עוד הוסיף: "התפילה בכיכר המדינה מוכיחה שאין הכרח בהצבת מחיצות, מוכיחה שיש צמא ליהדות מכילה, מקרבת - היהדות של כולנו, אסור שהיא תהיה בת ערובה בידי מעטים - אותם אלו שמבקשים להרוס, לפגוע ולפעול בכוח, בכך הוכיחו שוב שהם אינם ראויים למקום בהנהגת העם".
״אני מבינה את הכאב של אלו שיצאו להפגין, אבל מכאן ועד להרוס את תפילת יום כיפור - זה מעציב אותי באופן אישי. כן, המחיצה הייתה לא במקום, ועדיין - יום כיפור, תנו לנו להתפלל, לאנשים שבאמת רוצים. הפרובוקציה הזו של לצעוק הייתה בעיניי ממש לא במקום, לא מכבדת את אלו שרוצים להתפלל, ובאמת שלי לא היה אכפת באותו הרגע אם דגל ישראל מפריד ביני לבין גבר או לא. עברנו לבית כנסת סמוך ושם התפללנו. זה היה יום כיפור כואב, בעיקר כי אני באה ממשפחה דתייה ומבינה את שני הצדדים״, היא מוסיפה.
״ראיתי נשים וגברים כואבים, עם קרוע, גם הרבה עיניים טובות ואנשים שרצו לעזור לאישה עם כיסא גלגלים שכמעט נפלה. ראיתי איש מבוגר עם עיניים דומעות וחולצת ״הלוחמים של 73’״ יושב עם שלט, ורק יכולתי לדמיין מה הוא עבר לפני 50 שנים בדיוק״.
״המסר העיקרי שלי הוא שהלוואי שמכאן נוסיף אהבה ואחדות למדינה. אין רעים וטובים, יש עם שכואב לו. אין לנו ארץ אחרת להיות בה״, היא מסכמת.
"מפני מה מתו עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא? מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. זו הסיבה בשלה יהודים נוהגים מזה כמעט אלפיים שנה מנהגי אבלות במהלך ימי ספירת העומר. המסר כאן הוא חד וחריף: אין קיום לתורה אם אין כבוד בסיסי זה לזה״.
״כשראיתי את התמונות מכיכר דיזנגוף, חשתי עצב נוקב על הסצינה המשפילה הזו, שנוגדת כל מה שהדת היהודית אמורה לסמל. כפמיניסטית חרדית, אני מבינה את שני הצדדים. את הכעס על הצבת מחיצה בניגוד לפסיקת בית המשפט, את הכעס על עצם הצבת מחיצה בשטח ציבורי חילוני, ומבינה גם את הצורך במחיצה בזמן תפילה, בכל מצב ומקום. צריך לזכור כי בעיקר כאשר איננו מסכימים, חובה עלינו לזכור כי דרך ארץ קדמה לתורה״.
התרעות פיקוד העורף