אפריל 1974. שבע בבוקר. שלושה מחבלים מארגון הטרור של אחמד ג'יבריל חודרים מלבנון דרך הגבול במטרה להרוג ישראלים רבים ככל האפשר. בחסות הערפל והגשם הם חוצים את הגבול בתוך אפיק נחל הסמוך למושב מרגלית ומגיעים לקריית שמונה. שם יעברו בית־בית וירצחו באכזריות גברים, נשים וטף. זהו פיגוע ראשון בישראל של חדירת מחבלים ליישובים ורצח אזרחים בבתיהם בהפתעה.
"שולחים אנשים לריק": תושב קריית שמונה התפנה מביתו - אך המלון היה בתפוסה מלאה
"היישובים כמעט ריקים": אנשי הביטחון בצפון נערכים לאיום חיזבאללה
“התוכנית המקורית הייתה להגיע לבית הספר יאנוש קורצ'ק, אבל הייתה חופשת פסח והילדים היו בבית", מספר ראש עיריית קריית שמונה אביחי שטרן, שסבתו הנצ'ה (אדל), שהייתה אז בת 48, ודודתו רחל, בת 8 במותה, נרצחו בפיגוע ההוא. “כשהבינו שבית הספר ריק, המחבלים שינו את התוכנית, חצו את הכביש ונכנסו לשני הבניינים ממול. הם עברו דלת־דלת, קומה־קומה, ורצחו משפחות שלמות ביריות מטווח קצר".
סבתא שלך הייתה לבד בבית?
“סבתא גרה בקומה הראשונה בבניין. באותו בוקר היא הייתה עם רחל, הבת הקטנה שלה, ועם רן ובתיה, הילדים של אחותה הבכורה. הדלתות היו פתוחות באותם ימים, לא היו מנעולים ולא הייתה פלדלת, השכנים היו נכנסים ויוצאים, כך שהמחבלים נכנסו בקלות לבניין וחיסלו את הגנן. ואז פרצו לדירה של סבתא. בני הזוג גואטה שמעו את היריות מהקומה השנייה, ירדו לבית של סבתא לבדוק מה קורה, והמחבלים ירו בהם למוות בחדר המדרגות.
"אחר כך הם פרצו את הדלת, נכנסו לדירה שלנו והרגו את סבתא. היא עוד הספיקה להסתיר את רן ובתיה מתחת למיטה, אבל רחל הקטנה פחדה והלכה אחריה. כשהחלו היריות, סבתא שכבה עליה וניסתה להגן עליה בגופה, אבל המחבלים רוקנו עליה שתי מחסניות, והכדורים עברו אותה אל הילדה והרגו את שתיהן".
הם היו יסודיים במלאכת הזוועות. אחרי שסיימו עם בניין מספר 13 פנו לבניין הסמוך, גם בו עלו קומה אחר קומה, עברו בין הדירות ורצחו את כל מי שנתקלו בו. בני משפחת ביטון, שהתגוררו בקומה הרביעית, ניסו למלט את ילדיהם דרך המרפסת, אבל המחבלים הבחינו בהם וירו בילדים ובאב המשפחה. גם בני משפחת שטרית נרצחו בדם קר, למעט הבת איריס, בת 9, שנמלטה לחדרה עם אחיה הקטן מוטי, שנבהל מהיריות, חמק מידיה, יצא מהחדר ונורה למוות.
המחבלים הגיעו לקומה הרביעית והתבצרו בה. בתחילה רק שוטרים אחדים ניהלו איתם קרב יריות. יחידת מילואים קטנה הגיעה אף היא. רק מאוחר יותר הוקפצו חיילים מגולני, אפילו שר הביטחון משה דיין הגיע לנהל משא ומתן עם המחבלים. אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. האירוע הסתיים רק כאשר במהלך חילופי האש התפוצץ תרמיל חומר נפץ שנשאו המחבלים וכולם נהרגו.
18 ישראלים נרצחו באותו בוקר בקריית שמונה, שמונה מתוכם ילדים. 15 נוספים נפצעו. אביו של מי שלימים יכהן כראש העיר הצפונית בשבת השחורה שבה אירע הטבח בדרום, היה בכלל בנגרייה באותו בוקר של הטבח בקריית שמונה. “אבא פספס את המחבלים בחמש דקות", מספר שטרן. “בשבע ורבע הגיע מישהו לנגרייה שלו ושאל מה קורה ליד הבית של הוריו, כי יש שם צבא ומשטרה ויריות. אבא עלה על האוטו וטס לשם. עוד לא ידעו מה קרה, אבל כבר היה מחסום של משטרה בחזית הבניין. אז אבא התגנב מהכניסה האחורית, עלה אל הבית וראה את אמא שלו ואחותו הקטנה מתבוססות בדמן".
