צהרי יום שישי הם זמן שבו רגיל גן האירועים בחוות רונית לקבל את פניהם של אורחים שמחים, אך מאז ה־7 באוקטובר גן האירועים היוקרתי שינה את פניו והפך למקלט פסטורלי לשורדי המסיבה ברעים. "זהו מרחב מרפא, ראשון מסוגו בעולם, סוג של חדר מיון נפשי שמטפל מיידית במי שחווה טראומה", מסבירה ד"ר ליה נאור, חוקרת טרנספורמציה חיובית מאוניברסיטת חיפה ותרפיסטית בטבע.

"כל עזרה זה טוב": המשק החקלאי נפגע אנושות - וקיבל סיוע מפתיע
"שומרים על גבולות המדינה": בצפון ובדרום ממשיכים לקטוף תחת האש

ואכן, בעודנו פוסעים על הדשא, כשהציפורים מצייצות וקולות מוזיקה בוקעים מפינותיו, נשמע לפתע יירוט מרוחק. הבהלה בעיני האורחים ששרדו את התופת מופיעה באחת. ד"ר נאור מעניקה חיבוק לאחד הצעירים שלצדה, אומרת לו: "בכל יירוט - חיבוק", והוא אט־אט נרגע בין זרועותיה.

ד"ר נאור מסבירה כי המודל שיצרה מבוסס על ארבעה עקרונות: זהו מודל אינטגרטיבי, הוא מתקיים במרחב טבע, האדם אחראי על תהליך הריפוי שלו וסביבו ישנה קהילה. "הקהילה מאוד חשובה. צריכים להיות מרחבים מרפאים מדן ועד אילת שישבו בתוך הקהילות. כי כל קהילה צריכה את המודל המסוים שיהיה נכון לה", היא אומרת. 

באיזה אופן הם אחראים לתהליך הריפוי? 
"הם מחליטים אם הם רוצים עכשיו טיפול נפש או טיפול גוף. אם זה הזמן שלהם לדבר ולפתוח או זה הזמן לשבת עם חברים ולנגן. זה נותן להם את האחריות. זה גורם להם להיות מחוברים לעצמם. כאן אנחנו מנסים למסגר את הטראומה מחדש ולומר 'חוויתם חוסר אונים, אז בואו ניתן לכם אונים, חוויתם חושך גדול, בואו נשטוף אתכם באור'. לכן הטיפול פה הוא עמוק ומרפא, אבל הוא לא ישיר. הוא נותן את המענה המיידי הטיפולי לחוויה".

והמיידיות חשובה.
"אנחנו יודעים שאם ניתן מעטפת מיידית נכונה, נאותה ומקצועית לחוויה טראומטית יש סיכוי רב שהאדם שחווה את הטראומה לא יפתח פוסט־טראומה, ולכן אנחנו פה, זאת המטרה שלנו. זה לא עניין של שבועות, זה עניין של שעות, כמה מהר אתה מגיע לפצוע בנפש". 

אולם האירועים מחולק למרחבים שונים. שלטים צבעוניים מציעים למבקרים טיפולי גוף, סאונד הילינג, שולחנות יצירה, מחצלות ופופים. סביב המוזיקאית אקו שהגיעה באותו הבוקר מתאספים עשרות בשירה. בפינה אחרת, כמה בחורים משחקים בכדור. לרגע לא ברור במה העין מבחינה, הרי תמונות הזוועה ההן מסרבות לשחרר את אחיזתן והדיסוננס גדול. אבל מיד מתברר כיצד כל זה הוא חלק מהטיפול הכולל. "הטבע מרגיע את כל מערכת העצבים, נותן לבן אדם להיות באיזשהו רפיון", מסבירה ד"ר נאור. "בימים הראשונים ראינו כאן אנשים רועדים, מתים מפחד, מכווצים, לא מצליחים להרים את הראש או להסתכל בעיניים. ועכשיו הם רוקדים ועוזרים לנו. החלקים שלהם מחוברים שוב, יש להם אור בעיניים. עוד יש מלא ריפוי לעשות אבל הם התחברו לאנרגיית החיים". 

ליה נאור (צילום: אלוני מור)
ליה נאור (צילום: אלוני מור)


בונים זיכרונות 

בין שולחנות היצירה מסבירה נאור כי למרות שאנשי טיפול בדיבור רבים התייצבו בהתנדבות בהתחלה, היה ברור כי זה לא הזמן לדבר. לכן היא קראה לאנשי גוף לבוא והבינה כי מבעד לגוף וליצירה מתאפשרת חוויה אחרת: "באופן מטפורי היצירה גם מהדהדת את המקומות השבורים שלהם והופכת אותם לדרור, היא מאפשרת טרנספורמציה".

