בתה של החטופה קלרה מרמן: "אמא, אני אוהבת אותך ונלחמת"

בשעות הבאות החלה התמונה שיצאה מניר יצחק להתבהר. מעיין שמעה מאחותה שהמחבלים חדרו לקיבוץ ואף הגיעו לשכונה של אמא שלהן. “אחותי אמרה שאמא לא עונה לה. אין דבר כזה שהיא לא עונה, היא תמיד עונה", היא אומרת.

רק כעבור שעות הצבא נכנס לבית של קלרה. שלושה מכשירים סלולריים של בני המשפחה אוכנו בעזה, וכעבור שישה ימים המשפחה קיבלה הודעה רשמית כי החמישה חטופים. “צפינו בסרטון של 11 שניות מהשער של הקיבוץ, שרואים אותם מובלים בטנדר", היא מספרת. “קיבלתי תמונות גם מהבית. הם שברו חלונות, רוקנו ארונות. חיפשו כסף כנראה. גנבו פלאפונים ומחשבים ניידים, אנחנו יודעים שתעודות זהות נעלמו.

"הבית עוד עומד, בניר יצחק הם לא שרפו בתים. כל הדברים שבורים, הרוסים, אבל אפשר לתקן ולהחזיר את הרוב למקום. המחבלים פסחו על ביתו של אבי, אבל מבחינתו גם אם הבית עומד ולא נפגע, אין לו לאן לחזור. החוויה של הביטחון האישי כל כך נפגעה, השבר כל כך עמוק, הוא לא רואה את עצמו חוזר עכשיו לניר יצחק. צריך לקרות משהו כדי שהם יוכלו לחזור".

הוריה עלו לארץ מארגנטינה, משום שהאמינו שהמקום הכי בטוח ליהודים הוא מדינת ישראל. “שנות הנעורים שלהם היו תחת משטר צבאי", היא מספרת. "בשנים ההן היו חוטפים אנשים, אזרחים היו נעלמים, אי אפשר היה ללכת לבד ברחובות. הם הרגישו שהם לא יכולים לחיות שם יותר. זאת האירוניה הנוראית, הם עלו לארץ ממדינה שהיו בה חטיפות וזוועות כדי להיות בטוחים, ובמדינה הבטוחה הזאת חטפו את אמא שלי".

הבחירה של הוריה בקיבוץ צמוד גדר נבעה מציונות: “מבחינתם הם היו צריכים לשמור על הגבולות. הם האמינו, באמת, שיהיה מי שישמור עליהם אם הם יצטרכו. אבל אז קרה המחדל הנורא. הם היו במדינה הכי בטוחה. בבית, המקום הבטוח ביותר לאדם. ובממ"ד, המקום הכי בטוח בבית - ומשם לקחו אותם. והצבא לא היה שם, במשך המון שעות. אני לא מצליחה לתפוס את זה. אני לא מבינה. היה כל כך הרבה זמן כדי להציל את אמא שלי. אז עוד לפני שאני מדברת על להחזיר אותם, אני שואלת איך הגענו למצב שלקחו אותם? אני מפחדת לחשוב קדימה, כי אני לא יודעת לאיזה מספר ימים נגיע. התיקון המיידי שאתם צריכים לעשות הוא להחזיר את אמא שלי, את המשפחה שלי".

מעיין הייתה מהראשונות להצטרף למטה משפחות החטופים והנעדרים. מאז היא מנסה בדרכה להפעיל לחץ בינלאומי, בתקווה שיוביל לשחרורם. השבוע שבה ממשלחת למדריד, שם פגשה את הצמרת המדינית וגם אנשי תקשורת. עם חזרתה השתתפה בשיחת זום עם הממונה על השבת החטופים גל הירש, שיחה שנקבעה בעקבות לחץ המשפחות וזכתה לביקורת רבה לאחריה. “התחלתי את השיחה עם חוסר אמון מוחלט והרבה מאוד כעס", אומרת סיגל קורן, “ואני יכולה להגיד שלא הייתה הפתעה גדולה בפגישה. אבל מה שהרשים אותי לטובה זה שהוא ישב שעתיים, וענה בסבלנות לכל השאלות, והיו המון שאלות שחזרו על עצמן. היו רגעים שראיתי שכואב לו".

הכניסה הקרקעית של צה"ל לעזה עוררה אצל קורן חרדה, כמו אצל כל בני המשפחות. “אני מפחדת שצה"ל יפגע לא בכוונה במשפחה שלי", היא אומרת. “אני גם מפחדת שנפגע כל כך חזק בחמאס, ומה לעשות, אנחנו צריכים אותם בשביל לעשות עסקה. אני גם מפחדת שהם יחליטו להרוג את המשפחה שלי מתוך כעס או נקם. שהם יבינו שכבר אין להם מה להפסיד, אז הם יפגעו בהם.

"אני חוששת שהמצב יימשך שנים, כמו במקרה של גלעד שליט. הגורל של אמא שלי נמצא בידיים של אנשים שהם עיוורים משנאה, וזה עצוב במיוחד, כי אמא שלי מלאה באהבה. בני המשפחה שלי הם כולם אנשים אוהבי אדם, אנשי שלום, תמיד דיברו על שוויון בין בני אדם, שאין להבדיל בין ערבי ליהודי".