"אחר כך הם פרצו את הדלת, נכנסו לדירה שלנו והרגו את סבתא. היא עוד הספיקה להסתיר את רן ובתיה מתחת למיטה, אבל רחל הקטנה פחדה והלכה אחריה. כשהחלו היריות, סבתא שכבה עליה וניסתה להגן עליה בגופה, אבל המחבלים רוקנו עליה שתי מחסניות, והכדורים עברו אותה אל הילדה והרגו את שתיהן".
18 ישראלים נרצחו באותו בוקר בקריית שמונה, שמונה מתוכם ילדים. 15 נוספים נפצעו. אביו של מי שלימים יכהן כראש העיר הצפונית בשבת השחורה שבה אירע הטבח בדרום, היה בכלל בנגרייה באותו בוקר של הטבח בקריית שמונה. “אבא פספס את המחבלים בחמש דקות", מספר שטרן. “בשבע ורבע הגיע מישהו לנגרייה שלו ושאל מה קורה ליד הבית של הוריו, כי יש שם צבא ומשטרה ויריות. אבא עלה על האוטו וטס לשם. עוד לא ידעו מה קרה, אבל כבר היה מחסום של משטרה בחזית הבניין. אז אבא התגנב מהכניסה האחורית, עלה אל הבית וראה את אמא שלו ואחותו הקטנה מתבוססות בדמן".
ההיסטוריה חוזרת
אוקטובר 2023. שבע בבוקר. 3,000 מחבלים מכוח נוח'בה של ארגון הטרור חמאס חוצה את הגבול, חודר ליישובי ישראל, עובר בית־בית ומבצע באזרחים מעשי רצח מזוויעים. ראש עיריית קריית שמונה כבר בן 37, מקבל עדכון ראשון על האירוע ולא מעלה בדעתו את גודל האסון. “יש לי קבוצת וואטסאפ שמעדכנת על אירועים בזמן אמת", הוא מספר. “בשבת בבוקר הטלפון כל כך רטט ממבול ההודעות, שזה העיר אותי מהשינה. התחלתי לקרוא את השרשורים. מישהו שאל, משהו חריג? אחר טען שיש דיווחים על ירי וחשש לחדירה. לקח לנו חצי שעה להבין שהאירוע הרבה יותר גדול ממה שחשבנו.
"בטלגרם התחילו להוציא את הסרטונים מהמסיבה ברעים, את חוליות המחבלים על הטנדרים, את האנשים הבורחים בחולות, התמונה התחילה להיות ברורה יותר, ואני הבנתי שאנחנו באירוע ענק, ושגם היום, ממש כמו בפעם ההיא, האזרחים נטבחים והצבא לא בא. מאוחר יותר ראיתי את הכותרות בטלוויזיה והבנתי שאנחנו במלחמה".
"בהמשך, כשהיו התקפות וחשש מחדירת מחבלים, היינו שומעים את הכריזה לכוחות מהחטיבה של 669 ‘נחש צפע' ו'פרש טורקי'. אבא היה מוציא את האקדח שלו, כולנו היינו נועלים את כל הדלתות והחלונות ומתכוננים. ככה גדלנו. זה אולי נשמע לא הגיוני, אבל כילד לא ראינו בזה משהו יוצא דופן. היו לנו קטיושות כל החיים, ועד מלחמת לבנון השנייה לא היו אפילו התרעות של 'צבע אדום' אלא בומים שנופלים עליך באמצע היום ורכבי הגנה אזרחית ומשמר הגבול שהכריזו ‘כל התושבים להיכנס למקלטים'. היום אני יודע שזה לא נורמלי לגדול בתוך טילים, אבל בילדות זו הייתה מציאות חיינו, ולרגע לא חשבנו לעזוב את הבית".
