מרגע פרוץ מלחמת “חרבות ברזל” בשבת בבוקר, מעל 3,000 פצועים (נוסף לכ־1,200 נרצחים) מטופלים נכון למועד כתיבת שורות אלה בבתי החולים השונים ברחבי הארץ, מספרים שלמרבה הצער עולים מדי יום ביומו ומלווים בבלבול ובאי־ודאות מצד רבים שמגיעים לבתי החולים בניסיון לאתר את בני משפחותיהם.
סיוון כהן נפרדת מבן זוגה שנרצח במסיבה: "יניב הציל אותי, כרגע - אני חיה בשבילו"
שר הבריאות לנתניהו: לא לטפל במחבלים במערכת הציבורית
בתי החולים, שידעו לאורך ההיסטוריה לא מעט רגעים קשים, נאלצו להתמודד לראשונה זה שנים רבות עם עומסים וכמויות בלתי נתפסות של פצועים שזקוקים לטיפול מיידי בתוך הכאוס, תוך ניסיון לתפקד תחת הלחצים המקצועיים, אך גם הנפשיים שכרוכים בכך.
“בכל שנותיי במקצוע לא נתקלתי באירוע מהסוג הזה מבחינת הכמות”, מציין ד”ר אסף אקר, מנהל היחידה לטראומה אורטופדית בבית החולים סורוקה, שעובד ברציפות במשך ארבעה ימים בניתוח אחרי ניתוח ללא הפסקה. “כמו כולם התעוררתי מהאזעקה בבאר שבע בשבת בבוקר, והיה רצף אזעקות במשך כמה דקות, לא בדיוק הבנו מה קורה, אבל שלחתי וואטסאפ למנהל בית החולים שיעדכן אותי אם יש נפגעים כי חששתי שעם כזו כמות של טילים יכול להיות שחלק נפגעו, ואחרי כמה דקות הוא ענה לי: ‘תשמע, כדאי שתגיע, אנחנו במלחמה’.
"אז לקחתי את עצמי ויצאתי לבית החולים, וכשהגעתי נכנסתי ישר לחדר הטראומה והצוותים היו ערוכים לבוא הפצועים, ותוך כלום זמן כבר התחילו לזרום פצועים בקצב מאוד רציני. יש לנו בחדר הטראומה שש עמדות, ותוך רבע שעה הכל היה מלא בצורה כזו שהיינו צריכים להשכיב מיטה ליד מיטה ולהציב עשר עמדות בחדר הטראומה”.
איך התמודדתם עם העומס הזה?
“קודם כל, ברגע שהבנו שזו מלחמה הפעלנו את הנהלים שלנו למצבי חירום וכל רופאי בית החולים הגיעו לעזור לטפל בפצועים. כל מי שכירורג בהכשרתו ידע שהוא חייב לעבור בחדר המיון ולהשתבץ במשהו. ברגע שהצטברה מסת פצועים שהיינו צריכים לקחת די דחוף לחדר הניתוח אז יצאתי מהעולם של חדר הטראומה הקבוע שלי והלכתי לעולם אחר, חדר הניתוח, שבו אני נמצא עד עכשיו”.
תן דוגמה למקרה קשה שבו טיפלת.
“אנחנו מורגלים בשגרה לטפל מדי יום בפצועי ירי, אזרחים. בדרך כלל יש פצוע או שניים ביום. סוג פציעות הירי הוא לא משהו חדש לנו, אלא אנחנו מורגלים לטפל בזה. ההבדל הוא הכמות. ההבדל הנוסף הוא שמדובר בחיילים. בתור רופא אתה מטפל בכולם ולא משנה מי נכנס, אבל רגשית זה יותר קשה לטפל בחיילים. אנחנו לא מנותקים מהעולם ולכולנו יש משפחות בחוץ וחלקנו גרים באזורים שהותקפו, אז רגשית זה מורכב מאוד. לראות כל כך הרבה חיילים פצועים זה קשה. לא נתקלתי אף פעם בכמות כזו.
