בימים האחרונים מיצג "המיטות הריקות", הניצב בימים אלה בכיכר הבימה ובו 239 מיטות ריקות לציון 239 החטופים שנמצאים עכשיו בעזה, מושך אליו צלמים וכלי תקשורת מרחבי העולם. בכדי להמחיש את הריאליות, לצד המיטות הריקות ישנם אביזרים ביתיים יומיומיים כמו משקפיים זרוקים, כפכפים, עריסת תינוק וספרי ילדים.
הוחזקה ליד ביה"ח שיפא: פרטים חדשים נחשפים על שחרור אורי מגידיש
הרעיון למיצג נולד במוחו של הפסל והאמן ערן וובר ב־7 באוקטובר, השבת השחורה שבה התרחש הטבח הנורא בתושבי עוטף עזה. "מרגע שהאירוע הנוראי קרה נדבקתי לקיר כמו כולם, מה גם שיש לי מעגלים של אנשים שאני מכיר מהעוטף", הוא מספר. "בימים הראשונים אומנם לא היה לי ראש למיצג אבל לאט־לאט חיפשתי רעיון אישי וגרנדיוזי, שני דברים הפוכים בדרך כלל, כדי לבטא את הכאב והרגש. חיפשתי לעצמי נרטיב ודימוי שידעו לקחת את הדבר הזה ולהביא משהו אישי וזאת מבלי לשים פנים ודם, ולרתום את האנשים לתוך הדימוי ולגרום להם לראות את עצמם בתוכו. כל הדברים האלה הולידו את המיטה. יש לי שתי בנות בגילי 7 ו־10, והיה ברור לי שהמיטה היא האירוע, זה לתפוס אותך לא מוכן. המיטה מתמצתת את אלמנט ההפתעה, או הביטחון שהופך בפתאומיות לחוסר ביטחון מוחלט".
"לוגיסטיקה מטורפת"
במקביל, התנדבה ורד חורי, מנכ"לית Ewise, אשת אסטרטגיה ותוכן, לסייע לאנשי קיבוץ ניר עוז מבחינה מיתוגית והסברתית בנושאי המדיה החברתית. "אחרי בערך שבוע וחצי של פעילות הבנו שצריך להגביר הילוך", היא אומרת. "גם הקיבוץ בעצמו עובר תהליך התמודדות עם הדבר הזה, משוק לאבל, ומאבל ללעשות משהו, ועלה הרעיון לעשות משהו פיזי, ויזואלי, משהו שיהיה ויראלי ויעביר את המסר. לעשות גלים בארץ ובעולם ולהגיע למי שצריך כדי להחזיר את החטופים הביתה. פניתי לערן, שנשוי לחברה טובה שלי שגם עובדת איתי, ידעתי שהוא אמן בחסד עליון שעשה כמה מיצגים מדהימים. ערן סיפר לי על רעיון 'המיטות הריקות' שכבר היה לו בראש לפני שדיברנו, ותוך חמישה ימים, בכוחות משותפים, בלי שקל, רק הזמן שלנו וההתגייסות של אנשים - הרמנו את המיצג בכיכר ספרא בירושלים. מדובר בלוגיסטיקה מטורפת להשיג את המיטות והמזרונים והאביזרים, ומשאיות שהעבירו ומשנעות הכל, ושמירה על הציוד, אבל בזכות ההתנדבות של העם הנפלא והאנשים היקרים שעזרו לנו בהרמת הדבר הזה - הצלחנו. זו הפקה משוגעת ואני לא חושבת שיש איזושהי מדינה בעולם שאצלה יכלו להרים פרויקט כזה ענק בחמישה ימים ללא משאבים. חשוב לציין שהציוד שבמיצג יועבר כתרומה לתושבי העוטף".
"כשוורד התקשרה אליי ידעתי שזה המיצג שיכול להשפיע ולחלחל לתודעה. הקמנו חמ"ל שיודע לאסוף את הציוד האישי, שזו הייתה המשימה הקשה ביותר פה, להביא פריטים מאוד אישיים של אנשים וילדים ומיטות עם מדבקות של ספיידרמן ודברים שבדיוק הילדות שלי היו רוצות שיהיו במיטה שלהן", מספר וובר. "זה מיצג חסר שבו הגוף העיקרי, הבן אדם, לא נמצא בו ואתה עוטף אותו בעוד ועוד פריטים. לכן גם היה חשוב לי לא לשלב תמונות של החטופים, בניגוד למה שקורה בחוץ, כי אני חושב שבצורה הזו כל אדם שרואה את המיצג יכול לרגע להרגיש שזו המיטה שלו ולא מיטה של חטוף".
למה דווקא ירושלים?
