זו התעלומה הגדולה ביותר בתולדות הציונות, והיום בדיוק מציינים 90 שנה להתרחשותה: מי ירה למוות בחיים ארלוזורוב, ממנהיגי היישוב הבולטים, סמוך לחוף הים בתל אביב, בליל ה־16 ביוני 1933- ומדוע? הרצח הלא מפוענח עומד בלב המחלוקת בין הימין לשמאל כבר תשעה עשורים והביא עמו עשרות תרחישים אפשריים, קונספירציות, ספרים, סרטים והצגות תיאטרון - והכל במטרה לספק תשובה לשאלה שנותרה פתוחה.
בסופו של דבר, רצח ארלוזורוב היה לא רק רגע מכונן בקונפליקט ביישוב היהודי בארץ ישראל טרם הקמת המדינה ולא רק תדלק את היריבות העוצמתית בין הימין לשמאל, אלא גם הצליח להאפיל על פעילותו האדירה של מנהיג שנרצח בגיל צעיר כל כך ונטבע עמוק בתרבות הישראלית בדמותם של מטבעות לשון כדוגמת "תכף תאשימו אותי גם ברצח ארלוזורוב", ששרדו עד היום, ונראה שלעולם לא נדע מי באמת רצח את האיש שהיה ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית וממנהיגי מפא"י.
“אני חושב שהסיבה לכך היא שזה מעין צילום רנטגן של המצב בארץ אז", מסביר ד"ר מרדכי נאור, סופר וחוקר תולדות ארץ ישראל, “אני כמובן מדבר על המאבק הנוראי בין השמאל לימין בשעתו. גם צריך לקחת בחשבון שמאז לא היה מקרה רצח של דמות פוליטית כל כך מובילה, למעט רצח רבין, שהתרחש כעבור 62 שנים. ארלוזורוב, כמו רבין לאחר מכן, היה ‘מספר אחת' בתקופתו, מנהיג מוביל. זאת הייתה הפעם הראשונה שמנהיג פוליטי נרצח, בלי קשר לנסיבות. הוא גם היה נורא צעיר, בן 34, ממש כוכב שביט. לכן ההלם היה כל כך גדול".
“ארלוזורוב היה מנהיג ציוני, שמילא תפקיד מאוד מרכזי בשנתיים האחרונות לפני הרצח", מוסיפה פרופ' אביבה חלמיש, היסטוריונית מהאוניברסיטה הפתוחה. “הוא היה ראש המחלקה המדינית של ההסתדרות הציונית בסוכנות היהודית. אפשר לומר שהוא היה שר החוץ של התנועה הציונית והיישוב. זה היה תפקיד מאוד רם ונכבד, בטח בהתחשב בגילו הצעיר. הוא השאיר כתבים ודברי הגות ברוח הסוציאליזם המתון, לא נותר אלא לחשוב מה היה קורה אילו. הרי כשהוא נרצח, הוא היה איש מאוד צעיר, גם במושגים של ימינו".
נאור: “אני זוכר שהוריי סיפרו לי על תחושת ההלם. הם גרו אז במושבה רחובות וסיפרו לי שביום שבת, למחרת הרצח, כאשר נודע על שאירע בתל אביב, התארגנה ברחובות צעדה, 50 איש מתנועת הפועלים, שהלכו ברגל במשך חמש שעות לתל אביב, רק כדי לעמוד במשמרת כבוד ליד בית החולים הדסה, שהיה באזור של רחוב מזא"ה כיום".
חלמיש: “ארלוזורוב הגיע למפא"י מכיוון הפועל הצעיר, שהיה הזרם היותר מתון בתוך מפא"י, והסוציאליזם שלו לא היה סוציאליזם מהפכני, אלא יותר הומני. הוא היה צריך לטפל באין־ספור סוגיות שקשורות בהתפתחותו של היישוב היהודי, וצריך לזכור שהשנים הללו, 1931־1933, היו שנות שפל מבחינת התפתחות היישוב. הייתה עלייה מצומצמת, ומספר רישיונות העלייה היה קטן. הייתה איזושהי תחושה שהמפעל הציוני דורך במקום".
הוא היה מודאג מכך?
“הוא היה מאוד מודאג לאור העלייה המצומצמת. הוא חשש שהנוער היהודי בגולה עלול להתייאש מהציונות וללכת לחפש לעצמו פתרונות אחרים, כמו למשל הקומוניזם, שמאוד קרץ לנוער ציוני. ארלוזורוב היה בקשרים קרובים עם חיים ויצמן, וב־1932 הוא כתב לו מכתב שהוא ממש מסמך היסטורי. במכתב הוא עשה ניתוח מאוד מעניין לגבי המצב בארץ ישראל ולגבי סיכויי ההתפתחות בעתיד, והצהיר: ‘לעולם לא אשלים עם תבוסת הציונות'. היה לו מאוד חשוב להמשיך לשמור על הפעילות הציונית, שאמורה הייתה להביא לתקווה לעלייה בארץ".
