עד הפיגוע הנורא בבקעת הירדן, קיימה משפחת די מאפרת מארג חיים נינוח וידידותי עם השכנים הערבים. כולם בחרו את אותם הירקות באותו סופר, ניהלו קשרי מסחר, נסעו באותם הכבישים, עברו באותם הרחובות. בני משפחת די הם אנשי שלום שמאמינים שהאוכלוסייה הערבית שואפת לחיים שלווים בדיוק כמוהם, שהמנהיגות הפלסטינית היא אסון ושהמחבלים הם התגלמות הרוע. הרוע הזה ארב להם בפסח האחרון.
שני מחבלים ירו על רכב המשפחה בצומת חמרה, רצחו את הבנות מאיה ורינה ז"ל ופצעו אנושות את האם לוסי, שנפטרה שלושה ימים אחריהן.
זמן רב לפני הפיגוע שלחה לוסי ז"ל את בנותיה מאיה וטלי לקייטנת שורשים עם בנות פלסטיניות בשטח C. “זה היה חשוב לה אפילו יותר מאשר לי", מספר האב ליאו. “אני מאוד פחדתי שהבנות יהיו שם. אמרתי ללוסי, זו סכנה גדולה, מחבל יכול להיכנס לחדרים ולפגוע בבנות, אבל לוסי אמרה, בקייטנה יש אנשים טובים ואני לא חוששת".
ואיך היה להן שם?
“מדהים. מאיה הייתה מדריכה, וטלי הייתה חניכה, וביחד הן היו שבוע עם הבנות הפלסטיניות. זו הייתה חוויה נהדרת, כי הן עשו הכל יחד. בישלו יחד, שרו יחד, טיילו ביחד ודיברו עם הבנות הערביות באנגלית וגם בעברית ובערבית, כי לכולן היה תרגום של גוגל בטלפון הסלולרי".
הן שמרו איתן על קשר?
“כן, הן היו בקשר עם כמה מהן. ולפני שנה בתי קרן השתתפה בקורס צילום עם כמה מהבנות הערביות".
הקשר של לוסי עם האוכלוסייה הערבית נמשך גם לאחר מותה, כשהמשפחה האצילית תרמה את איבריה: לב, ריאות, כבד, כליות וקרניות עיניים. חמישה אנשים קיבלו חיים ותקווה בזכותה, ובהם גם אבו רדיאק, חולה כליות שמתגורר בצפון הארץ. “נסענו לבית שלו לבקר אותו אחרי ההשתלה ולדרוש בשלומו", אומר האב ליאו.
ולא היה לכם קושי לתרום לערבי אחרי שבני עמו רצחו את אשתך ובנותיך?
“בארץ אין אפשרות לבחור למי לתרום את האיברים. על פי החוק לא שואלים את משפחת התורם למי ירצו לתרום ולא מספרים על זהותו של הנתרם עד אחרי שההשתלה מסתיימת בהצלחה".
ואם הייתה לך אפשרות לבחור את האנשים שיקבלו את האיברים?
“אני יודע שלוסי היה בוחרת לפחות בערבי אחד, כי היא כל כך הייתה בעד השלום. זה שקר גמור כשבתקשורת אומרים שאין לנו קשר עם הערבים, או כשב־CNN מנסים להגיד שאנחנו, המתנחלים, הבעיה. זה בדיוק ההפך, אנחנו הפתרון, כי אנחנו מכירים את השכנים הערבים שלנו, המשפחות שלנו מכירות את המשפחות שלהם. כל כך הרבה חברים פלסטינים העבירו לי מסר של השתתפות בצער ועצב ובושה שזה קרה על ידי כמה מהאחים שלהם".
גם רינה חשבה כמוכם? היא למדה בקריית ארבע, מקום טעון ורגיש שהתרחשו בו לא מעט פיגועים רצחניים.
“רינה למדה עם הרבה בנות שהיו להן אחים, הורים או בני משפחה שנהרגו על ידי מחבלים ערבים, לכן הם לא כל כך אוהבים את הערבים שם. אחרי הפיגוע קרן וטלי הזמינו את החברות של רינה ושל מאיה להצטרף לסעודת שבת. ואני שאלתי את החברות של רינה אם היה בה משהו ייחודי ושונה משאר הבנות. והן אמרו, רינה הייתה הבת היחידה באולפנה שהייתה בעד שלום עם הערבים. ואני נדהמתי, כי בכל הדיונים המשפחתיים וגם כשהייתי מטייל איתה לבד, היא הייתה מדברת נגד הערבים ואני הייתי זה שמסביר לה את הצד השני בסכסוך. רק אחרי שהיא נרצחה הבנתי שגם אם לצורך הדיון המשפחתי רינה הייתה נגד הערבים, בפועל היא ספגה את חזון השלום כמו שאר בני המשפחה".
