עד הפיגוע הנורא בבקעת הירדן, קיימה משפחת די מאפרת מארג חיים נינוח וידידותי עם השכנים הערבים. כולם בחרו את אותם הירקות באותו סופר, ניהלו קשרי מסחר, נסעו באותם הכבישים, עברו באותם הרחובות. בני משפחת די הם אנשי שלום שמאמינים שהאוכלוסייה הערבית שואפת לחיים שלווים בדיוק כמוהם, שהמנהיגות הפלסטינית היא אסון ושהמחבלים הם התגלמות הרוע. הרוע הזה ארב להם בפסח האחרון.
שני מחבלים ירו על רכב המשפחה בצומת חמרה, רצחו את הבנות מאיה ורינה ז"ל ופצעו אנושות את האם לוסי, שנפטרה שלושה ימים אחריהן.
משפחת די עלתה מאנגליה לישראל לפני 18 שנה, חיה בישראל כחמש שנים, חזרה לאנגליה לשליחות רבנית ושבה לפני כעשור על מנת להשתקע באפרת. “הבנו שאי אפשר לגדל ילדים יהודים מחוץ לארץ ישראל, ובשבילנו אפרת הייתה גן עדן, סוג של משפחה גדולה", הוא מחייך בכאב. “עכשיו אנחנו מרגישים את זה במיוחד, כי כולם מתגייסים ומחבקים ועוטפים. אבל עוד לפני כן הקהילה מאוד מחוברת, כולם ביחד. זה כמו כפר קטן, כמו קיבוץ, בשבת כמעט אין מכוניות, וכל הילדים ברחובות עם הבימבות. גם במשך השבוע כולם מבלים יחד ונמצאים הרבה בטבע ובין הכרמים. הילדים הולכים לבית הספר מגיל 5 לבד ואף אחד לא דואג להם. הבנות היו חוזרות הביתה בשתיים ובשלוש לפנות בוקר ואף פעם לא דאגנו".
לוסי וליאו נישאו בגיל צעיר. לפני כן הכירו זה את זה באוקספורד. “לוסי למדה יפנית באוקספורד, ואני כבר סיימתי ללמוד והתחלתי לעבוד", הוא נזכר. “אבל שני חברים שלי שלמדו מתמטיקה לתואר שלישי הזמינו אותי לשבועות. לוסי הייתה אז ראש החוג של הסטודנטים היהודים וארגנה את תיקון ליל שבועות. הרב של חב"ד מאוקספורד היה אמור לנהל את הלימוד, אבל הוא ביטל ברגע האחרון, ולוסי ביקשה ממני לעזור לה עם תיקון חצות בחג. כמה ימים אחר כך נפגשנו כולנו שוב באוניברסיטה ושיחקנו ברידג', אני ולוסי נגד שני החברים, ולמרות ששניהם למדו לתואר שלישי במתמטיקה אנחנו ניצחנו אותם. בחג שבועות האחרון, כשקראתי את מגילת רות, לא הפסקתי לבכות, כי זה הזכיר לי את חג השבועות ההוא".
25 שנים מאושרות היו יחד. “התווכחנו הרבה", הוא אומר בגילוי לב, “גם לפני הילדים, ובדרך כלל על גידול הילדים. אני חושב שזוגיות טובה חייבת להיות מלווה גם בוויכוחים, כי הורים תמיד יגידו לילדים שלהם שהם מושלמים, אבל בן הזוג יגיד את האמת כי אכפת לו, ומה שחשוב זה שיש יכולת לשמוע ולהפנים".
היה להם הרבה מאוד זמן איכות: “לא בתחילת הנישואים כי הייתי עסוק בפיננסים, אבל אחרי שעשיתי עסקה כלכלית מוצלחת, שנינו התפטרנו מהעבודה, כי עבדנו כל כך קשה שלא היה לנו מספיק זמן לעצמנו, ויצאנו לטיול סביב העולם. זה היה כיף אדיר. במשך שנה טיילנו באסיה, אוסטרליה ודרום אמריקה. היה לנו תקציב של 10 דולר ליום, אבל ביקרנו ב־30 מדינות ופגשנו קהילות יהודיות חמות. כשעלינו לארץ, הקדשנו את ימי שישי לעצמנו, יצאנו לטיולים או הלכנו לים. היום אני אומר, מזל שלוסי התעקשה על כל כך הרבה זמן איכות זוגי, כי בזכותה גם אם הגענו רק לחצי הדרך, עדיין הספקנו תקופת חיים שלמה".
השבר הכה בהם בעיצומו של חג הפסח, ביום שישי של חול המועד. יצאו לטייל בשני רכבים אל שלושת המעיינות, ברכב הקדמי היו האב, טלי ויהודה, ברכב השני מאחור לוסי, מאיה ורינה. “הדבר שהכי מייסר אותי היום הוא שקיבלתי שיחה ממאיה בשעה 10:52", נשנק ליאו בדמעותיו. “אבל לא שמעתי, ורק חצי שעה אחר כך ראיתי שהיא חיפשה אותי. אני חושב שזו הייתה הדקה שבה הכל התחיל. מאיה כנראה ראתה משהו והאינסטינקט שלה היה להתקשר לאבא, אבל אני לא עניתי והיא נהרגה".