ההיסטוריה חוזרת
אוקטובר 2023. שבע בבוקר. 3,000 מחבלים מכוח נוח'בה של ארגון הטרור חמאס חוצה את הגבול, חודר ליישובי ישראל, עובר בית־בית ומבצע באזרחים מעשי רצח מזוויעים. ראש עיריית קריית שמונה כבר בן 37, מקבל עדכון ראשון על האירוע ולא מעלה בדעתו את גודל האסון. “יש לי קבוצת וואטסאפ שמעדכנת על אירועים בזמן אמת", הוא מספר. “בשבת בבוקר הטלפון כל כך רטט ממבול ההודעות, שזה העיר אותי מהשינה. התחלתי לקרוא את השרשורים. מישהו שאל, משהו חריג? אחר טען שיש דיווחים על ירי וחשש לחדירה. לקח לנו חצי שעה להבין שהאירוע הרבה יותר גדול ממה שחשבנו.
"בטלגרם התחילו להוציא את הסרטונים מהמסיבה ברעים, את חוליות המחבלים על הטנדרים, את האנשים הבורחים בחולות, התמונה התחילה להיות ברורה יותר, ואני הבנתי שאנחנו באירוע ענק, ושגם היום, ממש כמו בפעם ההיא, האזרחים נטבחים והצבא לא בא. מאוחר יותר ראיתי את הכותרות בטלוויזיה והבנתי שאנחנו במלחמה".
וזה זרק אותך לטבח בקריית שמונה?
“ברור. שתי מחשבות עברו לי בראש. הראשונה הייתה מה אבא שלי חושב כשהוא מקבל את הדיווחים והתמונות של הפשיטה על יישובי הדרום. אבא היה אז חייל משוחרר בן 21, וכשכל המשפחות עזבו את קריית שמונה, הוא התעקש להישאר בעיר ולא הסכים לעזוב. המסר שהוא העביר לכולנו היה שגם כשקשה, לא עוזבים אלא נלחמים על הבית. הוא התחתן, ילד ארבעה ילדים, אני בן הזקונים, ונשאר עם האירוע וההשלכות שלו בקריית שמונה. זה היה נוכח מאוד בילדות. בכל שנה בחג פסח לא הייתה אצלנו אווירה של שמחה, החג היה אזכרה.
"בהמשך, כשהיו התקפות וחשש מחדירת מחבלים, היינו שומעים את הכריזה לכוחות מהחטיבה של 669 ‘נחש צפע' ו'פרש טורקי'. אבא היה מוציא את האקדח שלו, כולנו היינו נועלים את כל הדלתות והחלונות ומתכוננים. ככה גדלנו. זה אולי נשמע לא הגיוני, אבל כילד לא ראינו בזה משהו יוצא דופן. היו לנו קטיושות כל החיים, ועד מלחמת לבנון השנייה לא היו אפילו התרעות של 'צבע אדום' אלא בומים שנופלים עליך באמצע היום ורכבי הגנה אזרחית ומשמר הגבול שהכריזו ‘כל התושבים להיכנס למקלטים'. היום אני יודע שזה לא נורמלי לגדול בתוך טילים, אבל בילדות זו הייתה מציאות חיינו, ולרגע לא חשבנו לעזוב את הבית".
לאביך לא היו תופעות של פוסט־טראומה?
“אבא שלי אדם חזק מאוד. הוא לא מוותר לעצמו ולא מדבר הרבה. אם רוצים להבין אותו, צריך להסתכל על סבא שלי, שעבר דברים קשים פי ארבעה. סבי היה ניצול שואה יחידי מבני משפחתו, דור חמישי של נגרים ברומניה. הוא ואחותו שרדו את המחנות, אבל האחות מתה לו בידיים בסוף המלחמה, כשהאמריקאים שחררו אותם וזרקו להם אוכל.
"הוא עלה לארץ, התחתן, אשתו ובת הזקונים שלו נרצחו, ואז הוא התחתן בשנית, אשתו השנייה נפטרה ממחלה והוא נשאר חזק כמו סלע. אבא שלי כמוהו. לא דיבר ולא שיתף על הטבח של אמו ואחותו, כי השיטה שלו להתמודד עם זה הייתה הדחקה. שמענו על הטבח מאחרים, כי אצלו השתיקה שלו סיפרה. רק לאחרונה, כשליסה פרץ, ילידת קריית שמונה, עשתה את הסרט ‘הבית בקריית שמונה' על הטבח, האירוע צף אצל כולנו מחדש. היו שם מחדלים מאוד גדולים ועדיין יש חיסיון על פרטי האירוע. פתחו כבר את פרשת ילדי תימן, את מחדלי מלחמת יום כיפור, ועל הטבח בקריית שמונה אין עדיין פרטים מלאים עד היום, למרות שכל מי שאולי צריך היה לתת את הדין כבר לא בין החיים.
"ונניח שעשו שם את הפדיחה הכי גדולה שיש, אבל זה היה אירוע ראשון של חדירת מחבלים ליישובים, אנשים לא היו מוכנים וערוכים לזה, אז למה לא לפתוח את הארכיונים ולספר על מה שהיה כדי שנוכל ללמוד מזה ולתת את המידע למשפחות? סבא שלי נפטר בלי שידע איך ומה בדיוק קרה לאשתו ולבת שלו. אבא שלי היה היחיד שהצליח להיכנס ולראות אותן לפני שלקחו אותו למרפאה ונתנו לו זריקת הרגעה".