נחמה משותפת
אסונו הנורא של ליאו די טלטל מדינה שלמה לא רק משום שאיבד בנות ורעיה, אלא בעיקר בשל המסרים של אהבה ואחדות ששלח לכל אורך ההלוויה והשבעה. יממה לאחר שנפרד מבנותיו הצעירות ולפני שקבר את אשתו אחרי שתרמו את איבריה, ביקש די לשתף ברשתות החברתיות את דגלי ישראל, ומיד לאחר שהסתיימו ימי השלושים, נפגש עם חברי הנהגה ומובילי דעה בחברה הערבית והחל בפעילות שלום בין שני העמים. “חשוב להגיד בבירור שיש בין הערבים אנשים רעים ומרצחים, שצריך לכלוא, לנטרל או לחסל לטובת הערבים והיהודים בכל העולם", הוא מדגיש, “המחבלים הם הבוץ שלא מאפשר לפאזל להתחבר כדי להגיע לשלום. כרב וכיהודי דתי אני לא יכול לשאול למה הם פגעו בנו, אבל אני כן יכול לשאול מה אפשר לעשות מפה, ולכן התפקיד שלי עכשיו הוא לפעול למען השלום, כי כל מצווה בתורה מתחברת לשלום, גם שבת, כשרות, ביקור חולים ויישוב ארץ ישראל השלמה".
יש הטוענים שיישוב ארץ ישראל דרך ההתנחלויות הוא מכשול לשלום.
“בדיוק ההפך. העולם אומר שהתנחלויות הן נגד השלום, ואני אומר שההתנחלויות הן בעד השלום. במקום שאני גר, אני מתחלק עם הערבים בכל דבר, גם כשאני קונה עגבניות ברמי לוי, עומד מולי ערבי שקונה את אותן העגבניות למשפחתו, וככה זה יהודים וערבים ליד רמאללה ובחברון ובבית לחם, כולם ביחד. יש יותר שלום ביהודה ושומרון מאשר בכל תל אביב. ערבים מהכפרים הקרובים מתקשרים לרב היישוב שלנו כשיש להם מלחמה בין שבטים כדי לבקש ממנו להיות הבורר שלהם. לי עצמי יש חברים טובים מהכפרים הערביים השכנים. בתל אביב לא מבינים את זה, אבל אצלנו הערבים הם בני אדם ואנחנו בני אדם והכל בסדר. רק אתמול הייתה לי פגישה בהתנחלות עם אימאם מוסלמי מאזור חיפה ועם חבר שלי שהוא חובש כיפה סרוגה, כולנו מתנחלים וכולנו מדברים על שלום".
איך הפיגוע השפיע על הקשרים שלכם עם השכנים הערבים באפרת?
“אני מכיר הרבה פועלים ערבים בסופר ליד אפרת, כי אני הולך לשם לעשות קניות בכל שבוע, ובדרך כלל אנחנו לא מדברים. אבל הפעם כולם התגודדו סביבי, הם היו כעשרה אנשים מבית לחם, חלק אחר מרמאללה ומחברון וגם מכפרים קטנים יותר והם אמרו לי, אלו שפגעו במשפחה שלך הם לא בני אדם, וזה לא רצון אללה. אחרים באו לשבעה בשקט ובלי שיראו, ישבו איתי בחדר נפרד כי הם מאוד מפחדים מחמאס, וניחמו אותי בפרטיות. אמרתי להם, אני יודע שאתם רוצים לחיות איתנו בשלום ולא יכולים להגיד את הדברים בפומבי, כי האחים שלכם יפגעו בכם, והם אמרו, אתה צודק. זה כל הסיפור. יש רשות פלסטינית אכזרית ששולטת עליהם ולא מאפשרת להם חופש ביטוי או חופש בחירה. אני עצוב בשבילם. כי הם עבדים ואני חופשי. הם אומרים לי, אנחנו גרים במקום צפוף, הממשל גונב את כספנו, אין לנו שירותים בסיסיים, הזבל ברחוב, אין כבישים, אין תשתיות ולאף אחד לא אכפת. אבל לי ולרוב הקהילה שלי באפרת ובגוש עציון אכפת, כי אנחנו חיים איתם ורואים את הצער שלהם ואת הפחד בגלל שהמחבלים מכתרים אותם ומשתמשים בהם. אנשים אומרים לי, אבל אחרי פיגוע הם רוקדים ברחובות, מחלקים ממתקים וזורקים סוכריות, ואני אומר להם, אם הייתי במקומם, גם אני הייתי רוקד ומחלק ממתקים, כי גם מאחוריי היה עומד איש חמאס עם קלצ'ניקוב טעון שאומר לי בלי שהמצלמה שומעת, אם אתה לא רוקד, אתה מת".