"ברגע האחרון קיבלנו אישור למיצג בירושלים ובתל אביב, והרגשנו שזה נכון להתחיל בירושלים, מכמה סיבות: רצינו לצעוק את המסר קרוב למקבלי ההחלטות. הייתה לנו גם תחושה שאנחנו צריכים לחזק את הסברת האסון כי יש שם חרדים ודתיים שלא צורכים את כל המדיה והסרטונים בווליום שכולנו צורכים, ורצינו להנגיש להם את זה, וזה היה מאוד מרגש. הם התרגשו מאוד ובכו ליד המיצג".
"אני אדם חילוני והמיצג לא מדבר בשפה דתית ובערב באו למיצג בירושלים 100 חרדים לתפילת 'ערבית' ועוד 50 דתיים עם כיפה סרוגה - וחיבקו אותי, זה ריגש אותי והבנתי שהמסר שלי עבר", מספר וובר. "אנשים מאוד שומרים על המיצג הזה, ואם משהו נפל או זז הם ישר דואגים להחזיר למקום. יש הירתמות וממש יחס חם של המבקרים במיצג שרואים בכך ממש מיטה שלהם".
"להכניס את הצופה"
כעבור שלושה ימים הועבר המיצג לכיכר הבימה בתל אביב. "כשהגענו לתל אביב אנשים רצו להביא לנו כיסאות גלגלים והליכונים מ'יד שרה' ועוד אביזרים וזה השתדרג או השתנה מהמיצג בירושלים. זה היה טירוף", אומר וובר. "מבחינתי - כמה שאני יכול להכניס את הצופה עוד יותר למיצג ולמסר - עשיתי את שלי".
"אנשים מתעניינים בעומק המיצג ובמה שעומד מאחוריו", מוסיפה חורי. "מבחינת נראות המיצג השתנה בתל אביב כי הצלחנו להשיג כל מיני אקססוריז שלא הצלחנו בירושלים".
איך משפחות החטופים קיבלו את המיצג?
חורי: "בירושלים עשינו אירוע עם המשפחות והגיעו משפחות מכל הארץ ועיתונות מכל העולם ועמדנו דקה דומייה למען החטופים. המשפחות התפרקו והתחזקו. זה היה מאוד מרגש. גם בתל אביב, אבא שלי בא למיצג והתפרק בבכי, ואני לא ראיתי אותו אף פעם בוכה. המטרה שלנו היא להשאיר את נושא החטופים בתודעה".
מעיין גולני, בן קיבוץ ניר עוז שניצל מהטבח, ונוטל חלק בהרמת המיצג, מספר על חשיבותו עבורו ועבור בני משפחתו: “ההורים שלי ניצלו בנס, אין דרך אחרת לתאר זאת. כל אחד ששרד את האירוע הזה חווה נס פרטי. במקרה של הוריי, המחבלים ניסו לקדוח בדלת שלהם, ואיכשהו קדחו במקום לא נכון ותקעו את הדלת, ולא הצליחו להיכנס. הם נכנסו לבית השכנים, חטפו מישהי בגיל הוריי ושרפו את ביתה, ומצד שני אמא של בת קבוצה שלי נאבקה בהם וחטפו אותה. אני חלק מקבוצה גדולה מאוד של בני הקיבוץ שמאז השבת הנוראה מנסים לעטוף את כל מי ששרד ולחבק אותם כמו שצריך, ללוות אותם בכל רגע ולעשות הכל כדי להחזיר את החטופים".
איך אתה תופס את המיצג?
"המיצג נעשה בצורה הכי פחות מזעזעת, אין שם כתמי דם או תמונות של החטופים. יכולנו לשים את המיטות האותנטיות והשרופות של החטופים, ספוגות הדם, אבל לא עשינו את זה כי רצינו שכמה שיותר אנשים יזדהו עם המיצג, כולל ילדים ובני נוער, ולהמחיש להם את זה שיש כל כך הרבה אנשים, מתינוקות ועד קשישים, שאינם כאן כרגע, ואי־הוודאות הזו שוברת".
“בסוף, ואני אומר את זה בצער רב, אנחנו במלחמת הסברה מטורפת”, מסכם וובר. “אני מדבר עם משפחות החטופים ואני חייב, במקום שלי ובמחויבות שלי למקום שאני חי בו, לקחת את הקלף הכי חזק שלי עכשיו בשדה שלי של האמנות, ולהזיז איתו איזשהו פסיק או נקודה שיכולים לעזור לקדם את שובם של החטופים. אם אני הייתי בסיטואציה שלהם הייתי מתפלל שכולם יתגייסו עבורי. זה החומר שממנו קורץ העם שלנו ואתה מרגיש זאת במיצג, בתגובות ובהירתמות להרמתו".