הפסל מאיר בניהו טנג'י, שנמצא במרחב כבר מספר ימים, מתאר כיצד היצירה מאפשרת להם הבעה. "היה פה בחור שהחליט לפסל טנק קטן", משתף טנג'י, "הוא סיפר שהוא ובחורה נוספת הסתתרו מתחת לטנק במסיבה וכך הם ניצלו. אז הוא יצר טנק וביקש ממני לעזור לו להוסיף שני אנשים. הפסל הזה הוא חלק מהזיכרון של מי ששרדו את הנורא מכל". 

"לצד כל הטיפולים, אנחנו מקבלים כאן מקום בטוח", מסביר אריק נני, בן 26 מתל אביב, "אני לומד להכיר את המושג מקום בטוח, כי כרגע זה לא משהו שקל להרגיש. יש לי הרבה חברים טובים שהיו באירוע וחלקם לא חזרו".

נני, שמציין כי "אני מהחבר'ה שברחו לפטיש", ממשיך לתאר את מי שאנחנו רואים במרחב ואת חברי קהילת המסיבות כאנשים טובים במהותם, כך לדבריו: "אף פעם אין ריבים באירועים האלה. אלה חבר'ה שבאו להפיץ אהבה, פשוט ליהנות".

מה אתה זוכר מהמסיבה לפני שהתחילה המתקפה? 
"הייתי באנרגיות טובות. ממש הייתי צריך את זה. רציתי גם לחגוג את יום ההולדת ה־26 שלי וגם רציתי לנוח מכל מיני דברים שקרו. חיכיתי למסיבה. אבל אז קרה מה שקרה". 

ומה קרה לך? 
"ב־6:30 הייתי ברחבה ותכננתי להישאר עד סוף המסיבה, אבל אז התחילו הטילים, כולנו ניסינו לברוח. אני וחבר נוסף נכנסנו לאוטו. נסענו לכיוון באר שבע, אבל התבלבלנו שם וחזרנו חזרה, נסענו לכיוון בארי. למזלי, ולחוסר מזלם של אחרים, הפיגוע הראשון - ואני אומר 'פיגוע', כי באותו זמן חשבתי שזה פיגוע - קרה כשהיינו כבר בכיוון לשם, אז הסתובבנו חזרה. הכל היה חסום. התחלנו לשמוע ירי, תת־מקלע, טילים. בשלב מסוים שתי הדרכים היו חסומות והיריות הלכו והתקרבו, אז ברחנו לכיוון מזרח, השארנו את הכל ורצנו". 

אריק נני (צילום: אלוני מור)
אריק נני (צילום: אלוני מור)


ומה קרה כשהגעתם לפטיש? 
"עד שהגענו לפטיש לקח שש שעות. רצנו 15 קילומטרים על דיונות, זאת לא ריצה על משטח ישר. ובכל פעם שהיריות התקרבו, היינו צריכים להתחבא. זה היה לרוץ, להתחבא, לרוץ, להתחבא, לרוץ. היה שלב שהתחבאתי יחד עם חבר ועם עוד שני אנשים בתוך שיח קוצני, והיריות התקרבו. שם נפלה לי ההבנה שיש סיכוי שזהו. הייתי בטוח ששם אמות. ששם זה נגמר. החבר שהיה איתי הסתכל עליי, ראה שיש לי ריס על העין, ואמר לי שעכשיו זה זמן טוב לבקש משאלה. הוא הוריד לי את הריס מהעין, התפללתי, אמרתי 'שמע ישראל'". 

מתי הבנת שהסכנה מאחוריך? 
"בכנות, בראש שלי הסכנה עדיין לא חלפה. עברו שלושה שבועות מאז, ואני עדיין שם, אני עדיין במצב מלחמה. אני עדיין מחפש מחבלים ברחוב, אני עדיין מוטרד. החווה עוזרת. אני פה כמעט כל יום מאז שהיא נפתחה". 