תודה על קטן כגדול
משפחת די עלתה מאנגליה לישראל לפני 18 שנה, חיה בישראל כחמש שנים, חזרה לאנגליה לשליחות רבנית ושבה לפני כעשור על מנת להשתקע באפרת. “הבנו שאי אפשר לגדל ילדים יהודים מחוץ לארץ ישראל, ובשבילנו אפרת הייתה גן עדן, סוג של משפחה גדולה", הוא מחייך בכאב. “עכשיו אנחנו מרגישים את זה במיוחד, כי כולם מתגייסים ומחבקים ועוטפים. אבל עוד לפני כן הקהילה מאוד מחוברת, כולם ביחד. זה כמו כפר קטן, כמו קיבוץ, בשבת כמעט אין מכוניות, וכל הילדים ברחובות עם הבימבות. גם במשך השבוע כולם מבלים יחד ונמצאים הרבה בטבע ובין הכרמים. הילדים הולכים לבית הספר מגיל 5 לבד ואף אחד לא דואג להם. הבנות היו חוזרות הביתה בשתיים ובשלוש לפנות בוקר ואף פעם לא דאגנו".
לוסי וליאו נישאו בגיל צעיר. לפני כן הכירו זה את זה באוקספורד. “לוסי למדה יפנית באוקספורד, ואני כבר סיימתי ללמוד והתחלתי לעבוד", הוא נזכר. “אבל שני חברים שלי שלמדו מתמטיקה לתואר שלישי הזמינו אותי לשבועות. לוסי הייתה אז ראש החוג של הסטודנטים היהודים וארגנה את תיקון ליל שבועות. הרב של חב"ד מאוקספורד היה אמור לנהל את הלימוד, אבל הוא ביטל ברגע האחרון, ולוסי ביקשה ממני לעזור לה עם תיקון חצות בחג. כמה ימים אחר כך נפגשנו כולנו שוב באוניברסיטה ושיחקנו ברידג', אני ולוסי נגד שני החברים, ולמרות ששניהם למדו לתואר שלישי במתמטיקה אנחנו ניצחנו אותם. בחג שבועות האחרון, כשקראתי את מגילת רות, לא הפסקתי לבכות, כי זה הזכיר לי את חג השבועות ההוא".
25 שנים מאושרות היו יחד. “התווכחנו הרבה", הוא אומר בגילוי לב, “גם לפני הילדים, ובדרך כלל על גידול הילדים. אני חושב שזוגיות טובה חייבת להיות מלווה גם בוויכוחים, כי הורים תמיד יגידו לילדים שלהם שהם מושלמים, אבל בן הזוג יגיד את האמת כי אכפת לו, ומה שחשוב זה שיש יכולת לשמוע ולהפנים".
היה להם הרבה מאוד זמן איכות: “לא בתחילת הנישואים כי הייתי עסוק בפיננסים, אבל אחרי שעשיתי עסקה כלכלית מוצלחת, שנינו התפטרנו מהעבודה, כי עבדנו כל כך קשה שלא היה לנו מספיק זמן לעצמנו, ויצאנו לטיול סביב העולם. זה היה כיף אדיר. במשך שנה טיילנו באסיה, אוסטרליה ודרום אמריקה. היה לנו תקציב של 10 דולר ליום, אבל ביקרנו ב־30 מדינות ופגשנו קהילות יהודיות חמות. כשעלינו לארץ, הקדשנו את ימי שישי לעצמנו, יצאנו לטיולים או הלכנו לים. היום אני אומר, מזל שלוסי התעקשה על כל כך הרבה זמן איכות זוגי, כי בזכותה גם אם הגענו רק לחצי הדרך, עדיין הספקנו תקופת חיים שלמה".