"אני לא חושב שאי פעם עברו במיון של סורוקה מעל 600 פצועים בפרק זמן כזה קצר של פחות מ־24 שעות. אני לא חושב שאי־פעם היה אירוע במדינה שבית חולים אחד מטפל בכל כך הרבה פצועים בבת אחת. אני חושב שלמרות שהיינו ערוכים, אף פעם לא היינו מורגלים לטפל בכמות של 600 איש. אנחנו מתרגלים טיפול בכמות גדולה של 50 איש, אבל לא 600 איש. זה יוצא דופן”.
“רחוקים מהסוף"
“כל המקרים הקודמים היו רק הכנה למקרה הזה”, אומרת ד”ר דברה גרשוב־ווסט, מנהלת המחלקה לרפואה דחופה בבית החולים אסותא אשדוד. “זה משהו שלא חווינו בעבר, לא בפרופורציות ולא בלחצים הפיזיים והנפשיים. בעבר יצא לנו לטפל בערך בחמישה פצועים מירי רקטות, אבל משהו בכמות כזו לא חווינו, מה גם שחלק מהצוות שלנו קיבל צו 8 וגויס למילואים, המשפחות שלנו היו תחת אש ולכודות בתוך הבתים, וקיבלנו את הפצועים, גם ילדים, גם בוגרים, גם אזרחים וגם חיילים, גם מירי הרקטות וגם מהטבח והכל בבת אחת”.
באותה שבת ארורה היא הייתה בדרך למשמרת בעבודה: “בהתחלה חשבנו שמדובר בעוד מתקפה שקורית מדי פעם, אבל בדרך לעבודה פתחתי חדשות ורשתות חברתיות והבנתי שזה סדר גודל שלא הכרנו לפני כן. אנחנו מאוד מורגלים במצבי חירום כאלה אבל עדיין לא שיערנו שנטפל בכל כך הרבה פצועים. חילקנו את עצמנו לצוותים כדי להתמודד עם מבול הפצועים שהגיעו אלינו והיינו מוכנים לזה. רוב הפצועים שהגיעו אלינו הם פצועי ירי קשים ודרשו ניתוח על המקום”.
גרשוב־ווסט אומרת כי הדבר הקשה והמאתגר עבורה במהלך הטיפול בפצועים הוא המשפטים שיצאו מפי החיילים: “הם קרעו לנו את הלב. היה חייל שצעק ‘למה אני בחיים וכל החברים שלי נהרגו? למה לא לקחו אותי? איך זה שאני לא נהרגתי?’, אלה שאלות שאי אפשר באמת לענות עליהן, אלא היינו צריכים להיות פה בשבילם. אמרתי לכל הצוות שאנחנו צריכים לא רק לחשוב על הפציעות הפיזיות אלא גם הנפשיות, לדבר עם החולים ולהקשיב להם, לכל הצער והכאב הזה. הייתה הרגשה קשה, הרגשה שאנחנו בתוך קטסטרופה בלי ודאות מצד אחד, ומצד שני היינו בשליטה והם הגיעו וטופלו מאוד מהר ופונו מהר מאוד לחדרי הניתוח, לטיפול נמרץ או לבתי חולים אחרים (בגלל העומס).
"היינו צריכים לתמוך גם זה בזה בשביל לא להישבר. יש עד עכשיו אי־ודאות רבה ואני מקבלת כל הזמן טלפונים מאמהות שמחפשות את הילדים שלהן וחושבות שאולי הם נמצאים אצלנו בבית החולים. קיבלתי טלפון ממישהי שאני לא מכירה מאנגליה שמחפשת את הבן שלה. יש לנו הרגשה שאנחנו לא בשליטה כשאנחנו שומעים מהפצועים מה שהם עוברים. אנחנו כל כך רחוקים מהסוף. זו הרגשה של איום על הקיום של המדינה ותוך כדי זה אנחנו צריכים לתפקד”.