והמחשבה השנייה שעברה בך כשהתבררו ממדי הטבח בשבת השחורה?
“חשבתי שלא רק שההיסטוריה חוזרת על עצמה, אלא שלא למדנו כלום. אני לא יכול להשוות בין שני האירועים, כי כמה שהטבח במשפחה שלי ובתושבי קריית שמונה היה מזעזע, מה שקרה לנו הפעם בדרום זה שואה, משהו לא אנושי, אפילו חיות לא מתנהגות ככה. ועדיין, אני שואל איך אחרי כמעט 50 שנה לא למדנו שום דבר. איך יכול להיות שבמשך שמונה שעות שבהן טובחים בנשים וילדים אין כוח שבא ומצליח לחלץ, ויש עדיין 15 פרצות בגדר, והמחבלים נכנסים ויוצאים דרכה חופשי עם חטופים וכל כך הרבה שלל, שלא נשאר כבר מה לגנוב עד כדי כך שהתחילו לגנוב מתכות. יש יותר מביש מזה?
"הרי יש לנו מסוקים ומטוסים. גם בטבח בקריית שמונה וגם בטבח ביישובי העוטף הצבא לא הגיע בזמן להציל את הקורבנות. זו עובדה. עברו 50 שנה ולא למדנו כלום. גדלתי על הסיפורים שהצבא לא הגיע בזמן כדי להציל את המשפחה שלי, ותמיד חשבתי שהיינו מדינה בהקמה, שזה היה האירוע הראשון ולכן הצבא לא היה ערוך והוא הופתע, אבל אנחנו 50 שנה אחרי, יש לנו כבר צבא חזק, חיל אוויר חזק, מודיעין חזק, איך יכול להיות שזה קרה שוב? דיברתי עם אבא שלי, והוא אמר לי, ‘אוי אוי אוי, תעביר נושא'".
ואתה?
“זה נורא להגיד, אבל גדלתי כל השנים עם ההבנה שמה שקרה בשבת ה־7 באוקטובר ביישובי הדרום הוא התרחיש של יישובי הצפון. אני אומר לעצמי כל הזמן מאז, אם בדרום התרחש כזה טבח וכזה מחדל בכזה קנה מידה, מה היה קורה אם כוח רדואן היה עושה את אותו הדבר אצלנו בצפון? הרי חיזבאללה זה לא מלחמה של אספסוף וכפכפים, זה כוח הרבה יותר מיומן ומאומן, גם באיכות וגם בכמות. ולכן המסקנה שלי היא שאם האיום בדרום לא יוסר גם מהצפון, אף אחד לא יוכל להבטיח לנו שלא נתעורר לבוקר כזה גם באזור שלנו".
התכוננו לטילים, לא לחדירות
מלחמת חרבות ברזל תפסה את אביחי שטרן בסיומה של קדנציה ראשונה, כאחד מראשי העיר הצעירים בישראל. הוא היה רק בן 32 כשהחל את כהונתו, כשביומו הראשון בתפקיד התרחש אירוע המנהרות. “שמתי שעון מעורר כדי לפתוח את הבוקר באירוע חגיגי בלשכה", הוא מחייך בעייפות. “לא ישנתי טוב, היו פרפרי התרגשות בבטן, ופתאום בשלוש לפנות בוקר טלפון ממספר חסום ועל הקו האלוף יואל סטריק, אז מפקד פיקוד הצפון, שמתנצל על השעה ומבקש לפגוש אותי בתוך חצי שעה בגדר הטובה במטולה.
"אני מתארגן זריז, לא יודע מה לחשוב, ובדרך רואה כוחות מיוחדים לכיוון המנהרות, כלים שבחיים שלי לא ראיתי קודם. הייתי בטוח שהולכת לפרוץ מלחמה ושככה מתחיל היום הראשון שלי בתפקיד. קיבלתי את התדריך הביטחוני עם כל התרחישים, וכמו שאז לא נערכנו לשום דבר, ככה גם היום, למרות שמאז אותו תדריך כולנו יודעים שהשאלה היא לא אם יקרה משהו, אלא מתי".
אולי לכן ניצל שטרן את האירוע המכונן ביומו הראשון כדי להכין את העורף. בחמש השנים שחלפו, שיפץ 187 מקלטים ציבוריים בעיר. וכשמשרדי הממשלה התנערו מאחריות גם למקלטים המשותפים בבתים, גייס כספים ושיפץ גם אותם. אז עדיין לא שיער שיזדקק להם כל כך מהר. “לא התכוננו לחדירות, התכוננו לטילים", הוא אומר היום. “אבל הפעם ראינו בדרום אירוע אחר, שאנחנו לא יודעים להתמודד איתו. אין לנו נשקייה, כי אנחנו לא אזור מועדף, ומעטים האנשים פה עם רשיונות נשק. לכן רק ההכרזה על מצב מלחמה הבהירה לי איזה סדר גודל של אירוע נפל עלינו. הרי בכל 37 השנים האחרונות לא הכריזו על מלחמה בשלב כל כך מוקדם. תמיד התחילו במבצע, אירוע מתגלגל. גם כשהיו החטופים לא פתחנו במלחמה. ופה עוד לא התחלנו וכבר הכריזו על מלחמה. אני זוכר ששמעתי את ההכרזה וחשבתי רק על דבר אחד - אם זה היה קורה בצפון ולא בדרום, זה היה הרבה יותר מזוויע".