כשבני הזוג חזרו לישראל, לוסי החלה ללמוד וללמד הוראת אנגלית. בתחילה לימדה בבתי ספר לבנות ומאוחר יותר עברה ללמד בישיבה באפרת. “היא תמיד אמרה תודה על כל דבר קטן וגדול, והייתה אמא מסורה ואוהבת ואישה נפלאה ויצירתית", דומע בעלה. “אפילו לתלמידים שלה הראתה דאגה ומסירות כמו אמא שנייה".
על המידות הטובות
השניים גידלו חמישה ילדים: מאיה הבכורה, בת 20 במותה; קרן, בת 19, שהייתה ביום הפיגוע בירושלים; טלי בת 17, שהייתה ברכב עם האב ובנו יהודה, בן 14; ורינה, בת 16 במותה, שנסעה עם לוסי ומאיה ברכב השני. “מאיה הייתה ילדה מיוחדת, שמחה ומלאת אהבה", אומר עליה די. “היא הייתה מאוד עדינה ומסורה לנו, ובניגוד לבנות האחרות, לא היה לנו איתה שום קושי של גיל ההתבגרות. לא היה לה קל בלימודים, אבל היא הייתה עקשנית, ותמיד שאלה כי רצתה להבין ולהתקדם. בסוף היא סיימה את הלימודים עם ציונים מעולים והלכה למדרשה לבנות בלוד. בדיוק היו אירועי שומר החומות ואנחנו דאגנו, אבל מאיה אמרה שהיא מרגישה מאוד בטוח, ממש כמו באפרת. היא השקיעה בחברות שלה. למדה באופן נפרד עם כל אחת מ־20 הבנות שהיו איתה במדרשה. כשסיימה את הלימודים, לכל הבנות היו שתיים־שלוש חברות, ולמאיה היו 20".
היה לה חיבור מיוחד לרינה?
“לא, כי היה ביניהן הפרש גילים. מאיה הייתה קרובה יותר לקרן, היה ביניהן הפרש של שנה, ורינה הייתה מחוברת מאוד לטלי. אבל היה לכולם קשר משפחתי קרוב. בפסח האחרון עשינו משחק שבו כל אחד במשפחה אומר משהו טוב על מי שגדול וקטן ממנו, וככה הסבב מקיף את כולם. עלו דברים נפלאים ומצחיקים. אני לא מסוגל לחשוב על פסח הבא בלעדיהן. כבר עכשיו החלטנו שכל המשפחה המורחבת, כ־100 אנשים, תחגוג את הפסח הבא ביחד במלון".
ורינה?
“רינה, הבת הרביעית שלי, הייתה תלמידה מצטיינת. כשבאנו לערב הורים הקדישו לנו עשר דקות. בדקה הראשונה המורה נתנה את הציונים של רינה, הכל 100. אמרתי ללוסי, זה סוף הפגישה? והמורה אמרה, לא, זו ההתחלה, כי יש לכם בת עם כל כך הרבה מידות טובות שלא יספיק לי הזמן לתאר אותן. היא הייתה נערה ערכית מאוד, שרואה את הזולת ושמה את האחר הרבה לפני הצרכים שלה. כשמישהי הייתה לבד, רינה תמיד מצאה תירוץ להצטרף אליה. כשבת לא הוזמנה למשחק כדורסל, רינה ארגנה משחק חדש רק בשבילה. שבת אחת יצאתי לטייל איתה. כשיש לך חמישה ילדים, צריך למצוא זמן איכות לכל ילד. ורינה אמרה לי, אבא, אני מרגישה שאני יכולה יותר, ושאני לא משתמשת בכל הפוטנציאל שלי. אמרתי לה, יש לך שתי אפשרויות, האחת להתחיל במקביל ללימודים תואר באוניברסיטה בכל תחום כמעט, מתמטיקה, תנ"ך, מדעים, או שאת יכולה לנצל את הזמן הפנוי להשקיע בחברות ובתחומים שאת אוהבת. היא לא דיברה על זה יותר, אבל אחרי שישה חודשים היא בחרה אולפנה בקריית ארבע במקום אולפנת נווה חנה שאחיות שלה למדו בה, כי זה היה מקום שנחשב לחברתי מאוד, והיא פרחה שם. אם הייתה בת שהיה לה קושי או געגועים הביתה, רינה ישבה איתה עד ארבע לפנות בוקר. והייתה קמה בשש בבוקר לשחרית, ובשבת כשחזרה הביתה הדריכה בתנועת הנוער עזרא. הייתה הולכת 40 דקות ברגל מהבית לשם, וכשהיה צריך לנקות את הסניף ובחרו חמישה אנשים בתורנות, היא תמיד התייצבה, ולפעמים ניקתה לבד".