"ונניח שעשו שם את הפדיחה הכי גדולה שיש, אבל זה היה אירוע ראשון של חדירת מחבלים ליישובים, אנשים לא היו מוכנים וערוכים לזה, אז למה לא לפתוח את הארכיונים ולספר על מה שהיה כדי שנוכל ללמוד מזה ולתת את המידע למשפחות? סבא שלי נפטר בלי שידע איך ומה בדיוק קרה לאשתו ולבת שלו. אבא שלי היה היחיד שהצליח להיכנס ולראות אותן לפני שלקחו אותו למרפאה ונתנו לו זריקת הרגעה".
"הרי יש לנו מסוקים ומטוסים. גם בטבח בקריית שמונה וגם בטבח ביישובי העוטף הצבא לא הגיע בזמן להציל את הקורבנות. זו עובדה. עברו 50 שנה ולא למדנו כלום. גדלתי על הסיפורים שהצבא לא הגיע בזמן כדי להציל את המשפחה שלי, ותמיד חשבתי שהיינו מדינה בהקמה, שזה היה האירוע הראשון ולכן הצבא לא היה ערוך והוא הופתע, אבל אנחנו 50 שנה אחרי, יש לנו כבר צבא חזק, חיל אוויר חזק, מודיעין חזק, איך יכול להיות שזה קרה שוב? דיברתי עם אבא שלי, והוא אמר לי, ‘אוי אוי אוי, תעביר נושא'".
התכוננו לטילים, לא לחדירות
"אני מתארגן זריז, לא יודע מה לחשוב, ובדרך רואה כוחות מיוחדים לכיוון המנהרות, כלים שבחיים שלי לא ראיתי קודם. הייתי בטוח שהולכת לפרוץ מלחמה ושככה מתחיל היום הראשון שלי בתפקיד. קיבלתי את התדריך הביטחוני עם כל התרחישים, וכמו שאז לא נערכנו לשום דבר, ככה גם היום, למרות שמאז אותו תדריך כולנו יודעים שהשאלה היא לא אם יקרה משהו, אלא מתי".
אולי לכן ניצל שטרן את האירוע המכונן ביומו הראשון כדי להכין את העורף. בחמש השנים שחלפו, שיפץ 187 מקלטים ציבוריים בעיר. וכשמשרדי הממשלה התנערו מאחריות גם למקלטים המשותפים בבתים, גייס כספים ושיפץ גם אותם. אז עדיין לא שיער שיזדקק להם כל כך מהר. “לא התכוננו לחדירות, התכוננו לטילים", הוא אומר היום. “אבל הפעם ראינו בדרום אירוע אחר, שאנחנו לא יודעים להתמודד איתו. אין לנו נשקייה, כי אנחנו לא אזור מועדף, ומעטים האנשים פה עם רשיונות נשק. לכן רק ההכרזה על מצב מלחמה הבהירה לי איזה סדר גודל של אירוע נפל עלינו. הרי בכל 37 השנים האחרונות לא הכריזו על מלחמה בשלב כל כך מוקדם. תמיד התחילו במבצע, אירוע מתגלגל. גם כשהיו החטופים לא פתחנו במלחמה. ופה עוד לא התחלנו וכבר הכריזו על מלחמה. אני זוכר ששמעתי את ההכרזה וחשבתי רק על דבר אחד - אם זה היה קורה בצפון ולא בדרום, זה היה הרבה יותר מזוויע".
"יש תושבים שבחיים לא היו עוזבים את הבית בגלל טילים. הם יושבים יומיים או שבועיים בממ"ד ומוגנים. אבל הפעם זה שינוי מוחלט של כללי המשחק. פתאום אנחנו לא מתמודדים רק עם טילים, אלא גם עם חדירות מחבלים, ועם ההבנה המחרידה שמה שקרה שם יכול לקרות גם אצלנו. ולכן, מיד כשהידיעות והסרטונים הקשים עלו לרשתות, התחילה פאניקה בקריית שמונה. המוקד הוצף בשאלה אחת עיקרית: למה אי אפשר לנעול את המקלט מבפנים?".