מרחב המרפא נפתח כבר ביום השלישי למלחמה. למחרת הטבח נסעה נאור לים המלח לטפל במפוני בארי ובדרך הבינה שישנה אוכלוסייה שלמה שלא מקבלת מענה. היא הרימה טלפון לרענן אריזון מ"רענן בשטח" בבית יצחק ושאלה אותו אם אפשר להשתמש במתחם. הוא השיב בחיוב, והיא מספרת כיצד שבה מים המלח ב־3:00 לפנות בוקר וב־9:00 הם פתחו. אולם כשהחלו הגשמים התבהרה ההבנה כי נדרש מקום אחר, והיא פנתה לאהוד בן סירה מחוות רונית שהסכים גם הוא לארח את המרחב. ימים ספורים לאחר מכן הצטרפה לשורת המתנדבים שולי מגד, עובדת סוציאלית ומטפלת בטראומה. "אני פה כל יום, זה מקום מרפא", היא משתפת. "בשבוע הראשון חוויתי שיתוק, לא יכולתי לטפל באף אחד, הייתי צריכה לטפל בעצמי". 

למה? 
"בן דודה שלי חטוף עם אשתו בעזה וב־9 באוקטובר נפלה רקטה ליד הבית שלנו באשדוד. היינו בממ"ד למזלנו, אבל הכל נשבר". 

בן דודה של מגד הוא אוהד בן עמי, תושב קיבוץ בארי, שיחד עם אשתו רז נחטף לרצועת עזה ותועד בעת החטיפה בידי המחבלים. "חוויתי שיתוק טוטאלי והייתי צריכה להיות עם המשפחה", אומרת מגד. "אחרי שבוע הרגשתי צורך לתרום ולעשות משהו, ומהרגע שהגעתי לפה, לא רציתי ללכת הביתה". 

"החיים שלי על הולד כבר שלושה שבועות, אבל יש לי הרבה רצון לעזור. הנשמה שלי רוצה להיות פה. קורים פה דברים שקשה להסביר במילים", מוסיפה הפסיכולוגית נטעלי דיטש. "מי שבא למסיבה, בא לשמוח, ליהנות, להשתחרר, ולכן דווקא בגלל זה, אני חושבת שלליה מאוד חשוב ליצור פה משהו דומה, שהוא ההפך ממה שהם חוו".

שולי מגד (צילום: אלוני מור)
שולי מגד (צילום: אלוני מור)


מה הכוונה? 
"משהו דומה למסיבה, אבל יותר מוחזק ואסוף וטיפולי. אנחנו בחוץ ויש כל מיני אלמנטים שאולי משותפים למסיבה, כמו העובדה שהמרחב הוא בלתי פורמלי ויש יצירה ואמנות וצבעים. בהתחלה הבנו שלא חייבים לדבר. וראינו שהם מעדיפים ללכת קודם ליצירה, או לטיפולי גוף. הבנו שהעיקר שהם ידעו שיש עוד מישהו איתם בתוך החוויה הקשה הזאת".

זה נשמע מאוד שונה מהטיפול המסורתי.
"עבורנו המטפלים זאת חוויה מאוד שונה. אנחנו רגילים לשבת בחדר שלנו, הסגור, הבטוח, ושהמטופלים בוחרים בנו. עכשיו אנחנו צריכים לצאת מעצמנו ולעשות את הריצ'ינג אאוט. לכן בהתחלה עבדנו מאוד קשה בשביל לגרום להם להרגיש בנוח. וככל שעברו הימים הם הבינו שזה מרחב בטוח עבורם והתחילו להיפתח, לשתף, לספר". 

מגד: "אני ניגשת לאנשים, מביאה להם בקבוק מים, משחקת איתם שש בש, או יושבת איתם רגע. דרך זה נוצרות שיחות. אלה שיחות שהם מציפים, אני מצדי לא מתחילה לשאול ולחקור, אלא מתווכת ומנרמלת את זה שהם לא ישנים, או לא אוכלים. הם גם יושבים כקבוצה ושומעים יחד את הסיפורים, והרי כל אחד גם מספר את זה קצת אחרת". 

דיטש: "לכל אחד יש סיפור אחר. הם אומנם כולם היו באותה המסיבה אבל יש כאלה שברחו ראשונים ויש כאלה שהצליחו להגיע הביתה רק אחרי יומיים והתחבאו שש שעות מתחת לעץ". 

מגד: "הם גם בשלבים שונים של עיבוד הטראומה. יש כאלה שמגיעים בפעם הראשונה, ויש כאלה שמגיעים בכל יום וכבר מרגישים בבית ומרגישים צורך לעזור ולנתב חדשים. אני פוגשת פה את הפער בין המוות לחיים. הרי אנשים פה נפגשו עם תופת, עם אנשים שנרצחו להם מול העיניים, ואז הם מגיעים למקום הזה שנותן חיות. המרחב פה הוא לא חגיגה, אבל יש פה כוחות חיים שמחזקים את החוסן שלהם". 