היה לכם קשר קרוב?
“מאוד, אבל לא היה לה זמן. היא כל כך הייתה עסוקה. בשבעה, הרב הראשי דוד לאו אמר שלכל אדם יש ספר תולדות חיים, לאחד 90 דפים ולשני עשרה, לאחד הדפים שלו בכתיבה גדולה עם רווח בין השורות ולאחר כתיבה צפופה. הלכתי לחדר השני והבאתי לו את הספר ‘קיצור תולדות האנושות' של פרופ' יובל נח הררי. נתתי אותו לרינה לפני שנה, אמרתי לה, תקראי ואחר כך נדבר עליו. והיא קראה בו כמה חודשים והחזירה לי אותו עם שמונה דפים שבהם כתבה את כל נקודות ההתנגשות בין התפיסה הדתית מול מה שכתוב בספר. והדפים גדולים, אבל הכתב קטן וצפוף, מסודר ומוקפד כמוה. היא הייתה כל כך ערכית, וכל כך קשובה לכל, וגם צמחונית כי דיברנו לא מעט על הנושא הזה בבית".
הם היו מאוד מודעים לסביבה: “היה לנו רכב גדול של שבעה אנשים, ומכרנו אותו כי הבנות התחילו לנהוג וחשבנו שעדיף שני רכבים קטנים, זה גם יותר נוח וגם יותר ירוק. אני לא מסתכל לאחור, אבל אם היה לנו עדיין האוטו הגדול, יכול להיות שכולנו היינו נפגעים באותו הפיגוע".
“זה מה שאמא הייתה רוצה"
השבר הכה בהם בעיצומו של חג הפסח, ביום שישי של חול המועד. יצאו לטייל בשני רכבים אל שלושת המעיינות, ברכב הקדמי היו האב, טלי ויהודה, ברכב השני מאחור לוסי, מאיה ורינה. “הדבר שהכי מייסר אותי היום הוא שקיבלתי שיחה ממאיה בשעה 10:52", נשנק ליאו בדמעותיו. “אבל לא שמעתי, ורק חצי שעה אחר כך ראיתי שהיא חיפשה אותי. אני חושב שזו הייתה הדקה שבה הכל התחיל. מאיה כנראה ראתה משהו והאינסטינקט שלה היה להתקשר לאבא, אבל אני לא עניתי והיא נהרגה".
אחותו של ליאו נסעה ברכב אחר, עברה במקום הפיגוע והתקשרה אליו. גם באינטרנט דיווחו שהיה פיגוע בצומת חמרה. ליאו הסתכל באפליקציית המיקומים המשפחתית וגילה לזוועתו שהרכב של אשתו ובנותיו שם: “אמרתי לאחותי שאני צריך לבדוק שלוסי בסדר. התקשרתי אליה והיא לא ענתה. התקשרנו למאיה ולרינה וגם הן לא ענו. יהודה נכנס לדיווחים ברשת על הפיגוע, וראה את הצילום של האוטו שלנו. עשינו פרסה ונסענו למקום. הכניסו אותנו לאמבולנס. מרחוק ראיתי גופות בשקיות. אמרו שלוסי במצב אנוש והיא בדרך לעין כרם. התקשרנו לקרן. היא הייתה היחידה שלא הצטרפה לטיול, כי נסעה לשבת לירושלים, לוסי הורידה אותה שם בדרך לטיול. אם הייתה מצטרפת לרכב שלהן, אולי גם היא הייתה נפגעת. ביקשנו ממנה להגיע מיד לבית החולים לקבל את לוסי, ואמרנו שאנחנו בדרך לשם. קרן שאלה את טלי מה המצב של מאיה ורינה, וטלי הייתה צריכה להגיד לה, ברוך דיין האמת. זה היה מאוד־מאוד קשה".