יש חשש שדבר כזה יקרה גם בצפון?
“בוודאי. מה שקרה בדרום הוא קריאת השכמה לצפון. עד היום גרנו על הגבול מתוך הבנה שיש לנו צבא חזק שמגן עלינו, שדברים כמו מה שקרה באפריל 74' לא יחזרו על עצמם ושמה שקרה הפעם ביישובי העוטף לא יכולים לקרות, והתבדינו. אם זה קרה שם, זה יכול לקרות גם אצלנו, בהבדל אחד: שזה כנראה היה יותר גרוע. ולכן התושבים בפאניקה. כולנו יודעים להתמודד עם טילים.
"יש תושבים שבחיים לא היו עוזבים את הבית בגלל טילים. הם יושבים יומיים או שבועיים בממ"ד ומוגנים. אבל הפעם זה שינוי מוחלט של כללי המשחק. פתאום אנחנו לא מתמודדים רק עם טילים, אלא גם עם חדירות מחבלים, ועם ההבנה המחרידה שמה שקרה שם יכול לקרות גם אצלנו. ולכן, מיד כשהידיעות והסרטונים הקשים עלו לרשתות, התחילה פאניקה בקריית שמונה. המוקד הוצף בשאלה אחת עיקרית: למה אי אפשר לנעול את המקלט מבפנים?".
שאלה טובה, למה באמת?
“כי כך התקן מחייב, כדי שבמידת הצורך יוכלו לחלץ את הלכודים מבחוץ. אף אחד הרי לא חשב על מצבים שבהם אנשים סוגרים את עצמם בממ"ד ומחזיקים את הידית כדי להגן על המשפחה והילדים שלהם. היינו מוצפים בפאניקה ובהיסטריה, בתושבים שחיפשו ומצאו כל מיני אלתורים ומקלות כדי לנעול את המקלט מבפנים, היו כאלה שאפילו ריתכו את המנעולים, למרות שאני לא בטוח שזה פתרון טוב, כי במקרה של נפילה המקלט עלול להפוך למלכודת מוות. אבל התושבים לא ידעו איך להתמודד עם המצב החדש".
מצבים אבסורדיים
בשלושת הימים הראשונים למלחמה אנשים שלא עזבו מימיהם את קריית שמונה, ברחו ממנה מחשש לחדירות. “וכולנו קרסנו", מספר שטרן. “הימים והלילות התערבבו, אנשים ישנו בבגדים שלהם בחמ"ל, עבדנו סביב השעון לסייע לתושבים ולתווך להם את המציאות החדשה וכל זה תוך כדי התמודדות עם ההתגרויות של חיזבאללה ועם ההתרעות, האזעקות והשיגורים. שלוש פעמים ביום היו פה התרעות חדירה, למרגליות, למנרה, למטולה ולכל היישובים סביבנו שנמשכות עד היום.
"היו גם חילופי ירי תכופים ששמענו היטב, ובכל הודעה על חשש לחדירה ההנחיות הן להיכנס מיד לבתים ולהסתגר. ובין לבין יש גם נפילות טילים. ופצועים. ונפגעי חרדה. לכן בימים הראשונים למלחמה המלצנו לתושבים לא לחכות למדינה ושכל מי שיכול ייקח את עצמו ואת משפחתו ויצא מקריית שמונה".
והתושבים עזבו?
“לא, רוב התושבים לא נשמעו לנו ולא עזבו. רק מי שהיו לו האמצעים והיכולת לעצור את החיים עזב. וגם הוא חזר לפה אחרי שבוע. מי שכואב לו בכיס, לא יכול לעזוב, להפסיק עבודה, להוציא את הילדים ממוסדות החינוך ולהתנהל במלונות בלי פיצוי ובלי עזרה מהממשלה. בשלב הראשון לא היינו כלולים בהגדרת יישובים מפונים. זה הגיע למצבים אבסורדיים, כשבערב קיבלנו התרעה על 15 כלי טיס שחדרו לישראל מצפון, וההיסטריה בבתים וברחובות לא תתואר, ותוך כמה שעות קריית שמונה הפכה לעיר רפאים, ולמחרת בבוקר, כשהתברר שמדובר בהתרעת שווא, אנשים חזרו והרחובות התמלאו מחדש".
מה אתה חושב על המחדל בשבת השחורה?
