בבוקר יום שני השמיים מעל לקיבוץ בארי היו אפורים, והגשם החל לטפטף לפתע, כאילו גם הוא מספר למבקרים כי פה רק בוכים. בכבישים המובילים לקיבוץ הנזק ניכר בכל פינה. אדמה חרוכה, גופות שרועות על הכבישים, כלי רכב שרופים, קירות בניינים חסרים בעקבות פגיעות ישירות וריח נורא שנישא באוויר. לרגע קשה להאמין שזאת ישראל. נדמה שאת התמונות האלה ראינו במקומות רחוקים, או לפני שנים רבות.
בשטח הכינוס מעבר לשער הצהוב של הקיבוץ אנחנו פוגשים כוחות צה"ל רבים. “כל מי שיכול, נכנס להוציא אזרחים", מספרים לוחמי המילואים במקום. “הקיבוץ נראה כמו שדה קרב. מכוניות ובתים שרופים. ערימות של גופות". בצד ניצבות משאיות קירור להובלת הגופות שנמצאו במקום, והמשימה האיומה רחוקה מלהסתיים.
“המשימה הראשונה שקיבלנו הייתה לאסוף גופות בין סעד לבארי", מתאר פרמדיק במילואים. הוא החליט לכתוב יומן אישי יומי, שיתאר את הזוועות שרואות עיניו. ואכן, גם עינינו רואות והלב מסרב להאמין. אולי כדאי לכתוב הכל. על השאלה איך הוא מרגיש, הוא עונה: “עכשיו צריך להילחם, עושים מה שצריך".
ממדי האסון ולצדם סיפורי הגבורה נחשפים לאט בפנינו. אך באותו בוקר יום שני, כשאחרוני השורדים עוד חולצו, נחשפנו בעיקר לכאב הגדול. ראובן ראובן, מנהל רכש ולוגיסטיקה בארגון זק"א, מתאר בפנינו כיצד ארז במו ידיו 352 גופות עד לרגע שבו דיברנו. הוא סופר וזוכר כל אחת ואחת.
“באנו לפה בהוראה של פיקוד העורף", הוא מספר. “כבר באמצע השבת הקפיצו כוחות. אני הייתי בין הכוחות הראשונים שהגיעו למסיבה. סידרתי את הגופות במשאיות עד אור הבוקר, ואז באור הראשון היינו צריכים לצאת משם, כי התחיל קרב יריות. שאר המתנדבים התחילו לאסוף מכל רכב את הגופות. נשלחו צוותי מתנדבים גם לאופקים, שדרות, נתיבות. למעשה, בכל מקום יש לנו צוותים שעובדים מצאת השבת ועד עכשיו. אבל אנחנו לא יודעים מתי זה ייגמר, אנחנו מתפללים בכל רגע שיגידו לנו שזה נגמר".
קיבוץ בארי עלה לקרקע במסגרת מבצע ההתיישבות 11 הנקודות בנגב הצפוני במוצאי יום הכיפורים 1946. רק יום לפני הטבח חגגו בני ובנות הקיבוץ את יום הולדתו ה־77 במסיבה גדולה בבית העם. אשכר אלדן כהן, בתם של המשורר אנדד אלדן והמרצה לספרות שרי אלדן, הייתה אמורה להגיע לחגיגות באותו סוף השבוע, אך מכיוון שבתה לא חשה בטוב, הן נותרו בביתן בהוד השרון.
מרגע שנודע לה כי הוריה נצורים, החלה אשכר לכתוב בפייסבוק עדכונים שהפכו במהלך הימים הנוראים הללו ליומן וירטואלי, שאלפים עקבו אחר כל פרסום שלו. כך למשל כתבה אשכר בבוקר יום שבת: “איזה אסון. איזה אסון. יש לנו וואטסאפ של הכיתה מהקיבוץ. חלק מבני ובנות הכיתה נצורים בבתים בקיבוץ ומעדכנים משם. מי שעזב את הקיבוץ וחי ברחבי הארץ דואג בטירוף".