דיטש: "ליה גם מאוד מעודדת אותנו לדחוף אותם לתפקוד, לעשייה. אנחנו מנסים לאט־לאט להעביר אליהם את האחריות לדאוג לעצמם. כי בסוף ביומיום זה מה שהם יצטרכו לעשות". 

נאור: "זה אירוע מתגלגל. לכן אני עובדת עם פרופ' מולי להד, מי שהקים את מרכזי החוסן בישראל, עם תומס הובל, מומחה לטראומה קולקטיבית, עם פרופ' נחי אלון ועם רות בן אשר, מומחים לטראומה, כדי לחשוב, לאור הממצאים והמשובים של המבקרים, מה צריך, איך נכון להתנהל. זה משתנה מדי יום. בימים הראשונים הם רק היו צריכים הרגעה, עכשיו אנחנו בונים מערך התנדבויות כדי שהם יהיו פעילים בנתינה".

"מה שמאוד ייחודי לטבח הנוראי הזה, הוא שחלק מהם גם היו על חומרים משני תודעה, וגם היו במקום כל כך פתוח ושמח", מסבירה נאור, "ההיפוך ברגע של הדבר הזה הוא מטורף. יש כאלה שהחומרים הצילו את חייהם, כי הם יכלו לרוץ 30 קילומטר או נסעו בטירוף כדי לצאת משם. ויש כאלה שהדקות שחלפו לפני שהם הבינו איפה הם ומה קורה, גבו את חייהם".

מגד: "חלק מהם לקחו חומרים קצת לפני הזריחה כי זה השיא של המסיבה, לכן תחשבי שקצת לפני האזעקה הראשונה, הם לקחו LSD או MD ואז יש בומים ומחבלים. אחד מהם אמר לי שהוא שאל את החברים שלו למה הם (המחבלים) כועסים? שיבואו לרקוד. הם לא קלטו, חלקם חשבו שזה חלק מטריפ רע, שזה חלק מהסיוט שלהם. הם היו מחוץ לזה". 

נטעלי דיטש (צילום: אלוני מור)
נטעלי דיטש (צילום: אלוני מור)


איך זה בא לידי ביטוי? 
"מישהו סיפר שהוא התחבא בפרדס, מתחת לעץ, מבוהל ומפוחד והרגיש את הגוף שלו נורא נעים. כלומר הדיסוננס בין הפחד כשהם שמעו את היריות והשריקות ובין המקום הנעים כי עכשיו הם לקחו חומר, הוא מאוד חזק".

“בדידות, אשמה והלם”

את הרגע שבו מסיבה שמחה הופכת לטבח, נועה מנשה, בת 22 מטירת הכרמל, לא תשכח לעולם. "חברה שלי ואני היינו ליד במת השנטי", היא משחזרת, "הייתה שם מוזיקה מרגיעה ופתאום שמענו בומים. אז החברה אפילו אמרה לי 'וואו, איזה רעשים יש ברחבה, יש פיצוצים שם בואי נלך'. קמנו והלכנו לשם וכבר יכולנו לראות מאיפה הטיל יוצא ואיך כיפת ברזל בולעת אותו. הבנו שיש פה סיטואציה אחרת, אבל בשום רגע לא חשבנו שיש סכנה לחיים שלנו מעבר לטילים". 

זהו רגע היפוך נוראי.
"המסיבות האלה הן כמו חוף מבטחים. כשאני מגיעה למסיבה, אני מגיעה למקום שאני יכולה להיות בו הכל, אני רוקדת ופורקת הכל. זה באמת מקום של אהבה, מתחברים בו לטבע ולאדם". 

מה עשיתן אחרי שהבנתן שמדובר בטילים? 
"בהתחלה לא ידענו אם להישאר בשטח או לצאת, ואז המאבטחים התחילו להילחץ. אני זוכרת שצעקו לנו לעוף משם, להתפנות לשער חירום. הם ממש אמרו 'יחזירו לכם הכל, רק תלכו'".