לאחר שהביאו להם את תעודת הזהות של מאיה, שנמצאה ברכב, אישרו להם להמשיך לבית החולים. “עברנו דרך מקום הפיגוע וראינו את הרכב ואת השקיות, אבל הדבר הקשה ביותר היה כשהייתי צריך לזהות את הבנות באבו כביר. זה היה נורא ואיום", הוא מספר. “הבנות ביקשו לבוא איתי, ואני אמרתי להן, זה לא מתאים. היום אני יודע שלפחות עבורן זו הייתה ההחלטה הנכונה. חשבתי שהן יוכלו להיפרד מהבנות בהלוויה, ושעדיף להן לזכור אותן כפי שהיו בחיים".
בבית החולים לא נתנו תקווה רבה: “לוסי עוד הייתה בחיים, אבל שמענו כל מיני דברים. אחרי הניתוח אמרו שיש סיכוי טוב. אחר כך אמרו שהסיכוי פחות טוב. אני זוכר שדאגתי מאוד ליהודה, הוא רק בן 14. שאלתי אותו, איך אתה מרגיש? והוא אמר, אבא, אם אני רוצה להיות עצוב, אהיה עצוב, אם ארצה, אהיה שמח, אני שולט ברגשות שלי".
הצלחתם לדבר עם לוסי?
“לא, היא הייתה מורדמת ומונשמת. אחר כך שמענו שכבר כשהגיעה לבית החולים היא הייתה בלי סימן חיים, אבל הם עשו כל מה שיכלו. החלטנו לא לדבר על מאיה ורינה בנוכחותה בחדר, כי יש סיכוי שהיא תשמע ותבין. אבל שרנו לה, ודיברנו אליה ובכינו, וכל אחד חיזק את שאר בני המשפחה. היינו צוות. אחותי פסיכולוגית, אז היא מאוד עזרה עם הבנות ודיברה איתן".
ומי דיבר איתך?
“אחותי וגם ההורים שלי".
חמישה אנשים חיים היום בזכותה של לוסי די ובני משפחתה, ועוד שניים יכולים לראות בזכותה. “ברגע שביקשו מאיתנו, אמרנו, זה מה שאמא הייתה רוצה", דומע האב. “דיברנו על זה כמה חודשים לפני הפיגוע, כשהיינו בחו"ל, אבל לא עשינו כרטיס תרומת איברים כי רצינו לקבל קודם כל הסכמה של רב. וברגע שהציעו, התקשרתי לרב הפוסק שלי, הרב ברוך אפרתי, שעשה את כל הבירור ההלכתי. תרמנו את הלב, הריאות, שתי הכליות, הכבד וקרניות העיניים".
וזה מנחם?
“זו הנחמה הגדולה ביותר שאדם שאיבד את הדבר הכי יקר יכול להשיג. כשהגענו לבילינסון לבקר את מי שקיבל את תרומת האיברים, לא ידענו איך נרגיש, אבל כשפגשנו את האנשים שחיים בזכות לוסי, הרגשנו שמחה אדירה. אמרתי לילדים, מי שנותן מקבל פי אלף. הבנות שמעו את הלב של ליטל שקיבלה את הלב של לוסי. זה היה מאוד מרגש. הצילום של קרן מקשיבה ללב של אמא שלה עלה לרשתות והגיע לאנשים בכל העולם. אני זוכר ששני עיתונאים מאנגליה שראו את הצילומים התקשרו ואמרו, אנחנו עכשיו מחוץ לארמון בלונדון בעיצומה של ההכתרה של המלך צ'ארלס, אבל מיד כשהטקס יסתיים אנחנו רוצים לטוס ולדבר עם קרן וטלי על המפגש עם הנתרמים. והם באמת הגיעו לישראל למחרת, ודיברו עם הבנות והעלו את הכתבה והצילומים לדיילי מייל, שנחשב לאתר האינטרנט החדשותי הגדול ביותר באנגליה. מבחינתי זה היה קידוש השם עצום".
איך הגבת כשפגשת את האנשים שקיבלו את האיברים של אשתך?
“מושתלת הלב אמרה לי, השם שלי הוא ליטל־רינה, והאמא של הילד שקיבל את הכבד אמרה שקוראים לה מאיה, וככה הרגשנו שכולנו יחד. וכשאמו של הילד המושתל יצאה החוצה, הסבא אמר לי, תדע שהנכד שלנו היה הולך לעולמו בתוך שבועות אחדים אם לא היה מקבל את הכבד של לוסי. הצלתם לא רק את החיים שלו, אלא גם את החיים של כל בני המשפחה".