וכשהנאצים עולים לשלטון ב־1933, הוא נרתם לסייע ליהודי גרמניה.
“נכון. בשנת 1933, בעקבות עליית הנאצים לשלטון, הוא נרתם במלוא המרץ, כדי ‘לנצל' את האסון הזה על מנת לתת תנופה למפעל הציוני, ואני לא אומרת את זה באופן ביקורתי, אלא כרצון למצוא שילוב בין המצוקה הגוברת של היהודים בגרמניה לאפשרויות לפתח את הבית הלאומי, כלומר לעשות שימוש חיובי במצב שלילי. להבין כיצד ניתן בכל זאת להפיק תועלת מהמצוקה".
מה הוא עשה בנושא?
“דבר ראשון שהוא הציע לעשות, מיד לאחר החרם על יהודי גרמניה, שהוכרז ב־1 באפריל באותה השנה, היה למצוא דרכים שהם ייצאו מגרמניה מהר ככל האפשר. הרי החרם הציף את הסכנה שנשקפה ליהודים".
באילו דרכים?
“הוא הצליח לשכנע את הבריטים לתת יותר רישיונות עלייה ליהודים מגרמניה. אלא שהבריטים אומנם נענו בחיוב לבקשה, אבל לא הגדילו את כלל הרישיונות, כך שניתנו פחות סרטיפיקטים ליהודים מארצות אחרות. אבל הרעיון היה לפעול בכל הערוצים כדי לעזור ליהודי גרמניה ולתת תנופה למפעל הציוני".
בכל הערוצים, הכוונה להסכם ההעברה?
“בוודאי. ארלוזורוב פעל במלוא המרץ על מנת למצוא אפיק שיהודי גרמניה יוכלו לעלות עם כספם ארצה. הייתה הגבלה על הוצאת כסף מגרמניה, הגרמנים היו מוכנים שהיהודים ייצאו אבל רצו שהכסף שלהם יישאר במדינה. לכן הם נתנו להם להוציא רק סכום מאוד קטן מהכסף שלהם. הסכם ההעברה הציע שהיהודים שיעזבו את גרמניה יוכלו להוציא את מרב כספם. גם ככל שעבר הזמן, האחוז שהיה עליהם להשאיר הלך וגדל".
איך הוא תכנן לעשות זאת?
“הרעיון היה שהיהודים יפקידו את כספם בגרמניה בקופה מיוחדת. בכסף הזה יקנו סחורות גרמניות שאפשר למכור בארץ ישראל. הם יעלו לארץ, את הסחורות ייצאו לארץ ישראל וימכרו אותן שם, והכסף יחזור לכיסם של אותם יהודים שיצאו מגרמניה".
למה הוא קידם את ההסכם הזה?
“כדי שהיהודים עצמם לא ייצאו כמעט חסרי כל, וגם כדי שהכסף הזה יביא לביסוס המשק בארץ ישראל ובאופן זה יגביר את היכולת לקלוט עולים נוספים. כי ככל שהמשק יכול היה לקלוט יותר עובדים, הבריטים העלו את מספר הרישיונות".
נאור: “בגלל הסכם ההעברה האשימו את ארלוזורוב שהוא משתף פעולה עם השטן. אבל לתפיסתו, להוציא מגרמניה רכוש יהודי לארץ ישראל היה מצווה גדולה. הרי הגרמנים לא נתנו להוציא כסף, אבל נתנו להוציא סחורות".
חלמיש: “צריך להבין שכאשר הנאצים עלו לשלטון הייתה מחלוקת ביישוב ובתנועה הציונית בכלל על איך צריך להגיב. הייתה תנועת החרם, שהוביל ז'בוטינסקי, שקרא להחרים סחורות גרמניות. ואילו הקו שהוביל ארלוזורוב, ואחריו המשיכו אותו היורשים שלו, נועד לאפשר ליהודים לצאת מגרמניה עם כמה שיותר רכוש, גם אם הוא כולל איזשהו רווח לכלכלה הגרמנית, כי החשוב ביותר זה להוציא כמה שיותר יהודים מגרמניה.
באמצעות הסכם ההעברה, לא רק שהיהודים יכלו להגיע ארצה, אלא הכסף הזה ייצר מקומות עבודה נוספים ועתיד היה לאפשר סרטיפיקטים נוספים. בעקבות הסכם ההעברה עלו 5,000 אנשים מ־1933 עד פרוץ המלחמה, והיה לזה רווח נוסף, כאשר עוד אלפי יהודים יכלו לעלות בזכות ההתפתחות הכלכלית המואצת ביישוב. היה מתח בין הגישות הללו".
“צריך לראות את העימות המחריף בשורות הציונות וביישוב היהודי בתחילת שנות ה־30 כביטוי מקומי למאבק רחב יותר שהתרחש בעיקר באירופה", מסביר פרופ' אמיר גולדשטיין, היסטוריון מהמכללה האקדמית תל חי המתמחה בתולדות הציונות ובחקר הימין. “בשנים האלה מסלים המאבק בין שמאל לימין ברחבי היבשת, עולים כוחות פוליטיים חדשים ומתבססים משטרים כמו איטליה הפשיסטית, ברית המועצות הקומוניסטית, ובגרמניה, ממש בחודשים שקדמו לרצח ארלוזורוב, עולה הרי המפלגה הנאצית לשלטון.