אחותו של ליאו נסעה ברכב אחר, עברה במקום הפיגוע והתקשרה אליו. גם באינטרנט דיווחו שהיה פיגוע בצומת חמרה. ליאו הסתכל באפליקציית המיקומים המשפחתית וגילה לזוועתו שהרכב של אשתו ובנותיו שם: “אמרתי לאחותי שאני צריך לבדוק שלוסי בסדר. התקשרתי אליה והיא לא ענתה. התקשרנו למאיה ולרינה וגם הן לא ענו. יהודה נכנס לדיווחים ברשת על הפיגוע, וראה את הצילום של האוטו שלנו. עשינו פרסה ונסענו למקום. הכניסו אותנו לאמבולנס. מרחוק ראיתי גופות בשקיות. אמרו שלוסי במצב אנוש והיא בדרך לעין כרם. התקשרנו לקרן. היא הייתה היחידה שלא הצטרפה לטיול, כי נסעה לשבת לירושלים, לוסי הורידה אותה שם בדרך לטיול. אם הייתה מצטרפת לרכב שלהן, אולי גם היא הייתה נפגעת. ביקשנו ממנה להגיע מיד לבית החולים לקבל את לוסי, ואמרנו שאנחנו בדרך לשם. קרן שאלה את טלי מה המצב של מאיה ורינה, וטלי הייתה צריכה להגיד לה, ברוך דיין האמת. זה היה מאוד־מאוד קשה".
לאחר שהביאו להם את תעודת הזהות של מאיה, שנמצאה ברכב, אישרו להם להמשיך לבית החולים. “עברנו דרך מקום הפיגוע וראינו את הרכב ואת השקיות, אבל הדבר הקשה ביותר היה כשהייתי צריך לזהות את הבנות באבו כביר. זה היה נורא ואיום", הוא מספר. “הבנות ביקשו לבוא איתי, ואני אמרתי להן, זה לא מתאים. היום אני יודע שלפחות עבורן זו הייתה ההחלטה הנכונה. חשבתי שהן יוכלו להיפרד מהבנות בהלוויה, ושעדיף להן לזכור אותן כפי שהיו בחיים".
מאיה ורינה נטמנו בבית העלמין בכפר עציון. חרף המצב הביטחוני הקשה אותם ימים והעובדה שמדובר היה בעיצומו של החג, הגיעו עשרות אלפי אנשים ללוות את הבנות לקבורה. שלושה ימים לאחר מכן נקברה גם האם לוסי לצדן. “בכינו המון, שרנו המון, ביקשנו מהאנשים שישירו איתנו", דומע האב. “שרנו ‘אני מאמין' ו'שיר המעלות' ו'אשת חיל' ו'המלאך הגואל אותי', שהיה השיר של מאיה. השיר של רינה היה ‘בשוב השם שיבת ציון', מזמור תהילים ששרים לפני ברכת המזון והמילה רינה מופיעה בו שלוש פעמים. בחגיגת בת המצווה של רינה אמרתי שבחרנו את השם רינה כי הוא מסמל שמחה והתבוננות לעתיד, ולכן הטבענו על הקבר שלה את תמונת בית המקדש, כי הוא התקווה והעתיד של העם היהודי. ועל הקבר של מאיה ציירנו מעיין, כי שמה היה מי־יה, המים של האלוהים שהם התורה. ועל לוסי ציירנו את השמש, כי לוסי בלטינית זה אור, והוספנו את הפסוק מהתפילה ‘אור חדש על ציון תאיר'. הפסוקים לא נבחרו במקרה. לכל רב יש רגעים של רוח הקודש. לפעמים יושבים שעות רבות לכתוב משהו שלא שווה כלום, ולפעמים מקדישים חמש דקות וזו אמת צרופה מן השמיים. אז בלילה שלפני ההלוויה הייתה לי הארה בחלום, ואני התעוררתי, כתבתי את הפסוקים, ובבוקר סידרתי אותם פסוק לכל אחת".
ובין הלוויה להלוויה, יומיים אחרי שקבר את בנותיו וכיממה לפני שיקבור גם את רעייתו, כינס האב והאלמן השכול מסיבת עיתונאים והפציר בציבור הרחב לפרסם את דגל ישראל ברשתות החברתיות. “ניסינו לגדל את הילדים שלנו עם ערכים", אמר די בפני המצלמות. “אני מאמין שהילדים האחרים ימשיכו את אותם ערכים. המחבל שירה עם הקלצ'ניקוב, האם יש לו ערכים? הוא רשע טהור. כולנו יכולים לבחור בין טוב ורע. אני קורא לכם לשתף ברשתות את דגל ישראל עם מסר חיובי, שתפו עם חבריכם והם ישתפו הלאה. המסר יהיה שלעולם אין להאשים את הקורבן".
ואכן, בתוך שעות הוצפה הרשת במאות אלפי תמונות דגלי ישראל בארץ ובעולם. “קיבלתי מיפן סרטון של 500 איש עם דגל ישראל, וגם מסאו פאולו ומארגנטינה", מתרגש די. “ומאז, בכל פעם שאני פוגש קבוצות ואנשים אני שואל כמה מהם שלחו דגל, וחצי מרימים את היד. אני ממשיך ושואל, וכמה קיבלו דגל, ואנשים אומרים, כולנו. היהודים בעולם הם שליחים של רשת לעשיית טוב, וכל יהודי שיש לו רעיון טוב יכול לשלוח ליהודי אחר שישלח ליהודי אחר, וככה הטוב יתפשט בעולם. גם אני שלחתי אות ברשת וראיתי שהוא מגיע לכל נקודה. זה מנחם ומחזק".
התרעות פיקוד העורף