לצד התקשורת המחבקת היה גם שידור שהרתיח את הדם. כתבת CNN כריסטיאן אמנפור דיווחה על הפיגוע וכינתה אותו “קרב יריות" בין שני צדדים. הסיקור הביא לתגובות צופים נזעמות, וליאו די איים לתבוע את הרשת אם לא תתנצל על הסיקור השקרי. אמנפור פרסמה התנצלות בתוכנית הראיונות שלה וגם באמצעות מכתב ששלחה לבני המשפחה. “זה לא מפתיע אותי", אומר די. “יש ל־CNN היסטוריה של סיקור מוטה נגד ישראל". מאוחר יותר הודיע שהוא לא מקבל את ההתנצלות ושהוא שוקל להגיש תביעה נגד הרשת והכתבת על סך 1.2 מיליארד דולר בעזרת המשפטן היהודי־אמריקאי אלן דרשוביץ, אלא אם ישנו את אופי הסיקור המוטה נגד ישראל. “קל מאוד לעשות משהו רע ואחר כך להתנצל", אומר די, “הדבר הנכון הוא לעשות תשובה גמורה".
להתחבר לחיים
מאיה ורינה נטמנו בבית העלמין בכפר עציון. חרף המצב הביטחוני הקשה אותם ימים והעובדה שמדובר היה בעיצומו של החג, הגיעו עשרות אלפי אנשים ללוות את הבנות לקבורה. שלושה ימים לאחר מכן נקברה גם האם לוסי לצדן. “בכינו המון, שרנו המון, ביקשנו מהאנשים שישירו איתנו", דומע האב. “שרנו ‘אני מאמין' ו'שיר המעלות' ו'אשת חיל' ו'המלאך הגואל אותי', שהיה השיר של מאיה. השיר של רינה היה ‘בשוב השם שיבת ציון', מזמור תהילים ששרים לפני ברכת המזון והמילה רינה מופיעה בו שלוש פעמים. בחגיגת בת המצווה של רינה אמרתי שבחרנו את השם רינה כי הוא מסמל שמחה והתבוננות לעתיד, ולכן הטבענו על הקבר שלה את תמונת בית המקדש, כי הוא התקווה והעתיד של העם היהודי. ועל הקבר של מאיה ציירנו מעיין, כי שמה היה מי־יה, המים של האלוהים שהם התורה. ועל לוסי ציירנו את השמש, כי לוסי בלטינית זה אור, והוספנו את הפסוק מהתפילה ‘אור חדש על ציון תאיר'. הפסוקים לא נבחרו במקרה. לכל רב יש רגעים של רוח הקודש. לפעמים יושבים שעות רבות לכתוב משהו שלא שווה כלום, ולפעמים מקדישים חמש דקות וזו אמת צרופה מן השמיים. אז בלילה שלפני ההלוויה הייתה לי הארה בחלום, ואני התעוררתי, כתבתי את הפסוקים, ובבוקר סידרתי אותם פסוק לכל אחת".
ובין הלוויה להלוויה, יומיים אחרי שקבר את בנותיו וכיממה לפני שיקבור גם את רעייתו, כינס האב והאלמן השכול מסיבת עיתונאים והפציר בציבור הרחב לפרסם את דגל ישראל ברשתות החברתיות. “ניסינו לגדל את הילדים שלנו עם ערכים", אמר די בפני המצלמות. “אני מאמין שהילדים האחרים ימשיכו את אותם ערכים. המחבל שירה עם הקלצ'ניקוב, האם יש לו ערכים? הוא רשע טהור. כולנו יכולים לבחור בין טוב ורע. אני קורא לכם לשתף ברשתות את דגל ישראל עם מסר חיובי, שתפו עם חבריכם והם ישתפו הלאה. המסר יהיה שלעולם אין להאשים את הקורבן".
ואכן, בתוך שעות הוצפה הרשת במאות אלפי תמונות דגלי ישראל בארץ ובעולם. “קיבלתי מיפן סרטון של 500 איש עם דגל ישראל, וגם מסאו פאולו ומארגנטינה", מתרגש די. “ומאז, בכל פעם שאני פוגש קבוצות ואנשים אני שואל כמה מהם שלחו דגל, וחצי מרימים את היד. אני ממשיך ושואל, וכמה קיבלו דגל, ואנשים אומרים, כולנו. היהודים בעולם הם שליחים של רשת לעשיית טוב, וכל יהודי שיש לו רעיון טוב יכול לשלוח ליהודי אחר שישלח ליהודי אחר, וככה הטוב יתפשט בעולם. גם אני שלחתי אות ברשת וראיתי שהוא מגיע לכל נקודה. זה מנחם ומחזק".