העימות בין המחנות הפוליטיים רב־עוצמה גם בספרד ובצרפת. בני התקופה בארץ ישראל מזהים את היריבים שלהם עם הימין והשמאל הרדיקלי באירופה, והחשש מפני הדרך שאליה יצעד היישוב היהודי גואה. לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה־18, בקיץ 1933 השמאל והימין הציוני מתייצבים אלה מול אלה במאבק על ההגמוניה בתנועה הציונית בשנים הבאות, שנתפסות כשנים מכריעות".
חלמיש: “עליית הפשיסטים באיטליה ועליית הנאצים בגרמניה השפיעו על האווירה ביישוב. ב־1933, עוד לפני הרצח, היישוב היה ממש על סף מלחמת אחים. הייתה בעיקר יריבות בין תנועת הפועלים לרוויזיוניסטים. כאשר אנחנו רואים שימוש במושגים שאולים, הרוויזיוניסטים קראו לאנשי תנועת הפועלים ‘אדומים', שהמנהיג שלהם זה סטאלין, והפועלים ציירו את הרוויזיוניסטים בתור פשיסטים, קראו להם ‘נאצים יהודים'. אנחנו רואים כמה וכמה תופעות של אלימות, דו־צדדית יש להגיד, למען הצדק ההיסטורי".
גולדשטיין: “בי"א באדר, שחל במרץ 1933, נערכה העלייה השנתית לתל חי, וסמוך לקברים שני הצדדים מתקוטטים. באפריל, בשביעי של פסח, התקיימה תהלוכה של בית"ר ברחובות תל אביב, וחברי תנועות הנוער השמאלניות קראו נגדם קריאות ובכמה מקרים גם תקפו אותם פיזית".
נאור: “בתקופה ההיא זרקו ססמאות כל הזמן, ומי שכיכב בהן בלי סוף היו סטאלין והיטלר. כל צד האשים את הצד השני בהיותם המשרתים של סטאלין או המשרתים של היטלר, היה כאסח נוראי, היו הפגנות ושבירת עצמות בין פלוגות בית"ר ופלוגות הפועל. ההרגשה אז הייתה של מלחמת אחים מחר בבוקר".
חלמיש: “בנקודת הזמן הזאת הרי אנחנו כנראה לעולם לא נדע מי רצח את ארלוזורוב. אבל השאלה החשובה לדעתי היא איך אנחנו מסבירים את זה שלאחר הרצח, זה היה מובן מאליו שהפנו את האצבע המאשימה כלפי הרוויזיוניסטים. לצורך זה, אנחנו צריכים לבחון מה קרה ביישוב בתקופה שקדמה לרצח, וצריך להבין שאנחנו נמצאים בתקופה מאוד סוערת, כאשר מה שקורה באירופה משליך על היישוב".
ואנחנו יכולים להבין את זה מבעד לזירה העיתונאית של אותה תקופה?
נאור: “לתנועה הרוויזיוניסטית הייתה זרוע קיצונית מאוד, שנקראה ‘ברית הבריונים', היה להם עיתון שנקרא ‘חזית העם', שאפילו ז'בוטינסקי לא תמיד הסכים איתו. לעיתון הזה היה אוצר מילים קיצוני ביותר, והוא כידוע פרסם התקפה נוראית על ארלוזורוב. קראו לו גם במאמר ‘ינוקא האדום'. אפילו בגילו הצעיר השתמשו כדי להתנגד לו. גם עיתון ‘דבר' השתמש בכותרות ובמילים חריפות, אומנם לא כמו המילים של ‘חזית העם', אבל במילים מספיק חריפות. עורך 'דבר', ברל כצנלסון, ניסה לא פעם ולא פעמיים לבלום את השנאה הנוראה, אבל הוא לא כל כך הצליח. החבר'ה הצעירים בצד שלו הוציאו עיתון מחתרת נגדו, כי לטענתם הוא ויתר".
גולדשטיין: “ברית הבריונים הייתה אגף רדיקלי־מקסימליסטי. מנהיגי הקבוצה הזו, איש הרוח אב"א אחימאיר, המשורר אורי צבי גרינברג והרופא והסופר יהושע השל ייבין, קוראים תיגר לא רק על תנועת העבודה אלא גם על ז'בוטינסקי והתפיסות של המפלגה הרוויזיוניסטית. הם ותומכיהם מבטאים בהזדמנויות שונות תמיכה מוצהרת בפשיזם האיטלקי, מבקשים לכנות את ז'בוטינסקי ‘הדוצ'ה' ומציגים באור חיובי את האופן שבו היטלר והמפלגה הנאצית בגרמניה זוכים בתמיכת ההמונים ופועלים נגד מפלגות השמאל שם. הקולות האלה מחזקים את הדאגה בתנועת העבודה מפני הפיכתו של הרוויזיוניזם לכוח פשיסטי יהודי ומהשתלטות שלו על הציונות".