אשכר המשיכה לשתף את עוקביה ביומן הדיגיטלי וכתבה: “מגיעות מבארי והנגב ידיעות זוועה. לא אשתף שמות עד שלא יפורסם רשמית. אבל מקורות המידע שלי מהימנים. הגיעה אלי ידיעה על זוג חברים שנרצחו. ידיעה על זוג מבוגר מקיבוץ שכן שנחטף לעזה. ידיעה על שני ילדים של חברה שלי מבארי שהם נעדרים. גם אמא שלה, הסבתא של הילדים, חברה שלי. בילדותנו היא הייתה אחות מאומצת שלי. באותה משפחה, בעל של חברה פצוע, או גרוע מכך. או כמו שאמר לי החבר שסיפר על משפחתו: אנחנו משפחה בחוסר".
“הפוסטים שכתבתי דיברו להמון אנשים והיוו עבורם דרך להתעדכן, או לעבד רגשות גם", היא אומרת. “היו רגעים שגם נזפתי בעצמי ואמרתי לעצמי ‘מה את כותבת, לכי תצילי את ההורים שלך', אבל זה עזר לי לכתוב, לפרוק ולהביע רגשות. אבא שלי הרי משורר ותיק ומוערך, והוא אמר לי פעם ‘מזל שאפשר לכתוב שירים, כי לפעמים אנחנו כל כך חסרי אונים מול המציאות, אז מה עוד אנחנו יכולים לעשות חוץ מלכתוב אותה'. גם ברגע שאני שיתפתי אז המון עזרו לי. זה היה כל כך מרגש".
באותו הבוקר שבו אנו ניצבים לצד השער הצהוב של הקיבוץ ההרוס, הצליחה פרח פילו, חברת קיבוץ בארי, לחלץ את עצמה. אנו פוגשים אותה שעות בודדות לאחר מכן במקום מבטחים. בעודה מדברת הפך ברור כי עוד סיפורי גבורה רבים ייצאו מקיבוץ בארי.
פילו בת ה־75 היא חברת הקיבוץ מגיל 13. היא ברחה בן לילה מהונגריה לישראל עם הוריה ניצולי השואה. הם הצליחו להגיע לישראל בשנת 1957, וכעבור מספר שנים עברה לקיבוץ יחד עם אחיה.
פילו: “הבת של פסי כתבה ב'מקומי' ‘מהר לאמא שלי הורגים אותה'".
כשהיא בחשיכה ובלי שעון, פילו מאבדת את תחושת הזמן, אך רק מתארת את הרעש האינסופי ואת הקשיים הפיזיים: “הייתי צריכה למצוא פתרון לשירותים", היא אומרת ומתארת כיצד לקחה שני כלים שמצאה בחדר והפכה אותם לכלי קיבול. במשך יומיים הייתה נצורה בממ"ד. חולה ב־COPD (מחלת ריאות חסימתית כרונית) עם 50% תפקודי ריאה, בלי תרופות, חצי בקבוק מים וחצי חבילת פתי בר, שבמזל הייתה בממ"ד. “כל פעם לגמתי לגימה מדודה ובשקט־בשקט, פעמיים או שלוש ביום, הוצאתי ביסקוויט אחד או שניים ואכלתי", היא מספרת. “בשלב מסוים שמעתי כלי עבודה כבד כמו שופל, שהתחיל לפרק לי את הבית. ומה שהזוי ובלתי ייאמן הוא שבדלת הממ"ד נפער סדק קטן והמחבל יכול היה להכניס דרכו משהו, אבל הוא לא עשה כלום. ואני בינתיים מרגישה שהבית מתפרק, והממ"ד מזדעזע. בפתח שנפער מתחיל להיכנס אבק בעקבות התפוררות הקיר, ואני בקושי נושמת, בגלל שאני חולה. וידעתי שרק זה היה חסר לי. בהתחלה אמרתי די, אני אכנע, אבל בסוף אמרתי לא, עוד לא".