מצבים אבסורדיים
בשלושת הימים הראשונים למלחמה אנשים שלא עזבו מימיהם את קריית שמונה, ברחו ממנה מחשש לחדירות. “וכולנו קרסנו", מספר שטרן. “הימים והלילות התערבבו, אנשים ישנו בבגדים שלהם בחמ"ל, עבדנו סביב השעון לסייע לתושבים ולתווך להם את המציאות החדשה וכל זה תוך כדי התמודדות עם ההתגרויות של חיזבאללה ועם ההתרעות, האזעקות והשיגורים. שלוש פעמים ביום היו פה התרעות חדירה, למרגליות, למנרה, למטולה ולכל היישובים סביבנו שנמשכות עד היום.
"היו גם חילופי ירי תכופים ששמענו היטב, ובכל הודעה על חשש לחדירה ההנחיות הן להיכנס מיד לבתים ולהסתגר. ובין לבין יש גם נפילות טילים. ופצועים. ונפגעי חרדה. לכן בימים הראשונים למלחמה המלצנו לתושבים לא לחכות למדינה ושכל מי שיכול ייקח את עצמו ואת משפחתו ויצא מקריית שמונה".
"הממשלה תמיד אמרה, הצד השני מורתע. שמעתי הרבה את המשפט הזה בשנים האחרונות, ובכל פעם זה עורר בי חלחלה. מה זה מורתע, איך מרתיעים שהידים? בזה שתהרגו אותם? חוסר ההבנה שהצד השני לא מורתע אלא מתכונן והופך למסוכן יותר הוא הדבר שהביא עלינו את האסון הזה, כי הוא גרם ליהירות בדרגים הגבוהים ביותר. היינו כל כך בטוחים שזה לא יכול לקרות לנו, שהמשכנו לקנות שקט בכסף שרק חיזק וביסס אותם".
"במקום החייל שיורה בעמדה, יש מצלמות ואמצעים טכנולוגיים, אבל הטכנולוגיה לא יכולה להחליף את האדם. היא משפרת, מייעלת, אבל לא מחליפה אותו. וזה לא רק היהירות או ההסתמכות על הטכנולוגיה. זה גם מדיניות הכלה לא מוצדקת. לאורך השנתיים האחרונות הגיעו כל כך הרבה אנשי חיזבאללה לגדר, נגעו בה, ועדיין האירוע הסתיים בירי באוויר ובהרחקה שלהם, במקום לחסל אותם.
"שאלתי בכירים בצבא למה הם סלחנים כל כך. הרי בשום מדינה בעולם אין מצב שבו מישהו ינסה לחדור לשטחה ולא יירו ויחסלו אותו מיד. למה הם מחכים, שהם יגזרו את הגדר? ברגע שהם נוגעים בה, כדור בראש, כמו בשטח מוות ברוב המדינות. את יודעת מה הבכירים בצבא ענו לי? שהחיילים צריכים לעשות טיול אחרי צבא והם לא רוצים להסתבך עם בית הדין הבינלאומי בהאג. במקום שהמדינה תעמיד להם את כל ההגנה בבית הדין הבינלאומי בהאג, יושבים יועצים משפטיים בלשכות שלא היו בחייהם באירוע כזה של היתקלות עם מחבל שמסתכל לך בלבן של העיניים, ואומרים לנו, אל תירו, רק תרחיקו".
“דפקתי על השולחן"
בתחילת המלחמה הוחלט לפנות את תושבי העוטף שבמרחק של עד ארבעה קילומטר מהגדר. במהלך סוף השבוע הראשון נוספו גם התושבים שבמרחק של כארבעה עד שבעה קילומטר מהגדר וכן העיר שדרות. רק בשבוע השני, ולנוכח התחממות הגזרה בצפון, הוחלט על פינוי חלק מיישובי הצפון המרוחקים מגדר לבנון עד שני קילומטר.
באותו שלב קריית שמונה לא נכללה בתוכם. “כולם סביבנו התרוקנו ורק אנחנו נשארנו", משחזר שטרן. “ואתה שואל את עצמך, איך ייתכן שמדינת ישראל התחילה את תוכנית המיגון בבניית ממ"דים לווילות ולבתים ביישובי הצפון הסמוכים אלינו, ואנחנו בקריית שמונה עדיין בבלוקים משותפים. ואז מגיע אירוע אמת, והראשונים להתפנות הם אלו שמיגנו אותם ולא הספיקו לשבת דקה אחת במיגון החדש".