“אומר זאת בצורה הכי בוטה: המחדל התרחש בגלל מדיניות ההכלה. בכל שנותיי בתפקיד, בכל התדריכים ובכל האירועים, הממשלה נקטה במדיניות הכלה הרסנית. כשלוחמי חיזבאללה הקימו את האוהל בגזרת הר דב, קראו לזה מאבקים פנימיים בלבנון, כשבכל שני וחמישי מחבלים חצו את הגדר ותפסו אותם, אמרו שהם עובדים זרים ומהגרי עבודה. אבל אין דבר כזה מהגר עבודה על הגדר, כי חיזבאללה שולט היטב בכל מה שקורה בגבול, ומי שנשלח על ידיו אל הגדר הוא גשש שתפקידו לבדוק את המוכנות והערנות שלנו.
"הממשלה תמיד אמרה, הצד השני מורתע. שמעתי הרבה את המשפט הזה בשנים האחרונות, ובכל פעם זה עורר בי חלחלה. מה זה מורתע, איך מרתיעים שהידים? בזה שתהרגו אותם? חוסר ההבנה שהצד השני לא מורתע אלא מתכונן והופך למסוכן יותר הוא הדבר שהביא עלינו את האסון הזה, כי הוא גרם ליהירות בדרגים הגבוהים ביותר. היינו כל כך בטוחים שזה לא יכול לקרות לנו, שהמשכנו לקנות שקט בכסף שרק חיזק וביסס אותם".
והצבא?
“גם הצבא היה יהיר. במשך חמש שנים ביקשתי תוכנית פינוי לקריית שמונה. בעצם לא ביקשתי, התחננתי. שלושה אלופים התחלפו, אבל התשובה שקיבלתי הייתה זהה בכל פעם: אנחנו נפנה קודם את ביירות לפני שנפנה את קריית שמונה, כי לא מפנים עיר בישראל. הצבא שלנו הוא טוב וחזק, ואולי דווקא בגלל שהוא כל כך טוב וחזק הוא הפך לכל כך זחוח. אין לי הסבר אחר. פעם, כשהייתה כוננות עם שחר, כולם היו ניצבים בעמדות, אבל היום המערכת של התצפיתניות יורה באוטומט, ובמקום כוחות יש לך חיישנים.
"במקום החייל שיורה בעמדה, יש מצלמות ואמצעים טכנולוגיים, אבל הטכנולוגיה לא יכולה להחליף את האדם. היא משפרת, מייעלת, אבל לא מחליפה אותו. וזה לא רק היהירות או ההסתמכות על הטכנולוגיה. זה גם מדיניות הכלה לא מוצדקת. לאורך השנתיים האחרונות הגיעו כל כך הרבה אנשי חיזבאללה לגדר, נגעו בה, ועדיין האירוע הסתיים בירי באוויר ובהרחקה שלהם, במקום לחסל אותם.
"שאלתי בכירים בצבא למה הם סלחנים כל כך. הרי בשום מדינה בעולם אין מצב שבו מישהו ינסה לחדור לשטחה ולא יירו ויחסלו אותו מיד. למה הם מחכים, שהם יגזרו את הגדר? ברגע שהם נוגעים בה, כדור בראש, כמו בשטח מוות ברוב המדינות. את יודעת מה הבכירים בצבא ענו לי? שהחיילים צריכים לעשות טיול אחרי צבא והם לא רוצים להסתבך עם בית הדין הבינלאומי בהאג. במקום שהמדינה תעמיד להם את כל ההגנה בבית הדין הבינלאומי בהאג, יושבים יועצים משפטיים בלשכות שלא היו בחייהם באירוע כזה של היתקלות עם מחבל שמסתכל לך בלבן של העיניים, ואומרים לנו, אל תירו, רק תרחיקו".
“דפקתי על השולחן"
בתחילת המלחמה הוחלט לפנות את תושבי העוטף שבמרחק של עד ארבעה קילומטר מהגדר. במהלך סוף השבוע הראשון נוספו גם התושבים שבמרחק של כארבעה עד שבעה קילומטר מהגדר וכן העיר שדרות. רק בשבוע השני, ולנוכח התחממות הגזרה בצפון, הוחלט על פינוי חלק מיישובי הצפון המרוחקים מגדר לבנון עד שני קילומטר.
באותו שלב קריית שמונה לא נכללה בתוכם. “כולם סביבנו התרוקנו ורק אנחנו נשארנו", משחזר שטרן. “ואתה שואל את עצמך, איך ייתכן שמדינת ישראל התחילה את תוכנית המיגון בבניית ממ"דים לווילות ולבתים ביישובי הצפון הסמוכים אלינו, ואנחנו בקריית שמונה עדיין בבלוקים משותפים. ואז מגיע אירוע אמת, והראשונים להתפנות הם אלו שמיגנו אותם ולא הספיקו לשבת דקה אחת במיגון החדש".
מה עשית עם זה?
“ביקשתי הבהרות והוצאתי מכתבים, וכשהתעקשו להשאיר אותנו בצפון, ירדתי לירושלים ודפקתי על השולחן ואמרתי לחברי הוועדה שדנה במפונים, ‘חבר'ה, המחבלים שחדרו ליישובים ב־74' ירדו לקריית שמונה. הם לא נכנסו דרך קיבוץ מנרה, וזה עלול לקרות גם הפעם, כי מה שמעניין אותם זה קריית שמונה'. כשאמרו לי שאין פתרונות פינוי לכמות כל כך גדולה של תושבים, הבאתי הצעה חלופית: עיר הבה"דים. היא יחסית חדשה, יש שם אחלה תנאים.
