לפני 70 שנה בדיוק, באוגוסט 1953, יצאה קבוצה של חמישה צעירים וצעירות מישראל לפטרה שבירדן: אריק מגר, מרים מונדרר, יעקב קליפלד, איתן מינץ וגילה בן עקיבא. החמישה, חניכי תנועות הנוער ובוגרי מלחמת העצמאות, ביקשו לשחזר את מסעם של מאיר הר ציון, איש יחידה 101, ושל לוחמת הפלמ"ח רחל סבוראי, שנערך חודשיים קודם לכן.
ד"ר שאול ינאי, מומחה להיסטוריה של המזרח התיכון, מספר: "המסע הזה פרסם את הר ציון וסבוראי והם הפכו למעשה לדמויות חיקוי. כל הטיול שלהם ארך בסך הכל ארבעה ימים, 28 ק"מ, כאשר נקודת היציאה הייתה ממחנה מע"צ שליד באר מנוחה, וכלל הליכה דרך ואדי אבו חשיבה לפטרה, וחזרה דרך ואדי מוסא. הם לא חזרו באותה דרך, כדי להתחמק מהבדואים שהיו גששים מעולים, ויכלו לעלות על עקבותיהם. אז הם נעו בלילה והתחבאו ביום".
"בדרך היו מקומות מסתור רבים שאפשר היה להתחבא בהם", מוסיף ינאי. "מאחר שהם היו הראשונים לעשות את המסע הזה, ואף אחד לא ציפה להם, האזורים האלה לא היו תחת פיקוח. שטח מחוז עקבה הוא 7,000 קמ"ר ועד היום מיושב יחסית בדלילות. באותה תקופה גרו שם בקירוב 40 אלף איש, ורובם התרכזו בעיר עקבה, כך שהמרחב היה נקי. היו שבטים בדואיים, מדי פעם היה פטרול בדואי של הכוח הירדני שעבר אחת לכמה ימים. הסכנה לא הייתה גדולה בשלב הזה, מה גם שמאיר הר ציון היה נווט בחסד עליון, ועקרונות הניווט שלו מיושמים עד היום בסיירת מטכ"ל. לנווט בשטח כזה זה לא קל, מדובר בשטח הררי, מבותר, עם הרבה ואדיות ומזלגי ואדיות, מספיק שטועים טעות אחת ומגיעים למקום אחר, עולה השמש וזהו".
סבוראי כתבה בזיכרונותיה כי "היה לי ברור שאם נהיה זהירים נחזור בשלום. הנחתי שאם נעשה כל מאמץ לא ניתקל באויב. ואם ניתקל - זה שבי. וזה מה שהניחו אלה שהלכו אחרינו. בארבע השנים שעברו מאז מלחמת השחרור, ראינו את המצב כפרוזדור לשלום. כל אחד שעבר את הגבול הוחזר בשלום" (מתוך "הסלע האדום - המסעות האסורים לפטרה", מאת נסיה שפרן, 2013, הוצאת יד יצחק בן צבי). בראיון ליעקב בר־און במעריב סיפרה כי היא והר ציון לא שיערו איזו סכנה ארבה להם. לדבריה, בלילה השלישי הם צעדו מתוך אשליה שהם בדרך לגבול עם ישראל. מצוק אימתני עצר אותם, והם נאלצו להסתתר במשך יום נוסף. השניים התרחצו קצת בגב מים, אכלו ממה שנשאר, ואז הבחינו בבדואי שניכש עשבים במרחק יריקה מהם. הוא נעלם לפתע, וכעבור זמן נשמעו יריות. ההרפתקנים מישראל נסוגו ותפסו מחסה מאחורי סלע.
"היציאה מפטרה הייתה הכי מפחידה", שחזרה סבוראי. "משמר ירדני חלף בפתח ה'סיק' (המעבר). הם בטח הרגישו משהו. ראינו אחד מהם, שהחזיק לפיד, קורא לחבריו לחפש. הלילה היה אפל, אפילו לא כוכב אחד. השטח היה מתעתע. לא ידענו אם אנחנו נסוגים או מתקדמים. הרגשנו לכודים. רק כשהגענו לגבול ישראל, נשמנו לרווחה".