בגלל זה מיד חשדו שהרצח הגיע מחוגי הרוויזיוניסטים?
“על דפי ‘חזית העם', העיתון שלהם, מופיעה ביקורת נוקבת ואף חריפה כלפי ארלוזורוב והסכם ההעברה שחתם עם ממשלת גרמניה, ואף סימון שלו כבוגד. על רקע ההתבטאויות הפרו־פשיסטיות עלה החשש שמישהו ינקוט פעולה אלימה כדי לעצור את מה שהוצג כבגידה".
נאור: “יש שני מאמרים שצריך לשים אליהם לב, האחד ב־9 ביוני, והשני ב־16 ביוני, ביום הרצח".
מה היה תוכנם של המאמרים?
"ב־9 ביוני ארלוזורוב הותקף בעיתון 'חזית העם' תחת העילה שהוא העביר רכוש יהודי מגרמניה הנאצית. ואני מצטט: 'הדיפלומט המפא"יי זומם לשבור את המלחמה בהיטלר'. אחרי שבוע, בבוקר של ה־16 ביוני, יוחנן פוגרבינסקי תוקף אותו פעם נוספת בעיתון, כאשר הכותרת הייתה: ברית סטלין-בן־גוריון-היטלר', ובסיום דבריו, הביע פוגרבינסקי את הדעה שלו, ואני מצטט: 'העם היהודי, שתמיד ידע להעריך כראוי את מוכרי כבוד עמם ותורתם, ידע גם היום להגיב על הנבלה הזאת, הנעשית לעיני השמש ולעיני העולם כולו'. לכן תכף הופנו כל המבטים לקבוצה הזאת, והבריטים הצטרפו לעמדה הזאת".
חלמיש: “וזה מופיע באותיות מודגשות. אני כמעט אומרת, הייפלא שהחשד נפל על הרוויזיוניסטים?".
כמו היום, גם 16 ביוני 1933 היה ערב שבת. ניתן רק לשער כי על חוף הים בתל אביב נשבה בריזה נעימה שבאה מהים. ד"ר ארלוזורוב שב ארצה יומיים קודם לכן, ואת אותו הערב בילה לצד אשתו סימה במרפסת הפנסיון “קטה דן" הסמוך לים. “נכנסנו למלון דרך הגינה והמדרגות", תיארה סימה ארלוזורוב בעדותה לאחר הירי, “ישבנו לאכול על הגזוזטרה הפונה אל הים. ב־21:30 בערך גמרנו את הארוחה. כשגמרנו יצאנו.
ירדנו במדרגות ימינה, באלכסון אל שפת הים. שמנו פנינו לירקון. כשהקהל הרב היה כבר מאחורינו, העירותי לבעלי: ‘כאן אין כבר קהל, מוטב שנשוב'. ענה לי: ‘הנה שוכבים אנשים על החול'. לצד ההר הלכנו הלאה. כשהגענו אל אחורי בית החרושת של לבקוביץ, הפניתי ראשי אחורנית וראיתי שני אנשים הולכים אחרינו. אמרתי לד"ר ארלוזורוב כי הם הולכים אחרינו".
בעדותה תיארה ארלוזורוב כי הבחינה בשני גברים. האחד גבוה, גדול ובעל הליכה מוזרה, והשני נמוך וצר. במהלך המשפט שאל השופט את ארלוזורוב אם אמרה משהו לבעלה לאחר שהבחינה בשניים. תשובתה: “אמרתי לו באנגלית: ‘אין הדבר מוצא חן בעיניי שהאנשים נטפלים אלינו'. בעלי ענה: 'אבל אלה יהודים. אנחנו בחברה בטוחה'".
על פי ספרו של קצין משטרה והבילוש המיתולוגי דוד תדהר, “בשירות המולדת", בני הזוג ארלוזורוב פנו דרומה לכיוון מרכז תל אביב, והגיעו עד בית הקברות המוסלמי - סמוך למקום שבו ניצב כיום מלון “הילטון". שני העוקבים האירו על בני הזוג ארלוזורוב בפנס, וחיים ארלוזורוב שאל “מדוע אתם מפריעים לנו?". הגבוה שאל פעמיים “כמה השעה?", ובני הזוג עוד ניסו להתעלם וללכת מהמקום, אולם בשלב זה שלף הנמוך אקדח וירה בחיים ארלוזורוב. בכיר הסוכנות פונה לבית החולים הדסה בתל אביב, ולאחר שלוש שעות נפטר על שולחן הניתוחים.