"אמרתי, בואו נהפוך אותה למקום קליטה זמני לאזרחים שלנו, כל קריית שמונה נכנסת שם בקלות, ויש חדר אוכל וכל הפסיליטי הצבאי. אמרו לי, רעיון טוב, מתחילים לגלגל, ואז חזרו והודיעו שהרעיון נפל בגלל הדין הבינלאומי, כי אי אפשר להכניס אוכלוסייה לבסיס צבאי שאפשר להפציץ אותו. אמרתי להם, את מי מעניין הדין הבינלאומי כששחטו אנשים, נשים וטף בבתיהם וצריך להגן על האזרחים? אבל זה לא עזר והרעיון נפל. שבוע שלם נלחמתי על הפינוי, וטרטרו אותי מהאחד לשני. המדינה שלחה אותי לצבא, הצבא החזיר אותי למדינה, אחד אומר, השני צריך להחליט, והשני אומר, הראשון צריך לתקצב. ואני לא ויתרתי, צעקתי בתקשורת, למה אתם מחכים, שהטיל ייפול על אנשים ויהיה אסון?".
אם לא די בכך, תחילה פרסמו בטעות שמפנים תושבים בצפון במקום את תושבי הדרום: “ואז התושבים התנפלו עליי שאנחנו לא מפנים אותם למרות שהחליטו לפנות. כשתיקנו את הטעות, דיברו על תוכנית לפנות את התושבים למרכזי קליטה או לבתי ספר. זו הייתה התוכנית המקורית של המדינה. שוב עליתי לירושלים ושוב דפקתי על השולחן. אמרתי, מה זה בית ספר, שנהפוך לפליטים על מזרן ושתי מקלחות באולם הספורט למאות אנשים? תפנו אותי כמו שצריך, ואם אתם לא רוצים לפנות, תמגנו כמו שצריך. ועד אז אנחנו פה, לא זזים. רק אז אישרו את הפינוי".
כשהחל הפינוי, לתושבים התברר שהוא ארוך ומסורבל. “הייתה אנדרלמוסיה שלמה", מודה שטרן. “החליטו להעביר את השרביט למשרד התיירות, והמשמעות היא שגם אם אקח את חברת הנסיעות הגדולה בעולם, יהיה לה קשה מאוד לשבץ 17 אלף איש בבתי מלון תוך 48 שעות. אז הפכתי את החמ"ל בעירייה לסוכנות נסיעות, עם הטלפונים שקרסו והאנשים שלא ישנו שלוש יממות ברציפות. בתחילה לא נתנו לי אמצעים בכלל.
"ישבנו במוקד, ועם מעט המתנדבים שהצלחנו לגייס ניסינו לתת מענה לתושבים, עד שהמוקד קרס. למחרת ניסינו שיטה חדשה, דרך חברת תיירות פרטית שהקימה חמ"ל עם 100 מוקדנים וגם הוא קרס. המלונות רצו תשלום מקדמות, והמדינה לקחה את הזמן אבל שלחה רשימות לשיבוץ במלונות, ואני שולח אנשים לפי הרשימות האלה למלונות, ושם מודיעים להם שהחדרים נגמרו. שלחתי אוטובוס שנסע שמונה שעות לאילת על סמך ואוצ'ר. הגיעו עד אילת ובמלון אמרו להם, למה באתם, נגמרו החדרים. אנשים עם מזוודות, מבוגרים עם בלוני חמצן, ילדים קטנים יושבים בלובי בשלוש בלילה, ועם מי תדברי? ואני כבר לא מדבר על אנשים מבוגרים ששלחו לכפר הנוקדים לישון באוהל, ועל חרדים ששלחו למלונות בנצרת בלי תעודת כשרות".
מי אשם בבלגן?
“יש הרבה אשמים, אבל זה לא הזמן להצביע עליהם, כי אנחנו במלחמה. מעולם לא נערכנו לכמות כזו של מפונים, ואני באמת חושב שאנחנו לומדים ומשתפרים תוך כדי תנועה. ועדיין, אם יש לכאוס הזה אשם אחד עיקרי, הוא רשות החירום הלאומית. כל תפקידה הוא להיערך לחירום. היא אפילו לא זרוע ביצועית, כל מה שהיה עליה לעשות זה להכין תוכנית לשעת חירום. איפה התוכניות האלה? הן לא קיימות. המדינה שולחת אותי לפנות את התושבים, אבל בסוף היום התושב מכיר אותי, לא את המדינה.