שמעת יריות בשלב הזה? 
"אולי שמענו, אבל לא ידעתי לזהות את הצליל. לאף אחד לא הייתה מחשבה שהם הולכים גם להיכנס לשטח. יצאנו כולנו והתפצלנו לרכבים. ברכב שלי היינו ארבעה בסך הכל. התחלנו לנסוע על כביש 232 וכולם היו די שיכורים. הייתי היחידה שלא שתיתי כי ידעתי שאני אמורה לנהוג. אז בעצם ניסיתי להרגיע את החברים שלי, אמרתי להם 'תראו איזה יופי הזריחה'. אמרתי להם שניסע עכשיו הביתה, לחוף דור, שיראו איך כיפת ברזל שומרת עלינו. ניסיתי להרגיע".

ומה קרה כשיצאתם?
"כביש 232 היה מאוגף כבר בשני הכיוונים. היו שם ניידות שהיו בהיתקלויות עם מחבלים ולא ידענו את זה. היו נפילות לידנו, אז החברים רצו לעצור במיגונית הראשונה. עוד אמרנו שתכף הצבא בטח יפציץ אותם. אבל אז רצו אלינו שני ערבים ואמרו לנו 'תברחו, תברחו, יש מחבלים, הם בדרך לפה'". 

מה עובר לך בראש? 
"חשבתי שבטח איזה שניים הצליחו לעבור את הגדר. לא ידענו שיש כל כך הרבה מחבלים. אני גם זוכרת שנהגתי וראיתי חלקי גוף אבל חשבתי שזאת חיה מתה, המוח שלי לא תפס את מה שראיתי. אני לא יכולה להסביר מה זה להרגיש ברווזים במטווח ושאין אף אחד. במשך שעות לא היה אף אחד. היו רק שוטרים שבעצמם היו מבוהלים, איך הם יכלו לתפעל אירוע כזה לבד?".

נועה מנשה (צילום: אלוני מור)
נועה מנשה (צילום: אלוני מור)


מה קרה אחר כך? 
"ברחנו והגענו לצומת בארי. היו לידנו נפילות אז עצרנו את האוטו ושני חברים שלי ירדו ונכנסו למיגונית. אחד מהחברים לא היה מוכן לרדת מהאוטו, אז אני הייתי בין המיגונית לאוטו והחבר שנשאר ברכב רק רצה שנלך משם. פתאום התקרבו לעברנו שני טנדרים לבנים עם קלצ'ניקוב, והם התחילו לירות. תוך כדי זה הייתי בשיחת וידיאו עם אמא שלי ובן הזוג שלה. בן הזוג שלה מהדרום אז הוא רצה שאני אראה לו איפה אני נמצאת". 

ובינתיים יורים עליכם? 
"כן, נכנסתי לאוטו, והחבר שנשאר ברכב התיישב בכיסא של הנהג. הוא חשב שכולם באוטו והתחיל מיד לנסוע. בכיתי, אמרתי לו שלא כולם פה, התחננתי שהוא יסתובב ושנביא אותם. אבל הוא אמר לי, 'נועה, תסתכלי אחורה, הם יורים עלינו. אם אני מסתובב הם הורגים אותנו'. מאוד נבהלנו. הוא המשיך לנסוע עד שראינו שוטר, שהפנה אותנו שמאלה לשטח של רעים, קצת יותר רחוק מהמסיבה אבל עדיין באותו השטח. וכל זה בידיעה שהשארתי שני חברים במיגונית". 

מה עלה בגורל החברים? 
"ברוך השם הם פה. אחד מהם פצוע מירי ורסיס, והשנייה יושבת פה". 

כעשרה ימים לאחר שניצלה מהטבח הגיעה מנשה למרחב המרפא: "עד שהגעתי היו הרבה ימים של בכי ולילות בלי שינה. פחדתי לצאת מהעיר, אבל אז הגעתי פעם אחת לשעתיים ואמרתי שלמחרת אבוא ליום שלם והתאהבתי עוד יותר. המקום הזה נותן לי שגרה טובה. הוא עוטף אותי ונותן לי אהבה. וזה חשוב, כי תחושות הבדידות, האשמה וההלם ממה שעברנו וראינו שם הן מאוד גדולות ויש פה צוות שמכיל אותך. זה בסדר גם להגיד שאני צריכה עזרה, שאני לא בסדר". 

"ארבע שעות של סבל”

שירז וירין חדידה, אח ואחות מהוד השרון, שגם שרדו את המסיבה, מגיעים למרחב המרפא מדי יום. "היינו מהראשונים שהגיעו עוד לבית יצחק", אומרת שירז, "הבנו שזה עוזר לנו, שיש פה אנשים שנותנים לנו את המענה שאנחנו צריכים בתקופה הזאת, וגורמים לנו להרגיש בנוח לצאת מהבית". 