כאמור, סבוראי ומאיר הר ציון היו הראשונים בשנים שלאחר מלחמת העצמאות ללכת רגלית לאתר המפורסם, כאשר עד פרוץ המלחמה ישראלים לעתיד רבים ביקרו במקום, ביניהם שר האוצר לעתיד דב הוז, ארתור רופין, ועוד.
“חיפשו אתגרים"
לאחר חזרתם של סבוראי והר ציון התפשטה השמועה וסיפור מסעם המשותף כבר היה ידוע היטב בקרב חוגי המטיילים. יוזמי המסע של אוגוסט 1953 השתייכו לחבורת מטיילים שהתגבשה באוניברסיטה העברית בירושלים, והיו חניכי ובני דור הפלמ"ח, שתרו אחר אתגרים נועזים מעבר לגבול, ולא יכלו לראות בגבולות הנוכחיים סוף־פסוק.
"אנחנו מדברים על מציאות אחרת, דור אחר - דור הפלמ"ח, שעבר הרבה", מסביר ינאי. "הם לא התחילו את המלחמה במלחמת העצמאות. חלקם השתתפו בקרבות בסוריה ובעיראק, קבוצה מסוימת לחמה גם בבריגדה היהודית במלחמות באיטליה, ובקרבות בין השנים 45' ו־49'. הם גדלו לתוך מלחמה, ואחרי מלחמה, מה שקורה להרבה מאוד צעירים, זה שהם מסיימים תקופת 'זוהר' הרפתקנית, מאתגרת ומעניינת, ולחזור לשגרה בה חולבים את הפרות, הולכים לעבודה במפעל וחוזרים הביתה בערב, היה נראה בעיניהם לפתע אפור, משעמם. הם חיפשו אתגרים. הסלע האדום נהיה מיתוס, שאתה מנסה את עצמך, ומי שהולך וחוזר נחשב גיבור".
אחד מאלה שביקרו בפטרה עוד לפני המלחמה היה פרופ' זאב וילנאי, חוקר ארץ ישראל. בנו, אלוף במיל' מתן וילנאי, מספר כי "אחרי המלחמה, שהסתיימה בניצחון מזהיר שאף אחד לא ציפה לו, הלוחמים של הפלמ"ח הרגישו שהשמיים הם הגבול וכל אחד יכול לעשות כל מה שהוא רוצה. לא היה מקובל לנסוע לחו"ל כמו היום, והטיול לפטרה הפך למין הצגה לפיה אתה נועז יותר מאחרים. אין לזה הסבר רציונלי. אבל ללא ספק, זו הייתה חשיבה מחוץ לקופסה במונחים של היום".
לפני יציאתם לדרך, הגיעו חמשת המטיילים לפרופ' וילנאי, ובנו מספר על הביקור: "כשהייתי ילד, יום אחד נכנסו חמישה אנשים אלינו הביתה, בלי התראה מראש, שלושה גברים ושתי בחורות, ואמרו לאבא - תעביר לנו הרצאה על פטרה ואנחנו ניתן לך חצי עוגת שוקולד בתמורה. בתור ילד החלפתי בשבילו את השקופיות במקרן. הוא העביר את ההרצאה בשחור־לבן, וכמה חודשים לאחר מכן סיפרו לנו שכל החמישה נהרגו בדרך לפטרה. אבא היה בשוק, הוא לא היה מודע לזה שאנשים בכלל הולכים לשם. היו מקרים בודדים ולא שמו לב לזה ממש, והחמישה האלה הביאו את זה למודעות הציבור בצורה יותר רחבה. לפני כן הלכו אולי בזוגות, שלשות מקסימום. קצת אחרי מבצע קדש התופעה דעכה".