לא רק שיחות על הדגלים מחזקות את בני משפחת די הנותרים. גם המעטפת והסיוע שהם מקבלים מהמשפחה המורחבת ומהקהילה באפרת. אין דבר נחוץ מזה, כי הטראומה עצומה והגעגועים מייסרים. “קשה לי לשמוע את המוזיקה שלוסי ואני שמעתי ביחד בפלייליסט שלנו באוטו, כי כל השירים עוסקים באהבה", אומר די בדמעות. “ועוד יותר קשה לחשוב על החתונות של מאיה ורינה שלא יתקיימו, ועל הקריירה שלהן שלא תתגשם, וגם על הזמן שבו קרן וטלי יגיעו לגיל של מאיה. השבוע יחול יום ההולדת של לוסי, ואנחנו הזמנו את החברות שלה למסיבה בביתנו. יהיה דבר תורה וכולן יספרו עליה. אחר כך נצא עם המשפחה לחוף הים ליום של חיזוק ושמחה, כי אנחנו יודעים כמה היא אהבה את הים וכמה הייתה רוצה שזה מה שנעשה ביום ההולדת שלה".
איך הילדים מתמודדים?
“כולנו הולכים לפסיכולוג. הפסיכולוג של יהודה אמר שעד עכשיו אין אצלו סימן לטראומה, ובאמת עד היום לא ראיתי אצלו החצנה של רגשות. אני לא יודע אם זה דבר טוב או רע. אנחנו מדברים הרבה בינינו, חושבים על דרכים להנכיח ולהנציח את לוסי והבנות. קרן ומאיה דיברו פעם ביניהן, אמרו שאם יקרה להן משהו, הן ירצו שיקימו מעיין על שמן, כי הן כל כך אהבו ללכת לטבול במעיינות. אז אנחנו מתכננים לחפור מעיין מים על שמה של מאיה באפרת. רינה הייתה מאוד פעילה בתנועת הנוער עזרא באפרת, אבל הפעילות של הסניף התקיימה בחניה, בלי קירות. בחורף היה קר, בקיץ היה חם מאוד. עכשיו בונים סניף חדש לתנועה על שמה. לוסי הייתה מאוד פעילה בחיי הקהילה באפרת, אז בונים על שמה אולם שמחות באפרת. זה יהיה אולם השמחות הגדול ביותר בגוש עציון לחתונות ולבר מצווה, והתמונה של לוסי על הקיר תלווה ותחבק את החוגגים".
וזה עוזר?
“כן, מאוד. בזמן השבעה והשלושים היו עשרת אלפים איש בבית, בכל רגע נתון עטפו אותנו, בכו איתנו. אני מודה שלא היה כל כך קשה, כי כל אחד לקח מאיתנו טיפה קטנה של צער. לא היינו בודדים, כולם סידרו הכל, בישלו בשבילנו, טיפחו אותנו, נתנו לנו כל כך הרבה מתנות שאפילו לא הספקנו לפתוח את כולן עד עכשיו. אבל אחרי שהשלושים הסתיימו עברנו פאזה. אמרתי לילדים, עד השלושים היינו בחדר אחד, טוב ושמח, קרוב, ליל הסדר האחרון היה השיא המשפחתי שלנו, אבל מהיום אנחנו מתחילים פאזה אחרת, וכמה שהיא שונה כי קשה להיות ארבעה במקום שבעה, עדיין יש בה גם מקום לשמחה. אז אנחנו מנסים להתחבר לחיים. קרן נסעה לבולגריה, טלי נסעה לשבת עם החברות בבית הספר, ויהודה התחיל השבוע חוג טכנולוגיה חדש. גם לי יש חיים חדשים. אני נפגש עם מנהיגים ערבים ופלסטינים ועם פוליטיקאים ישראלים ורבנים מהארץ והעולם. אני מנסה לקדם את תפיסת העולם של לוסי, להרבות שלום ואהבה. הצער שלנו לא הולך לשום מקום, אבל גם בתוכו, הדברים האלה ממלאים אותנו שמחה".