העיתונות העברית סערה בחלופת האשמות. ארלוזורוב נטמן ביום ראשון מיד לאחר מכן, ובתוך זמן קצר נעצרו שלושה רוויזיוניסטים בכירים: אברהם סטבסקי, צבי רוזנבלט ואב"א אחימאיר. הבריטים לקחו את העניין ברצינות, מינו חוקרים בכירים ואף שופט חוקר כדי לפענח את הרצח, אך אלה, שנסתמכו על עדותה היחידה של סימה ארלוזורוב, התקשו להוכיח את אשמתם של סטבסקי ורוזנבלט. מעורבותו של אחימאיר ברצח ירדה מהפרק עוד קודם לכן, אבל הוא נשלח לכלא ל־21 חודשים על חלקו בברית הבריונים ביולי 1934 (עונשו נקצב אחר כך ל־18 חודשים, ובאוגוסט 1935 הוא שוחרר).
עוד במהלך החקירה ולפני פתיחת משפטם של סטבסקי ורוזנבלט, בינואר 1934, התוודה ערבי בשם עבדול מג'יד - מרצונו החופשי - על כך שהוא וחברו רצחו את ארלוזורוב, אולם חזר בו מהעדות כשהופיע מול השופט החוקר. אחר כך מג'יד הודה שוב, ולבסוף חזר בו סופית מעדותו. משפטם של סטבסקי ורוזנבלט נפתח. סימה ארלוזורוב זיהתה את השניים כרוצחי בעלה גם במהלך המשפט, אולם לא היה בכך די כדי להרשיע את רוזנבלט והוא זוכה.
סטבסקי, לעומתו, נידון למוות בתלייה, ואולם הוא ערער על גזר דינו, שניתן על בסיס עדות יחידה - וזוכה גם הוא. 15 שנים ושישה ימים לאחר הרצח, ממש מול מלון “קטה דן", שבו סעד ארלוזורוב את ארוחתו האחרונה, נהרג סטבסקי מהאש שנורתה על ידי צה"ל על אוניית האצ"ל אלטלנה, שהובילה פליטים ונשק מאירופה לארץ ישראל. “אני זוכר, כנער, שאחרי אלטלנה היו אנשים שאמרו שמדובר בסגירת מעגל והתייחסו לכך כ'סימן'", אומר נאור. “זה לא מוכיח כלום כמובן, אבל בזמנו מכל דבר יצרו סימנים".
יוסי אחימאיר, יו"ר מכון ז'בוטינסקי ובנו של אב"א אחימאיר, מבכה עד היום את ההאשמות נגד אביו: “אבא שלי היה ראשון הלוחמים בבריטים, אבל הוא תמיד אמר שמזל שהיה שלטון בריטי בארץ, שפסק על פי כללי משפט נאותים, כנהוג בלונדון ועל פי ראיות. כי כך נמצא שהחשודים ברצח לא אשמים. לעומת זאת, היישוב בארץ המשיך לדבוק בעלילה ללא הוכחות, רק על סמך דברים שנכתבו בעיתונות הרוויזיוניסטית. דברים קשים נכתבו, זה נכון. הם רק שכחו את הדברים הקשים שנכתבו בעיתונות השמאל נגד ז'בוטינסקי, ונגד אבא שלי וחבריו".
הדברים שהתפרסמו בבוקר הרצח חמורים מאוד.
“זאת הייתה כותרת פוליטית חריפה, אבל כותרת ברוח הימים ההם. בעיתונות דאז הכותרות היו חריפות מהצד הזה ומהצד הזה. אבא שלי וארלוזורוב היו יחד ב'הפועל הצעיר'. הם היו שני אינטלקטואלים, שני אנשים משכמם ומעלה. כשאבא שלי עזב את תנועת הפועלים, הוא היה מהמטיפים החריפים, בעקבות ז'בוטינסקי, לחרם עולמי על גרמניה, ואותה תנועה שהוא הקים, ‘ברית הבריונים', פעלה במאי 1933 נגד הקונסוליות הגרמניות בירושלים וביפו. באחד הלילות הם הורידו את הדגלים הנאציים מהקונסוליה הגרמנית ברחוב הנביאים בירושלים ומהקונסוליה הגרמנית בדרך שלמה ביפו. הם הרימו את נס המרי בבריטים ולחמו נגד הנאצים בארץ".
ואבא שלך גם התנגד מאוד לארלוזורוב?
“ארלוזורוב קיים מגעים בברלין, במטרה שאולי הייתה חיובית מבחינתו, משא ומתן עם השלטון הנאצי שנועד להוציא יהודים מגרמניה לארץ ישראל. אבל ז'בוטינסקי ואבי התנגדו לזה בחריפות. הם טענו כי לא ייתכן שאנחנו נממן את מכונת המלחמה הגרמנית. גם אם כוונתו של ארלוזורוב הייתה טובה מבחינתו, להציל יהודים, זאת לא הצורה".
אבל גם אתה מתאר מאבק מאוד חריף. אתה לא חושב שהרצח התרחש על הרקע הזה?
“לא, זה היה רצח פלילי. שלושה חודשים קודם לכן היה רצח של זוג נאהבים על שפת הים קרוב להרצליה, גם כן על ידי ערבים. היה מסוכן ללכת על שפת הים אז. לא סתם אבא תמיד אמר שאם הם היו נשפטים על ידי בית הדין של היישוב, אני לא הייתי בחיים, כי הוא וחבריו היו נתלים. הציגו את זה כרצח פוליטי שיצא מחוגי התנועה הרוויזיוניסטית. אבא שלי נפטר בגיל 65, לפני 61 שנה. ב־1933 נרצח חיים ארלוזורוב בגופו ונרצח אב"א אחימאיר בנפשו".
