המוות בא כהרף עין. חודש בין אולטרה־סאונד אפוקליפטי ל"מנוחה נכונה". “לא האמנו, היה בן אלמוות כזה", אמרה בתו. “הכל קרה כל כך מהר", אמרה אלמנתו והוסיף בנו: “כאילו תאונת דרכים". ד"ר דרור יגאל, אונקולוג בכיר, הבין שזה הגיע אליו. התנגשות חזיתית עם סרטן על 200 קמ"ש. למטופליו ידע לבנות אופק חומל, אבל את נפשו לא ריפד בתקוות קצרות מועד. “זה dead end", הבהיר לאהוביו.
הסיפור הזה מתחיל ברזינה שעל גדת הנהר פרוט ברומניה. לעיר מגיע שליח מצפת. לא ברור מה מטרתו. ייתכן שבא לקושש תרומות. ב־1837 רעש עז החריד את העיר, הקהילה נפגעה אנושות וממון נדרש כדי לשקם את ההריסות. ברזינה כנראה התחתן השליח - לא ברור עם מי - ונולד בנו. אליהו אליעזרי אלוביץ' הצטרף בנעוריו לחיבת ציון ועלה עם אנשיה לארץ. ביפו הכיר את אשתו, שרה לבית שרייבר, גם היא בת לעולים מרומניה. עמה המשיך צפונה, קיבל חלקה בטנטורה (כיום קיבוץ נחשולים) והתחיל לעבד אותה, אך לברון רוטשילד היו תוכניות אחרות. על אדמתו העמיד הנדיב הידוע את המזגגה, בית חרושת לבקבוקים למען יקבי זיכרון וראשון לציון. שרה ואליהו אליוביץ' נאלצו לעבור לעין זיתים שליד צפת. עמם מיטלטל בכורם מרדכי.
חיה, אשת מרדכי יגאל, ידעה לילות לבנים. “ילדנו חלה מחלה אנושה", כתבה כשגרו בבית־גן, מושבה חקלאית שהייתה בבקעת יבנאל. “החלטנו שיגאל ילווה אותי עם הילד... יגאל הלך לרתום את הפרדות ואני הלבשתי את הילד. פתאום החרידה את דומיית הליל ירייה בודדה, ויגאל חלף לנגד עיניי על סוסתו ונעלם... נשמעו יריות. חזרתי אל הילד להקל על סבלו והזמן נמשך כנצח... הירח עלה ואני נסעתי לבדי בדרך העולה בהרים לראש פינה והבאתי את הילד במצב אנוש אל הרופא, שבדק והניע את ראשו בייאוש, אפילו תרופה לא רצה לרשום עבורו... עשרה ימים נאבקתי על חייו, בודדה הייתי עם סבלי יומם ולילה, מסתכלת בעיניו העצובות, המתחננות לעזרה, עשרה ימים פרפר בין החיים והמוות, לבסוף דעך ונכנע".
לא רק ליד מיטת בנה ניצבה חיה. לאחר שגורשה מדגניה עקב מחלתה נדדה רחל לירושלים. היא השתכנה בחדר קטן בחצר ביתה של הלנה כגן. את גיסתה רחל כגן (ח"כית, יו"ר ויצו ואחת משתי הנשים שחתמו על מגילת העצמאות) הכירה על סיפון “רוסלאן" המיתולוגית. בבית הכרם, לא רחוק ממנה, גרה אז משפחת יגאל. חיה הייתה מהנפשות הבודדות שפקדו את המשוררת. “הייתי מצטרפת לאמי שהלכה לבקר אותה", סיפרה בתה גליליה ביומן משפחת יגאל. “אמא מביאה לה את ארוחותיה ומסדרת לה את הבית ואני צופה בהן מרחוק, כך טיפלה בה אמא שבועות רבים". רחל הקדישה לה את “בקור לחיה":
לטרומפלדור חסר אז דובר ערבית שיתווך בינו לכפריים. לבקשתו לקבל מתורגמן, הוסיף רשימת מועדפים. השם הראשון שהתנוסס בה היה של “משה עליאוויטש". האם באותו יום מר - 1.3.1920 - היה משה אליוביץ' בתל חי? משיחה עם עידו - נינו ובנו של דרור - הבנתי שלא, שכל ימיו התייסר: אולי נפקדותו גרמה לטבח? אולי דובר ערבית כמותו יכול היה למנוע אי־הבנה שהציתה אש? אבל החבר טוביה ג., שבירך את משה בהגיעו לגבורות, מספק גרסה אחרת. “באותו בוקר ירד לתל חי למלא את תפקידו, ובאותו יום פרץ הקרב. היה בין הלוחמים באגף המערבי כשקיר מאבני בזלת מפריד ביניהם לבין יתר הלוחמים. משנשארו ללא תחמושת והיציאה לחצר הייתה בגדר סכנה כי מכוסה הייתה באש האויב, היה מהפורצים הראשונים בקיר וראשון לחידוש הקשר. איחוד זה של הלוחמים הציל נפשות ממוות".
התרעות פיקוד העורף