“טיפלתי עם דמעות"
לאור הכמות הבלתי נתפסת של הפצועים, חלקם הועברו לבתי חולים נוספים, לאו דווקא מאזור הדרום. בית החולים שמיר (אסף הרופא) שבבאר יעקב עדכן לאחרונה כי הגיעו אליו מתחילת המלחמה 134 פצועים. “בשעות הבוקר המוקדמות ביום שבת החלו להופיע הודעות על השיגורים ולא לקח לי יותר מכמה דקות להבין שיש פה משהו אחר, מפתיע ולא שגרתי. זמן קצר לאחר מכן כבר יצאתי לכיוון בית החולים”, אומר ד”ר גל פחיס, מנהל מלר”ד (מחלקה לרפואה דחופה) בבית החולים שמיר. “היה ברור לנו מהר מאוד שמדובר פה באירוע בסדר גודל אחר. עוד לפני שהפעלנו נוהל של אירוע רב־נפגעים, הגיעו באופן עצמאי רופאים וצוותים נוספים כדי לתגבר. זו הייתה פשוט סערה מתמשכת שעד עכשיו לא נגמרה”.
באילו מקרים חמורים נתקלת?
“במהלך 24 השעות הראשונות הגיעו אלינו למעלה מ־100 פצועים, חלק לא קטן מהם פצועים קשים, אנשים צעירים, ילדים וחיילים עם פגיעות חודרות קשות מאוד. תוך כדי כל ההגעה של הפצועים, חלק בעזרת מסוקים וחלק רכובים, והטיפול, היו גם אזעקות. לצערי, מחלקת הרפואה הדחופה בשמיר ממוגנת רק באופן חלקי. זה אומר שחדר ההלם ואגף נוסף מוגנים והשאר לא, אז היינו צריכים לטפל באנשים במקרים דחופים באזור לא ממוגן או שהכנסנו פצועים לחדר הטראומה המוגן יחד עם עוד פצועים אחרים, וזו הייתה סיטואציה מאוד־מאוד מורכבת.
"יש מקרה אחד שהיה מזעזע: הגיע לפה טנדר עם אבא שסיפר שהוא הלך לחפש את הבן שלו במסיבה ברעים, האבא מצא את הבן שלו בחיים ופצוע קשה, אבל מצא עוד שלושה חברים של בנו שנמצאו לידו כשהם לא בחיים. האבא אסף את הגופות, העמיס אותן על הרכב והגיע אלינו עם גופות הילדים, תוך כדי זה שהוא מספר על המראות והדברים שהוא חווה במסיבה. באותו ערב קיבלנו לוחם הרוג שהוא חבר של אחד הרופאים אצלנו ולא היה לנו זמן לתמוך בו או להתאבל כי היינו צריכים לטפל בפצועים הבאים”.
איך אתם מתמודדים עם העומס?
“עומס זה משהו שקיים כל הזמן, אבל מה שקרה הפעם זה אירוע אחר וקשה, כי מצד אחד אנחנו באותם רגעים פועלים בצורה אוטומטית אבל מצד שני אנחנו רואים את המקרים ושומעים את הסיפורים הקשים וזה לא קל. אנחנו תומכים אחד בשני וממשיכים קדימה".
“לא ציפינו למצב כזה”, אומר ד”ר ולדיסלב אוגורצין, מנהל היחידה לטראומה אורתופדית במרכז הרפואי שיבא (תל השומר). “בסביבות 13:00 בצהריים בשבת התחילו להגיע אלינו פצועים, גם מהשטח ישירות וגם מבתי חולים באזור הדרום שעלו על גדותיהם. ראיתי תמונות מאוד מפחידות, הגיעו אלינו אנשים פצועים בכל חלקי הגוף, בגפיים, בבטן ובראש, ואז התחילו להביא אלינו צעירים מהמסיבה ברעים ואלו מראות מחרידים. לא זכור לי דבר כזה. מדובר בעשרות פצועים שהגיעו בבת אחת כל הזמן”.
מה היה האתגר הכי קשה עבורך?
“כנראה לראות את ההורים והמשפחות שמגיעים עם הילדים שלהם ומבינים שהם לא יחזרו. מנגד היה מרגש לראות משפחות שמגיעות עם הילדים ומבינים שהן קיבלו אותם במתנה שוב. היה קשה לראות את דאגת ההורים שהגיעו עם הפצועים ויותר קשה היה לבשר להם שהם אינם. עוד קושי היה לראות את הילדים פצועים בפציעות חמורות וטיפלתי בהם עם דמעות בעיניים. אני מקווה ומתפלל שלא ניאלץ לחוות חוויה כזו שוב במדינה”.