"אני אבא ואמא שלו ומוצא את עצמי בשתי חזיתות, גם מול הלחימה וגם מול התושבים שכותשים אותי. אנשים שתקועים בלובי מתקשרים למוקד שקורס, ומבחינתם אני אשם. אני מנסה לא לשפוט, בסופו של דבר זה אירוע שגם המדינה לא הכירה מעולם, אבל אני בחזית, יוצא לחמ"ל בבוקר, חוזר ממנו בבוקר שאחרי בלי שעות שינה, הימים והלילות מתחברים לי, אני עובד ימים ארוכים ברצף, ומוצא את עצמי בחזית. מקללים אותי. מאשימים אותי. השבוע יצאתי מהחמ"ל בליווי שוטרים, כי אנשים דפקו לי על הדלתות. הם הגיעו למלון ולא היו חדרים וחזרו לקריית שמונה עם הילדים והמזוודות וחיכו לי בדלת. ומה אגיד להם, המשרד הבטיח שיש לנו ואוצ'ר?".
למי הוצגה התמונה
הפינוי לא היה הצרה היחידה של ראש העיר הצעיר. גם טילים נפלו בעיר על מי שנשאר, והיה צריך גם להיערך לתוכניות עבור אלו שהתפנו בהצלחה. “פנינו לכל משרדי הממשלה, כי צריך תרבות כדי להעסיק את האנשים וצריך בריאות כדי לתת מענה לחולים ולמרותקים למיטותיהם, וצריך את הרווחה ואת האוצר", הוא מפרט. “אבל בימים הראשונים לא הייתה היענות לפניות שלנו. זה היה לגיטימי, כי כולם היו עסוקים עם הדרום, אבל אחרי שסיימו עם הדרום, הפנו את תשומת הלב לצפון, ואנחנו לא נכללנו בתוכניות. רק מאוחר יותר מנכ"ל משרד ראש הממשלה העמיד לרשותי נציג שעזר לנו מאוד".
אמרתם שלא תהיו מוכנים לחזור הביתה עד שחיזבאללה יושמד.
“אני לא יודע אם זה ריאלי, אבל הציפייה שלנו היא שחיזבאללה יושמד ושלפחות ירחיקו את כוח רדואן מהגדר. לפחות זה. לא הגיוני שנתעורר בבוקר אחד למצב דומה למה שקרה בדרום. כשחיזבאללה כל כך קרוב לגדר, אף אחד לא יוכל להבטיח לנו שכל מה שהיה בדרום לא יקרה גם בצפון. כבר ב־2018 הוא פרסם סרטון מפורט איך יכבוש את הגליל באופן זהה למה שעוללו חמאס לעוטף עזה".
תמכת בכניסה הקרקעית לעזה?
“לא. המדיניות שלנו הייתה תמיד כירורגית, כדי לסכל את הדברים לפני שהם מתרחשים. אבל במלחמה יש דיונים אחרים ולא מתנהלים בפינצטה. מפציצים מהאוויר. הסיבה שהצבא נכנס קרקעית היא גם הומניטרית, כדי למצוא את המחבלים בפינצטה ולשמור ככל האפשר על האוכלוסייה. אבל אין לנו עסק עם אויב הומניטרי. אלו שרצחו תינוקות ושרפו גופות ואנסו נשים ונערות לא צמחו בחלל ריק".
מה דעתך על המעורבות והסיוע האמריקאי?
“הברית שלנו עם ארצות הברית כנראה חזקה יותר מכל מנהיג, ולא משנה אם זה ביבי או לפיד, טראמפ או ביידן. היא שותפה אמיתית וישראל מקבלת ממנה גיבוי ועזרה וגב חזק. האמירות של הנשיא האמריקאי מעניקות לגיטימציה בזירה הבינלאומית".
והתפקוד של נתניהו?
“שמעתי את כל מי שלקח אחריות, ואני בגישה הפוכה. אנחנו כרגע בלחימה, וזה לא זמן לחפש אשמים או לקחת אחריות. גם אם אני כציבור מסתכל בהערכה על מי שלקח אחריות, האחרים לא עושים את זה. מי שלוקח אחריות מצוי מטבע הדברים בעמדה נחותה יותר. הוא מודה שנכשל, ואיך אדם שמודה שנכשל יכול לנהל את הלחימה? איזו לגיטימציה תהיה לו ומי יספור אותו כשהוא יקבל החלטות? כרגע נתניהו מנהל מערכה ולא עוסק בתיקון מחדלים שישפיעו קשה על המורל של הציבור והצבא ובטח לא יסייעו לנו מול האויב, שישתמש בזה. תסיים את המלחמה ותיקח אחריות".
הרמטכ"ל לקח אחריות ועדיין יש לו כל הלגיטימציה וההערכה להוביל את המערכה, אולי היא אפילו התחזקה בזכות ההודעה הערכית.
“אני לא חושב שהסיפור הוא רק נתניהו. בסוף לא עושים דברים לבד. יש לו שרי ביטחון, צבא ומוסד ושב"כ. כראש עיר מציגים לי תמונה, ועל סמך המידע אני מקבל החלטות. אם הוצגה לו תמונה שחמאס מורתע, צריך לבדוק את חלקם של אלו שהציגו לו את התמונה הזו".
והחטופים הרבים?
“צריך לעשות הכל כדי להחזיר אותם כמטרה עליונה במערכה. יש שם נשים וילדים וקשישים, שרק המחשבה עליהם גורמת ללב להשתנק. יש לי ילדה קטנה בבית, והנפש לא סובלת לראות תמונות של ילדים חטופים בגילה. זה מחריד. אפילו חיות לא חוטפות תינוקות ופעוטות".