שני האחים מתארים את בוקר השבת ההיא וכיצד שרשרת עיכובים ביציאה מהמסיבה לאחר המטח הראשון הצילה את חייהם. "כיוונו אותנו ליציאה לחניון שהייתה שונה מהמקום דרכו נכנסנו ובגלל זה לא הצלחנו למצוא את הרכב במשך כמה דקות", מספרת שירז. 

אתם מבינים בשלב הזה את גודל האירוע? 
"אנחנו מבינים שכרגע יש יירוטים, אבל אנחנו עוד לא לחוצים. אפילו דיברנו עם המשפחה ואמרנו להם שמצאנו מקלט ושהכל בסדר, ושאנחנו ביחד. תוך כדי התנועה ליציאה מהחניון נתקענו בסוג של 'פקקון', ואחי שישב לידי, הבחין בבן דוד שלנו. הוא יצא מהרכב לדבר איתו, אפילו הצטלמנו איתו. אחת החברות הקיאה, ניקינו את הקיא מהרכב, ובינתיים רכבים עוקפים אותנו. אבל אז, פתאום שמענו צרורות על 30 הרכבים שיצאו לפנינו. הבנו שכרגע ניצלנו, שהיינו אמורים להיות במקומם". 

שירז וירין חדד (צילום: מאיה בואנוס)
שירז וירין חדד (צילום: מאיה בואנוס)


במהלך הבריחה, ירין ושירז מתפצלים משאר חבריהם ומספרים כי הכאוס סביבם גדול. בכל אותה העת רכבים נוסעים, עוצרים, חוזרים לאחור, מבלים נסים על נפשם, נופלים בדרך, והירי לא מפסיק. הם מבינים את גודל האירוע והסכנה דווקא בשיחה עם אחיהם שנמצא בחו"ל, דרך המבט המבוהל שלו בעקבות הירי שהוא שומע. הם אוחזים ידיים וממשיכים לרוץ. "חיפשנו מקום להתחבא בו", ממשיך ירין. "ומצאנו שיח ליד נחל אכזב. לפני שנכנסנו הבהרנו זה לזה שאי אפשר לזוז, אי אפשר לדבר, והנשימות חייבות להיות מודעות". 

שירז: "נוגה, חברה נוספת שהייתה איתנו, ראתה אותנו והצטרפה אלינו, ואז נכנסנו שלושתנו לתוך השיח. ירין אמר לנו שאנחנו יכולים להיות פה שעתיים ואנחנו יכולים להיות פה גם 30 שעות ועדיין אף אחד מאיתנו לא מוציא מילה, גם לא היו לנו מים". 

ירין: "אתה חייב להיות חלק מהשיח".

שירז: "את מבינה שיש סיכוי שאלה הרגעים האחרונים. חשבתי שלפחות אני ליד אחי. אחזנו את הידיים אחד של השנייה, ולא זזנו, במשך ארבע שעות. היינו בשקט, דממה". 

ירין: "הגוף לא זז והוא כבר צורח מכאב. זה ארבע שעות של סבל". 

שירז: "אחרי ארבע שעות פתאום שמענו מישהו קורא 'נוגה, נוגה', לא הבנו מה קורה. היא סיפרה לנו שאבא שלה בחוץ. בהתחלה חשבתי שהיא הוזה, אבל היא אמרה לנו שבארבע השעות האלה היא הייתה בקשר עם המשפחה, והיא דיברה עם מלא אנשים שיצילו אותנו. היחיד שהגיע היה אבא שלה. שהחליט להציל את הבת שלו בלי נשק ובלי כלום". 

"המלחמה על הנפש תימשך בשנים הבאות", מסכמת נאור, "והמרחב יהיה פתוח לכל מי שצריך. אני רוצה להפוך את המקום הזה לבית קבע לכל מי שרוצה, וכמובן להגיע לעוד אוכלוסיות שלא קיבלו מענה. אני ממש מרגישה ויודעת שאנחנו מצילים פה חיים. אנחנו מצילים נשמות. אי אפשר לעבור טראומה לבד. אדם צריך מעטפת מאוד רצינית ומקיפה כדי לרפא שברים כל כך עמוקים, הם ראו גיהינום עלי אדמות. אנחנו בצו 8 נפשי. ומי שלא מבין את זה, יפה שעה אחת קודם".