בין הבומים והצעקות בערבית, משננת לעצמה פילו מנטרה שהיא מוגנת: “אמרתי תודה לקב"ה, לך ולמלאכים שלך ששומרים עליי ותודה לרבי מלובביץ' ולחסידים שלו ותודה על הילדים, הנכדים והנינים שמתפללים לשלומי". באחד הרגעים המחבלים ניסו להונות אותה כדי שהיא תצא החוצה, אבל היא מיד הבינה שהם לא מכוחותינו ונשארה בפנים. היא התחילה לרפד את עצמה בכל דבר שיכול היה להעניק לה תחושה שהיא מגינה על עצמה.
אלטבוים: “הייתה שם לוחמה 24 שעות ברצף מול מחבלים שהתבצרו בממ"דים ועל הגגות".
בתושייה אדירה, כשהיא נעזרת בשרפרף ומכונת תפירה, הצליחה להגיע לאדן החלון. היא זרקה את השמיכה החוצה כדי שתרכך את הנפילה ונעזרה גם במזרן שהיה בחדר. ואז, כנגד כל הסיכויים, כשהיא מיובשת לגמרי, הצליחה לקפוץ החוצה. בחוץ, ראתה את ביתה המפורק לחלוטין, כשרק הממ"ד נותר.
היא התחילה את דרכה אל עבר השער, כשהיא עוברת מבית לחצר, מנסה לאתר צינורות מים כדי שתוכל לשתות ושותה מכל בקבוק שמוצאת בדרך. בחלקים שבהם הדרך הייתה קשה להליכה בשל אבנים או הרס, הניחה פילו את השמיכה, הלכה עליה וכך המשיכה צעד צעד. ובכל העת ניסתה להבין אם היא שומעת רעש ועליה להסתתר או אם יכולה להתקדם. לפתע מצאה קלנועית שהמפתח עוד היה בה, עלתה עליה ונסעה לכיוון השער: "הגעתי כמעט עד השער, אבל הייתי בלי משקפיים ולא הייתי בטוחה מה אני רואה. אם זה חיילים או לא, ופתאום נכנס בי פחד ופניתי שמאלה. נסעתי לאורך הגדר הלאה. אחר כך אמרתי לעצמי אם אלו לא היו חיילים, הם היו יורים, ואז ראיתי שוב חיילים וצעקתי: 'חיילים, חיילים. אתם חיילים, אתם צה"ל?'. הם ענו 'כן'. הגעתי אליהם והם עטפו אותי, החיילים האלה, הילדים האלה, מכל הגילאים. כולם באו, חיבקו אותי והביאו לי לשתות ולאכול ובדקו אותי. אחד החיילים נתן לי את הגרביים שלו, כי הייתי יחפה. הם היו כל כך נהדרים, הם אמרו לי 'את גיבורה. את גיבורה'. ראיתי שם בחור, בן בארי שהיה שם במילואים כנראה, ושאלתי אותו מה עם המשפחה שלך, הם בסדר? והוא אמר לי ‘חלקם'. הוא טיפל בי כאילו הייתי אמא שלו".
אלטבוים: “ב־7:06 קיבלתי טלפון שהיא הגיעה לשער, לכוחות ההצלה".
פילו: “הם התקשרו בשבילי לאיריס ודיברנו, ואז הם שאלו אותי אם אני רוצה לדבר עם הבן שלי, ובטח שרציתי, אבל הייתי עם דפיקות לב איומות כי אולי הוא לא יענה, אני כבר לא יודעת. ואז הוא כבר צלצל ואמרו לי ‘קחי את הבן שלך'. פחות מחצי שעה אחרי זה הוא היה אצלי".
התרעות פיקוד העורף