מה דעתך על האמירה של מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש שחמאס לא פעל בחלל ריק?
“איך ארגון שלום יכול להצדיק מעשי זוועה כאלה? האו"ם התפרק מתפקידו ולא בפעם הראשונה. אנחנו מכירים את התגובות האנטישמיות שלהם בדיונים ובעצרות לאורך השנים ואת השימוש באמבולנסים שלהם לפגיעות ותקיפות טרור".
זה לא רק האו"ם, ישראל נתונה להתקפות אנטישמיות בכל רחבי העולם, גם העולם המערבי.
“מה השתנה? אלו תולדות העם היהודי. בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו".
עוד נהיה פנינת הצפון
שטרן (37), עורך דין במקצועו, החל את הקריירה הפוליטית כחבר מועצה בקריית שמונה. לפני כן שימש מנכ"ל ודירקטור מטעם החברה הכלכלית של אגודת הסטודנטים בחיפה וכמרצה למשפטים. ב־2020 השתתף בתוכנית הריאליטי “נינג'ה ישראל", וזכה במקום השלישי.
בקדנציה הראשונה התכנסו אצלו אירועים וסערות השקולים לעשרות שנות כהונה בכמה ערים במקביל: “היו לנו אירוע המנהרות, חמש מערכות בחירות, קורונה, מלחמה, מה עוד צריך לקרות, שייפול לי מטאור על העיר? כשנכנסתי לתפקיד ראש עיר לפני חמש שנים, לא הייתה לי שערה לבנה אחת, היום תסתכלי על התמונות שלי, הן אומרות הכל".
מטאור לא נפל, אבל טיל בהחלט התפוצץ על העיר בתחילת השבוע. השיגור מלבנון פגע פגיעה ישירה בבית מגורים בקריית שמונה, שלמרבה המזל היה ריק מיושביו, הצית שריפה וגרם לנזק כבד. “הפגיעה הישירה היא ההוכחה לכך שההחלטה על פינוי תושבי העיר הייתה מוצדקת והכרחית", הוא אומר. “אם הפינוי לא היה מבוצע, היינו עסוקים בלוויות, חס וחלילה, ולא בהכנת תוכנית שהייה לתושבים שנמצאים מחוץ לעיר. כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא, ואחרי שהתברר שהפגיעה הייתה בבית ריק מתושבים וברחוב שהיה ריק מאנשים, הפינוי הציל עולם ומלואו".
רק 2,200 תושבים נותרו בקריית שמונה, ולמרות הטיל שפגע והגזרה שעדיין חמה, חוזרים תושבים נוספים. “אזרחים מגיעים לעיר בטפטופים בודדים מדי יום", הוא מפתיע. “למרות שאנחנו באמצע לחימה ואין לדעת מה יתפתח אצלנו. אנשים חושבים שהמצב יירגע, וקשה להם בלי הבית. משפחה שלמה בחדר במלון זה לא להיט. וחוץ מזה, בינתיים יש יותר אזעקות במרכז מאשר בצפון".
אבל רוב התושבים אינם בקריית שמונה, ונפילת הטיל על אחד הבתים בעיר עצרה חלק מהמשפחות שחשבו לשוב ושינו תוכניות. מכיוון שהפינוי הסתיים, שטרן עסוק בהבנת הצרכים המדויקים של המפונים ובונה עבורם תוכניות לשהייה ממושכת. “תושבי קריית שמונה חזקים, והם יהיו בחוץ כמה שדרוש וייתנו את כל הגיבוי כדי שלא יפנו אותם סתם ונחזור לאותו הסיכון", הוא אומר.
אבל כרגע לא מדברים על פעולה יזומה בצפון.
“אני סומך על כוחות הביטחון שהם יודעים מה הם עושים. בואי נגיד שכל בר דעת מבין שאם פינו אותנו זה לא סתם".
מדברים על מערכה מתמשכת.
“היינו אמורים להיות ביום הבחירות השבוע, וכרגע לא ברור בכלל מתי הן יתקיימו. כרגע יש פחד וגם תקווה. זה נורמלי לפחד, כי הלא נודע עוד לפנינו, אבל יש גם תקווה שבסוף יסירו את האיום מהדרום וגם מהצפון. מאז מלחמת לבנון השנייה היה לנו שקט לעסוק בבניית העיר, להפוך את קריית שמונה לבירת הפודטק של מדינת ישראל ולהכניס אותה לרשימת אלף ערי הסטארט־אפ המובילות בעולם. יצרנו מיתוג, הבאנו לכאן שמות ויוזמות, ועכשיו באה המלחמה ודפקה את כל התוכניות. אז נכון, העיר היום היא לא תיירות ואיכות חיים אלא קטיושות ומלחמה, אבל אחרי שהמלחמה תסתיים, אם יבטיחו לי שכל האיומים הוסרו, נהפוך את קריית שמונה לפנינת הצפון".