"אמרתי, בואו נהפוך אותה למקום קליטה זמני לאזרחים שלנו, כל קריית שמונה נכנסת שם בקלות, ויש חדר אוכל וכל הפסיליטי הצבאי. אמרו לי, רעיון טוב, מתחילים לגלגל, ואז חזרו והודיעו שהרעיון נפל בגלל הדין הבינלאומי, כי אי אפשר להכניס אוכלוסייה לבסיס צבאי שאפשר להפציץ אותו. אמרתי להם, את מי מעניין הדין הבינלאומי כששחטו אנשים, נשים וטף בבתיהם וצריך להגן על האזרחים? אבל זה לא עזר והרעיון נפל. שבוע שלם נלחמתי על הפינוי, וטרטרו אותי מהאחד לשני. המדינה שלחה אותי לצבא, הצבא החזיר אותי למדינה, אחד אומר, השני צריך להחליט, והשני אומר, הראשון צריך לתקצב. ואני לא ויתרתי, צעקתי בתקשורת, למה אתם מחכים, שהטיל ייפול על אנשים ויהיה אסון?".
אם לא די בכך, תחילה פרסמו בטעות שמפנים תושבים בצפון במקום את תושבי הדרום: “ואז התושבים התנפלו עליי שאנחנו לא מפנים אותם למרות שהחליטו לפנות. כשתיקנו את הטעות, דיברו על תוכנית לפנות את התושבים למרכזי קליטה או לבתי ספר. זו הייתה התוכנית המקורית של המדינה. שוב עליתי לירושלים ושוב דפקתי על השולחן. אמרתי, מה זה בית ספר, שנהפוך לפליטים על מזרן ושתי מקלחות באולם הספורט למאות אנשים? תפנו אותי כמו שצריך, ואם אתם לא רוצים לפנות, תמגנו כמו שצריך. ועד אז אנחנו פה, לא זזים. רק אז אישרו את הפינוי".
כשהחל הפינוי, לתושבים התברר שהוא ארוך ומסורבל. “הייתה אנדרלמוסיה שלמה", מודה שטרן. “החליטו להעביר את השרביט למשרד התיירות, והמשמעות היא שגם אם אקח את חברת הנסיעות הגדולה בעולם, יהיה לה קשה מאוד לשבץ 17 אלף איש בבתי מלון תוך 48 שעות. אז הפכתי את החמ"ל בעירייה לסוכנות נסיעות, עם הטלפונים שקרסו והאנשים שלא ישנו שלוש יממות ברציפות. בתחילה לא נתנו לי אמצעים בכלל.
"ישבנו במוקד, ועם מעט המתנדבים שהצלחנו לגייס ניסינו לתת מענה לתושבים, עד שהמוקד קרס. למחרת ניסינו שיטה חדשה, דרך חברת תיירות פרטית שהקימה חמ"ל עם 100 מוקדנים וגם הוא קרס. המלונות רצו תשלום מקדמות, והמדינה לקחה את הזמן אבל שלחה רשימות לשיבוץ במלונות, ואני שולח אנשים לפי הרשימות האלה למלונות, ושם מודיעים להם שהחדרים נגמרו. שלחתי אוטובוס שנסע שמונה שעות לאילת על סמך ואוצ'ר. הגיעו עד אילת ובמלון אמרו להם, למה באתם, נגמרו החדרים. אנשים עם מזוודות, מבוגרים עם בלוני חמצן, ילדים קטנים יושבים בלובי בשלוש בלילה, ועם מי תדברי? ואני כבר לא מדבר על אנשים מבוגרים ששלחו לכפר הנוקדים לישון באוהל, ועל חרדים ששלחו למלונות בנצרת בלי תעודת כשרות".