למה?
“אבא נשא עד יומו האחרון את כובד העלילה. זה שבר אותו, זה השפיע על מצבו הבריאותי. הוא היה אדם הומני, ישר, אוהב עמו. אינטלקטואל שרצה לכתוב ולשנות את הכיוון ביישוב היהודי, מציונות מעמדית לציונות ז'בוטינסקאית, לאומית ואפילו צבאית אם לא תהיה ברירה. לכן הוא הקים מחתרת של צעירים נלהבים שהפריעו את השקט ביישוב, הוא רצה ציונות מהפכנית. אבא שלי אפילו לא עמד למשפט, הוא עבר שימוע וכביכול זיכו אותו, אבל לא שחררו אותו. לקחו אותו במכונית סגורה לכלא עכו".
למה לא שחררו אותו?
“בהתחלה הוא לא ידע, לא אמרו לו. לכן הוא החליט לשבות רעב במשך ארבעה ימים ומצבו היה קשה. אז הרב קוק פנה אליו בבקשה להפסיק את השביתה, והוא נענה לבקשה. אחרי שסיים לשבות אמרו לו שמעמידים אותו לדין על הנהגת ארגון בלתי לגאלי, קרי ברית הבריונים".
נאור: “האמת שאחימאיר בכלל נשפט על דברים אחרים ולא היה שייך לסיפור, אסרו אותו כי הוא היה בעיתון הזה שהסית".
למה לא עצרו את יוחנן פוגרבינסקי?
“לא יודע למה. רוזנבלט וסטבסקי זוכו גם הם, האחד בסוף המשפט והשני לאחר הערעור. היו כאלה שאמרו שסטבסקי זוכה מסיבות מנהליות בלבד, כלומר שמבחינתם הוא נשאר אשם. הרי הייתה רק עדה אחת, סימה ארלוזורוב, ועל פי חוקי המשפט הבריטי דאז, היו צריכים שני עדים על מנת להאשים אותו. כך או כך, המשפט נמשך יותר משנה, ורצח ארלוזורוב הוביל למתח נוראי ביישוב. הוא יצר פלונטר ופצע שעד היום לא הבריא".
כל זה, כמובן, לא סייע למתן את הטענות והקונספירציות. “אם עוקבים אחר הטענות השונות, אז אפשר להבחין שרבים בצד השמאלי והמרכזי של המפה אמרו שזה היה רצח פוליטי שיצא מהחוגים הרוויזיוניסטיים בגלל שנאה, ואילו הצד השני התייחס להאשמות האלה כעלילת דם", אומר ד"ר נאור. “לטענתם, לקחו מקרה פלילי והפכו אותו למקרה פוליטי. גדול המתנגדים להאשמה היה הרב קוק, שאמר שלא יכול להיות שיהודי יהרוג יהודי. זאת הייתה התפיסה שלו".
לאורך השנים האצבע המאשימה הופנתה להרבה מאוד כיוונים.
“עם השנים הקונספירציה הלכה וגדלה. היו לפחות ארבעה כיוונים של תיאוריות קונספירציה. האשימו את הרוויזיוניסטים, את הערבים - ולא רק את עבדול מג'יד, האשימו את הקומוניסטים, האשימו את הבריטים שרצו לסכסך. הייתה גם טענה שבן־גוריון ושליחיו רצחו את ארלוזורוב, כי הוא עלה כמו טיל במפלגה ועל פי תיאוריית הקונספירציה, זה לא התאים לבן־גוריון. אבל הסיפור הכי עסיסי וביזארי היה שגבלס, שר התעמולה הנאצי, שלח אנשים שיהרגו את ארלוזורוב".
גבלס?
“מגדה, אשתו של גבלס, הייתה, בתור נערה, ידידה של ארלוזורוב עוד בשנות ה־20. אז אמרו שלגבלס יש אינטרס להיפטר ממנו ולכן שלח אנשים שיהרגו את ארלוזורוב. איפה שלא הסתכלת היו קונספירציות, האשמות ובלגן".
מספר שבועות לאחר הרצח התקיימו הבחירות לקונגרס הציוני ה־18, שאופיינו בזינוק מאוד משמעותי למפלגות הפועלים. “מפלגות הפועלים עלו מ־29% תמיכה ל־41%, ולעומתם הרוויזיוניסטים ירדו מ־21% תמיכה ל־14%", מציינת פרופ' חלמיש.
ההסבר למספרים האלה נעוץ ברצח?
“הרצח היה הנושא שריחף מעל הציבוריות היישובית במשך שנה. הוא מילא תפקיד מרכזי בבחירות עם התבטאויות מאוד בוטות משני הצדדים".
