאין מילה בעברית שמתאימה לתיאורו: משפחה מורחבת, של מספר דורות, שחיו על האדמות שהיו לרשותם, גם לזריעת שדות וגם לרעיית צאן, שבשטחים שלהם הם חפרו ושמרו על בורות מים, והיו משתמשים לעת מצוא גם בבארות באזור. ובזמן המרעה – חלק מהמשפחה הייתה יוצאת עם הצאן – לפעמים לחודשים – וחוזרים במשך חודשי הקיץ, כאשר התייבש ונגמר המרעה.
אז היו מאכילים את הצאן את שאריות השדות, וחיים בצמצום ובסבל עד הגשמים של השנה החדשה. הבתים היו מגוונים: אוהל שיער עיזים לחורף (שיער העיזים מתכווץ כשנרטב, ולכן מספק מחסה מהגשם), אשר מוקם בחלקו הנמוך של ההר, להישמר מהרוחות של החורף; אוהל קל יותר של שיער גמלים לקיץ, הממוקם בראש ההר, המקום האהוב על הבדואים, כי משם ניתן להשקיף למרחוק; בייקות למנהיגים שרצו להראות את עושרם (בית עשוי מלבנים של בוץ), שכן מי רוצה לחיות בין קירות, כאשר הערך הגבוה ביותר הוא החופש. ייתרה מזאת, המעבר העונתי בין ראש לצלע ההר אפשר לטבע לעשות את שלו בניקוי הדירים...
ומאז קום המדינה, עם הגידול הטבעי, ועם האיסור לצאת למרעה מרוחק בעונה, המשפחות גדלו, והמקום הפך לכפר. כפר של ממש. כל אחד בונה את ביתו על השטח שפעם היה השדה של סב-סבו, ובינתיים חולק על פי חוקי האסלאם לבנים, ולבני הבנים – באופן שווה לכל בן.
והמדינה עדיין מתעקשת שהדרך היחידה החוקית לאדם בכפרים הללו לבנות את ביתו - זה על ידי מעבר ליישוב עירוני. ולמרות היעדר התשתיות, למרות הריסות הבתים, למרות הסבל הכרוך בכל אלה – תושבי הכפרים מעדיפים את החיים בכפר, המאפשרים חיי קהילה, פרנסה כלשהי מחקלאות קטנה, ושמירה על הילדים מפני המפגעים של העיר הענייה.
ולכן, המסקנה של ליבסקינד היא המסקנה היחידה שניתן להגיע אליה: "מה כן צריך לעשות? ליישב את הבדואים שבפזורה ביישובים מתוכננים, מוסדרים ובעלי תשתיות, כאלה שנמצאים על אדמות מדינה. זה מגיע להם. זה מגיע למדינה." נכון. הגיע הזמן להכיר בכפרים בהם הם גרים, לתכנן את הכפרים הללו, לאפשר לתושבי הכפרים לבנות את ביתם באופן חוקי, ולהתפרנס במקצוע שהם יודעים הכי טוב - חקלאות. וזאת במקום הדרישה של המדינה שיעברו ליישובים עירוניים צפופים ועניים.
אם אכפת לנו מתושבי הנגב באופן כללי, זו צריכה להיות הדרישה של כולם. העוני העירוני הוא זה שמייצר את ההרס החברתי, את ההתנהגות הלא נורמטיבית. כבר כיום, מרבית מהאנשים העוסקים בפשע מתוך האוכלוסייה הערבית הם תושבי הישובים העירוניים. תחשבו – שתי אופציות – חיזוק הקהילות החזקות – או החלשתם: מה עדיף לכולנו?
ובחזרה ליישוב נחושה: האם ליבסקינד חייב להוכיח שסבו חי בנחושה כדי שיזכה לחיות ביישוב קהילתי? האם ליבסקינד חייב לחיות בעיר ענייה, כי כך קבעה לו המדינה? האם ליבסקינד נדרש לחיות מחוץ לחוק בכדי שיחייה על פי ערכי התרבות שלו? אז למה הוא דורש זאת מהבדואים?