האתגר, כאמור, הסתיים באסון שעורר הדים במדינה. החמישה נורו ונהרגו על ידי כוח ירדני שנתקל בהם על יד ביר מדכור. "הידיעה התקבלה ביום שישי, 28 באוגוסט, לפנות בוקר. רדיו רמאללה הודיע שחמישה יהודים נהרגו בהתנגשות עם חיילי הלגיון בדרום עבר הירדן. הירדנים טענו שהחמישה היו לבושים מדי צבא וברשותם נמצאו מפות גיאולוגיות וציוד צבאי. בארץ שרר ערפול מוחלט באשר לנסיבות האסון. בינתיים התברר שקבוצה של חמישה מטיילים נעלמה מאז שנראו בפעם האחרונה בעין חוסוב ועל הניסיונות למנוע מהם להמשיך בדרכם דרומה. 'כיצד ייתכן שהשלטונות, שידעו על מגמת הצעירים, לא מנעו בעדם?', שאלו העיתונים". (מתוך "הסלע האדום - המסעות האסורים לפטרה"). הירדנים, שלא נידבו פרטים לגבי אופן מותם של החמישה, החזירו את הגופות.
הלהיט נאסר להשמעה
המסעות אל מעבר לגבול לא נפסקו, ובשנים 1953־1957 נהרגו בהם 12 ישראלים, בעוד אחרים שנתפסו הוחזרו על ידי הכוחות המקומיים. "באפריל 56' יצאו לפטרה שני צנחנים שהיו חיילים של מאיר הר ציון - דרור לוי ודימיטרי ברמן", מספר ינאי. "לוי נהרג וברמן הצליח לחזור אבל פצוע מאוד. במרץ 57' יצאו ארבעה צעירים - רם פרגאי, מנחם בן דוד, קלמן שלפסקי ודן גלעד – אל עבר הסלע האדום, אך נהרגו על ידי הלגיון הירדני". שני מטיילים נוספים נהרגו בנובמבר 57’ – עמירם שי ומרדכי טובי.
לדברי ינאי, "אז החל הדיון הציבורי לגבי השיר "הסלע האדום" שכתב חיים חפר ושר אריק לביא. השיר נאסר להשמעה כדי לא לשמש השראה למטיילים נוספים לצאת לטיול המסוכן. בנוסף, התחילו מסעות הסברה ואיום בעונשים חמורים למי שיצא לשם ויחזור. גם הירדנים לא ממש אהבו את ההסתננויות האלה, בעיקר משום שהישראלים היו חמושים וכי הן היו על רקע פעולות התגמול של צה"ל בהן נהרגו הרבה מאוד ירדנים. הלגיון הירדני הגביר את הסיורים שלו באזור וכבר אי אפשר היה להיכנס לאזור באותה הקלות כמו בעבר".
גם סבוראי הביעה חרטה על ההליכה לסלע האדום בשל המחיר הכבד שהוא גבה לאחר מכן. "עד היום אני לא סולחת לעצמי", אמרה בראיון ל"מעריב". "פטרה הפכה למלכודת מוות. כמעט כל אלה שיצאו אליה בעקבותינו, לא שבו. אם מאיר ואני לא היינו הולכים לשם, אולי היו ניצלים חייהם ולא הייתי מאבדת את גילה בן עקיבא, חברתי הקרובה והאהובה, שהתעקשה להגיע לפטרה כמוני".
ב-1994 נחתם לבסוף הסכם השלום בין שתי המדינות שפתח את הבירה הנבטית לישראלים, שנהרו ונוהרים לשם בהמוניהם עד היום. המקום, שנתפס בעבר בתודעה הישראלית כיעד המסוכן ביותר שאליו אפשר היה להגיע, הפך לנחלת הכלל. כך, חלומם של צעירי הפלמ"ח עזר אולי לעצב את תופעת התרמילאות בקרב צעירים בוגרי צבא, כהמשך ישיר של מסורת המסעות הארץ-ישראלית וסממניה.