נאור: “אין כמעט ספק שהעלייה של תנועת הפועלים לשלטון הייתה בעקבות רצח ארלוזורוב. הרצח היה הדלק שהניע את מערכת הבחירות, ובן־גוריון, שהקדיש את עצמו למסע הבחירות, היה רוב הזמן בפולין. צריך לזכור ששם היו מרבית המצביעים. ביישוב באותה התקופה היו אולי 300 אלף יהודים להערכתי. בפולין היו שלושה מיליון".
גולדשטיין: “כמובן שנעשה שימוש ברצח בשבועות האחרונים של מערכת הבחירות. הרוויזיוניסטים הואשמו באחריות לו. כמו כל אירוע שמתרחש, מרבית האנשים פירשו גם את רצח ארלוזורוב בהתאם לאמונות שלהם ולהזדהות שלהם ולאו דווקא שינו את תוכנית ההצבעה שלהם. אבל על פי המחקר המעודכן, ההשפעה של הרצח על תוצאות הבחירות לקונגרס הציוני ה־18 מוגבלת. הניצחון של תנועת העבודה בבחירות הללו, בעיקר בפולין, שבה נמצאו רבים מהמצביעים, היה תולדה של ההתחזקות של מפא"י ושל תנועות הנוער והצעירים (בעיקר החלוץ - מ"ב) בשנים שקדמו לבחירות, ושל המערכת הארגונית האפקטיבית שנבנתה בארץ ובמזרח אירופה".
ז'בוטינסקי לא פעל כבן־גוריון במסע הבחירות?
“ז'בוטינסקי כלל לא היה מעוניין להשתתף בבחירות הללו, אלא ניסה לשכנע את תנועתו לפרוש מההסתדרות הציונית ולהקים הסתדרות עצמאית, כפי שאכן קרה שנתיים לאחר מכן. ז'בוטינסקי לא טיפח את המערך הארגוני של תנועתו, ותעמולת הבחירות של הרוויזיוניסטים התבססה כמעט אך ורק על הנאומים שלו ולא היה די בכך. גם בן־גוריון וגם ז'בוטינסקי העריכו, עוד לפני רצח ארלוזורוב, שתנועת העבודה תתחזק משמעותית בבחירות".
חלמיש: “החשוב הוא שלמרות כל ההתבטאויות הבוטות במסע הבחירות, ב־1934, בן־גוריון וז'בוטינסקי ישבו בלונדון והגיעו להסכם".
איך את מסבירה את זה?
“הם הגיעו לסף התהום וכשהסתכלו למטה והבינו מה מחכה להם בתהום, הם החליטו לעצור ולהגיע לאיזושהי הסכמה. אבל ההסכם הזה לא יצא לפועל, מפני שבעוד ז'בוטינסקי יכול היה לחתום על ההסכם בעצמו, בהסתדרות עשו משאל ורוב חברי ההסתדרות התנגדו להסכם".
נאור: “פנחס רוטנברג, שייסד את חברת החשמל, תיווך בלונדון בין בן־גוריון לז'בוטינסקי, כדי שיעשו ביניהם שלום, והם עשו את זה, הם עשו שלום. אלא שגם תנועת הפועלים וגם הרוויזיוניסטים לא ידעו איך לאכול את זה. ז'בוטינסקי כפה את הסכם השלום, אבל בצד של בן־גוריון היה ויכוח גדול, ובן־גוריון הפסיד ברוב של 60% נגד 40%. על כל מקרה, הסיפור הזה הביא להרגעת הרוחות".
חלמיש: “אני טוענת שגם במקרה של רצח ארלוזורוב וגם במקרים אחרים, היסוד המאחד גבר על כל היסודות האחרים. המנהיגים של שני הצדדים ידעו לעצור בעוד מועד".
כלומר, נמנעה מלחמת אחים.
“נכון. אם אנחנו מסתכלים על הציונות בתור תנועת שחרור לאומית, אז היא הצליחה להשיג את מטרתה, לפחות את מטרתה המדינית, מבלי שתהיה מלחמת אחים, כפי שלא קרה בתנועות אחרות. כאן, המכנה המשותף הלאומי גבר על הכל. וכמובן שהעובדה שהיה פה שלטון זר עזר לשכך את העוצמה".
שמם של סטבסקי ורוזנבלט נוקה סופית ב־1985, כשוועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט בית המשפט העליון דוד בכור - ועדה שהוקמה בהחלטת ממשלה במרץ 1982 - קבעה פה אחד כי לסטבסקי ולרוזנבלט לא הייתה יד ברצח ארלוזורוב, כי לא ניתן לקבוע מי הרוצח או מה היה המניע לרצח, כי לא ניתן לייחס את הרצח לגורם פוליטי כלשהו, כי לא ניתן לקבוע שעבדול מג'יד וחברו רצחו את ארלוזורוב וכי עדות הראייה היחידה של סימה ארלוזורוב אינה קבילה. למעשה, 52 שנים אחרי, קובעה השאלה “מי רצח את ארלוזורוב?" כשאלה שסביר שלא תימצא לה תשובה.