"אני אבא ואמא שלו ומוצא את עצמי בשתי חזיתות, גם מול הלחימה וגם מול התושבים שכותשים אותי. אנשים שתקועים בלובי מתקשרים למוקד שקורס, ומבחינתם אני אשם. אני מנסה לא לשפוט, בסופו של דבר זה אירוע שגם המדינה לא הכירה מעולם, אבל אני בחזית, יוצא לחמ"ל בבוקר, חוזר ממנו בבוקר שאחרי בלי שעות שינה, הימים והלילות מתחברים לי, אני עובד ימים ארוכים ברצף, ומוצא את עצמי בחזית. מקללים אותי. מאשימים אותי. השבוע יצאתי מהחמ"ל בליווי שוטרים, כי אנשים דפקו לי על הדלתות. הם הגיעו למלון ולא היו חדרים וחזרו לקריית שמונה עם הילדים והמזוודות וחיכו לי בדלת. ומה אגיד להם, המשרד הבטיח שיש לנו ואוצ'ר?".
למי הוצגה התמונה
הפינוי לא היה הצרה היחידה של ראש העיר הצעיר. גם טילים נפלו בעיר על מי שנשאר, והיה צריך גם להיערך לתוכניות עבור אלו שהתפנו בהצלחה. “פנינו לכל משרדי הממשלה, כי צריך תרבות כדי להעסיק את האנשים וצריך בריאות כדי לתת מענה לחולים ולמרותקים למיטותיהם, וצריך את הרווחה ואת האוצר", הוא מפרט. “אבל בימים הראשונים לא הייתה היענות לפניות שלנו. זה היה לגיטימי, כי כולם היו עסוקים עם הדרום, אבל אחרי שסיימו עם הדרום, הפנו את תשומת הלב לצפון, ואנחנו לא נכללנו בתוכניות. רק מאוחר יותר מנכ"ל משרד ראש הממשלה העמיד לרשותי נציג שעזר לנו מאוד".
עוד נהיה פנינת הצפון
מטאור לא נפל, אבל טיל בהחלט התפוצץ על העיר בתחילת השבוע. השיגור מלבנון פגע פגיעה ישירה בבית מגורים בקריית שמונה, שלמרבה המזל היה ריק מיושביו, הצית שריפה וגרם לנזק כבד. “הפגיעה הישירה היא ההוכחה לכך שההחלטה על פינוי תושבי העיר הייתה מוצדקת והכרחית", הוא אומר. “אם הפינוי לא היה מבוצע, היינו עסוקים בלוויות, חס וחלילה, ולא בהכנת תוכנית שהייה לתושבים שנמצאים מחוץ לעיר. כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא, ואחרי שהתברר שהפגיעה הייתה בבית ריק מתושבים וברחוב שהיה ריק מאנשים, הפינוי הציל עולם ומלואו".
רק 2,200 תושבים נותרו בקריית שמונה, ולמרות הטיל שפגע והגזרה שעדיין חמה, חוזרים תושבים נוספים. “אזרחים מגיעים לעיר בטפטופים בודדים מדי יום", הוא מפתיע. “למרות שאנחנו באמצע לחימה ואין לדעת מה יתפתח אצלנו. אנשים חושבים שהמצב יירגע, וקשה להם בלי הבית. משפחה שלמה בחדר במלון זה לא להיט. וחוץ מזה, בינתיים יש יותר אזעקות במרכז מאשר בצפון".
אבל רוב התושבים אינם בקריית שמונה, ונפילת הטיל על אחד הבתים בעיר עצרה חלק מהמשפחות שחשבו לשוב ושינו תוכניות. מכיוון שהפינוי הסתיים, שטרן עסוק בהבנת הצרכים המדויקים של המפונים ובונה עבורם תוכניות לשהייה ממושכת. “תושבי קריית שמונה חזקים, והם יהיו בחוץ כמה שדרוש וייתנו את כל הגיבוי כדי שלא יפנו אותם סתם ונחזור לאותו הסיכון", הוא אומר.
התרעות פיקוד העורף