בשישי האחרון השייח׳ מופק טריף כינס את ראשי העדה הדרוזית בעקבות החלטת הממשלה להיערך לפינוי יישובים שניים עד חמישה ק״מ מהגבול הצפוני, ובהתמקדות על היישוב הדרוזי חורפיש.
"שולחים אנשים לריק": תושב קריית שמונה התפנה מביתו - אך המלון היה בתפוסה מלאה
לאחר שיח של הנוכחים הוחלט כי נכון לעכשיו, לא ניתנו הנחיות מיידיות לפינוי תושבי הכפר חורפיש. על אף זאת, כל הכפרים המוכרים בארץ, ובמיוחד דליית אל כרמל ועוספיה, יהיו ערוכים באופן מלא לקלוט את אנשי חורפיש בתקופה הקריטית, אם יתעורר צורך בכך. במקרה הצורך, של הדרדרות המצב הביטחוני קבעו כי ״ייצאו רק נשים וילדים יחד עם קשישים וחולים, כדי שגברי הכפר יישארו בבתיהם להגנה על הכפר וקדושתו״.
לבסוף הוסכם שיהיה תיאום בין הגוף הדתי של כפר חורפיש, המועצה המקומית וצוותי הביטחון והחירום על מנת לפתח תוכנית פעולה מקיפה ומדויקת, בתקווה לימים טובים יותר וחזרה לשגרה הרגילה.
שאדי פארס, מתגורר עם אשתו וילדו בחורפיש מספר: ״ניתנה הפקודה מפיקוד העורף על כך שתושבי חורפיש זכאים לפינוי - אך הוא עדיין לא יצא לפועל. על אף הפקודה - לא ארצה להתפנות מהכפר, אני נשאר כאן בכל מצב - גם בשל העובדה שאני חלק מכיתת הכוננות של הכפר״.
לדבריו, ״בעדה הדרוזית מאז ראשית קיומה, לא נהוג לנטוש או לעזוב את האדמות שלנו. בכל מדינה שנכבשה באזור המזרח התיכון כמו סוריה ששלטו בה הצרפתים בשנות ה-20 - הדרוזים מעולם לא נטשו את אדמותיהם שם וידעו להגן על עצמם ועל משפחותיהם״, הוא מתאר. ״כולם נלחמו לאורך כל השנים - וכך שמרו על היישובים והאדמות. בישראל עדיין לא הייתה סיטואציה בה המדינה נכבשה ונלחמה נגד הדרוזים - אך אם נימצא במצב כזה, אנו ערוכים ומוכנים נפשית ופיזית להגן על המשפחות והאדמות שלנו. אנו בסך הכול מבקשים לחיות בשקט באדמות שלנו ונלחמים עליה במידת הצורך״.
עוד הוסיף: ״יש לנו כיתות כוננות בכל הכפרים והיישובים הדרוזיים - וכמובן צבא חזק שפרוס בכל מרחב הגדר ועושה את העבודה כמו שצריך. יותר מחצי מהגברים של העדה משרתים בצבא - ולוקחים חלק משמעותי בשמירה על הגזרות השונות בכל החזיתות. בצה״ל עושים עבודה מאוד טובה, אנו מצדיעים להם ותומכים בהם. בנוסף, אני לא מאמין שנגיע לעימותים נרחבים עם כמו שהיו בדרום אך אם אראה שהמצב מחריף מאוד - אפנה את אשתי ובנינו לחיפה. אני נשאר כאן בכל מצב״.
שכיב שנאן, ח״כ לשעבר ואב שכול הוא תושב חורפיש גם כן שמספר כי ״ברמת העיקרון, אנחנו בעדה הדרוזית לא אוהבים להתפנות ולעזוב את הבתים והיישובים שלנו. אנו יישוב מאוד מלוכד וחזק. בעבר במלחמת לבנון השנייה, שבה היה ירי רקטי נרחב לעבר היישוב, אכן היו אנשים שעזבו ואז חזרו. נטיית הלב של כולנו היא לא לעזוב את הכפר כי אנחנו נטועים כאן עמוק בשורשי האדמה והבתים, שומרים על הכבוד והבית שלנו, ואין לנו סיבה לברוח״.
״כמובן שאנחנו לא מחפשים להיות צאן לטבח ואני מעריך שאם המצב ידרדר, יפנו את הזקנים, הנשים והילדים - והגברים יישארו לשמור על הכפר ולהגן עליו יחד עם כל מערך הביטחון של מדינת ישראל. בין כה וכה, אנחנו יישוב שכולל אנשי ביטחון רבים בארגוני הביטחון השונים, וחלק גדול מבנינו לוחמים או מילואימניקים שגויסו בצו 8 ללחימה. אנו מגוייסים ללחימה במידת הצורך, ויש לנו את כיתת הכוננות בכפר שיש ברשותה את כל אמצעי הלחימה הנדרשים״, אומר שנאן.