טרם ההחלטה להקים את הוועדה אמר בגין: “בשנת 1955 הופיע בפני ארגון בני ברית מר ארזי־טננבאום, שבשנות ה־30 הראשונות שירת במשטרה הבריטית כקצין בולשת והוא נתמנה לחקור את רצח חיים ארלוזורוב. ארזי־טננבאום, שהיה קצין קשר של ארגון ההגנה עם המשטרה הבריטית - ברבות הימים, עשה רבות בשטח עלייה ב' ורכש־החזיק מסמכים בידו והודיע, על יסוד מסמכים אלה, כי אין לו שום ספק, שסטבסקי היה חף מכל פשע".
נאור: “בעקבות פרסום ספרו של שבתי טבת שעסק בפרשה, החליט בגין להקים ועדת חקירה שמטרתה הייתה לנקות את מי שלא אשם, והיא אכן ניקתה. אבל היא הגיעה למסקנה שהיא לא יכולה להגיד מי כן אשם לאור הנתונים שהיו לה".
מה ההיגיון בהקמת ועדת חקירה כ־50 שנה לאחר האירוע? איך היא יכולה הייתה להשפיע?
גולדשטיין: “ברור שבגין היה מעוניין להסיר את הכתם מהתנועה הרוויזיוניסטית ולתקן את מה שראה כעוול למי שהואשמו בעקבות רצח ארלוזורוב. כשבודקים את החקירה המשטרתית שנוהלה על בסיס ההנחה שהרצח הגיע מחוגי ברית הבריונים, נראה שאם מישהו מהאנשים שנעצרו היה אכן הרוצח, היו נמצאות הוכחות לכך. בגין היה מודע לכך שהשאלה 'מי רצח את ארלוזורוב?' נותרה בלתי מפוענחת והוטרד מכך שהדיון הציבורי באפשרות שהמתנקש הגיע מהרוויזיוניסטים לא נדם".
זאת לא הפעם היחידה שהוא מנסה לתקן עוול היסטורי מבחינתו.
“באופן רחב יותר, אפשר לראות את ההחלטה הזו על רקע הפעילות האינטנסיבית של בגין בזיכרון הקולקטיבי לאורך השנים. בגין היה רגיש מאוד למקומן של סוגיות מהעבר בתודעה ההיסטורית של הציבור הישראלי. הוא פעל במשך שנים ארוכות כדי להחדיר את הנרטיב של ‘המשפחה הלוחמת' למרכז הזיכרון הישראלי, וכראש ממשלה ביקש לערוך שימוש בכלים הממסדיים כדי לתת גושפנקא רשמית למקומו של הימין על פעיליו וחלליו בהגשמת הציונות. האופן שבו גייס את תמיכת שרי הממשלה לקבל החלטה שעוסקת באירוע שהתקיים עשרות שנים קודם לכן, משתלב במגמה הזו, לעצב מחדש את תודעת העבר בישראל".
אחימאיר: “הוועדה הזאת מאוד זולזלה. היו שטענו: מה פתאום מקימים ועדה אחרי 50 שנים, איך חוקרים מקרה היסטורי. אבל הוועדה עשתה את מלאכתה. היא נתבקשה לענות אם הטענות שסטבסקי ורוזנבלט רצחו את ארלוזורוב נכונות, וקבעה שלא".
אבל היא גם לא אמרה מי כן.
“נכון, וזה מה שהשאיר את סימני השאלה והספקולציות. מבחינת הציבור הישראלי, התעלומה לא נפתרה. היה ריב גדול בין המחנות ובתוכו קרה האסון הזה. לי ברור שהרצח בוצע בידי ערבים, אבל יש פה צד שרצה לנצל את המצב ניצול פוליטי גס".
אבל אפשר גם להגיד שיש פה צד שבסך הכל מחפש צדק.
“אז אדרבה, תמצאו מי רצח".
“אחרי שהקימו את הוועדה פרצה מלחמת לבנון", מוסיפה פרופ' חלמיש, “ויואב גלבר, שהיה חבר בוועדה, התפטר מחברותו כתוצאה מסברה ושתילה. כל העניין נגרר והיו צריכים לסיים את זה בצורה כלשהי. אני באופן אישי לא בטוחה שהיום הנושא הזה מהווה איזושהי צלקת או טראומה בקרב הציבור, אבל בעיניי החשוב הוא להפיק לקחים ולהבין שהסתה עלולה לגרום למעשה אלימות, אפילו כשהמסיתים לא התכוונו לכך, כי הדברים יוצאים מכלל שליטה. מילים כן יכולות להרוג".
אי־פעם נגיע לשורש האמת?
נאור: “אני לא בטוח. אם 50 שנה אחרי, בתחילת שנות ה־80, כבר לא היו מספיק עובדות להתמודד איתן ולדעת מה האמת, אז יכול להיות שנדבר שוב סביב שנת ה־100 לרצח, אבל אז יידעו עוד פחות. אני מאמין שהפכו כל אבן שאפשר להפוך אותה, ולא מצאו. עד היום אנחנו לא יודעים מי רצח את ארלוזורוב".