“לרוב אנשים מסתכלים, שואלים. אפשר לראות שאין להם את המילים, כי אין מילים להגיד, אז הם נותנים חיבוק וממשיכים הלאה", אומר מוזס. “הפכנו להיות עם של חבקנים. התמיכה של עם ישראל עצומה. זה הכי מרגש אותי, מעלה בי דמעות. הנה כבר עכשיו העיניים שלי רטובות, רק מלדבר על זה".
באותה שבת יאיר התעורר בביתו בגדרה למשמע האזעקות. לאחר שיצא עם משפחתו מהממ"ד, הוא יצר קשר עם משפחתו בקיבוץ: “אחותי ובעלה התפצלו בחג. היא הייתה עם שתי הבנות שלה בבית, ובעלה ושני הילדים הקטנים היו אצל ההורים שלו בצפון. למרבה המזל היא שרדה את האירוע הזה. חשוב לומר, אנשי ניר עוז הם שורדים, לא ניצולים. אף אחד לא הציל אותם. כשהצבא הגיע לניר עוז בשעה 14:00, כבר לא היו מחבלים בקיבוץ. הם הספיקו ללכת, לא רק המחבלים, גם כל הבוזזים שהיו שם. כולם. הם הספיקו לקחת את כל מה שהם רצו וללכת".
לוחמה פסיכולוגית
שלושה ימים לאחר מכן קרובת משפחה ראתה בעיתון ה“ניו יורק טיימס" תמונה שבה נראה גדי מובל בידי מחבלים. את מרגלית ראו בסרטון שבו היא יושבת על קלנועית, עדיין בתוך הקיבוץ, ומחבלים מובילים אותה. ההודעה הרשמית על כך שהם חטופים לא איחרה להגיע. “אני לא יודע אם הצבא הסתמך רק על התמונה הזאת או על עוד חומרים", אומר יאיר, “אני יודע שהם לא הסתמכו על איכון טלפוני, כי הטלפון של אבא נשאר בבית. ואנחנו גם יודעים שאיכון טלפוני הוא לא סימן, כי זה לא שהטלפונים היו עליהם כל הזמן, לקחו מהם את הטלפונים והשעונים החכמים".
כבר שישה שבועות חלפו מאז. ישראל שינתה את פניה. מפעם לפעם משתחרר סרטון מזוויע ובו חטופים מדברים למצלמה. ברור לכולם כי מדובר בלוחמה פסיכולוגית, אולם עבור משפחות החטופים אלו גם אותות חיים. ולצד כל אלה הארץ רוחשת שמועות על עסקאות אפשריות לשחרורם.
“אני לא מתייחס לשיחות ולא לסרטונים", הוא אומר. “אי אפשר לסמוך על זה, אי אפשר לדעת אם זאת לוחמה פסיכולוגית. רק ברגע שאראה שמישהו עבר את הגבול ברפיח ונמצא בידי המצרים, אז אדע שקרה משהו, עד שזה יקרה, אני לא יכול לטפח תקוות גדולות מדי ואז להתאכזב. אתה מנסה להישאר כמה שיותר אופטימי, ואם מתעוררת בך תקווה שאתה רק מתאכזב ממנה, אז אתה יורד יותר נמוך ומגלה שהתהום יותר עמוקה".
האחדות מאפיינת את הקיבוץ
ובעוד הגורמים הביטחוניים והמדיניים מבטיחים כי הם עושים כל שביכולתם להשיב את החטופים, המשפחות משתדלות לעלות על כל במה אפשרית, לספר את סיפור האהובים שלהן, כדי לא לתת לדעת הקהל הישראלית והעולמית לשכוח שיש עוד חיים שאפשר להציל. “אני מנסה לעשות כמה שיותר", הוא אומר. “גם כי כשאתה יושב בבית ולא עושה, אז אתה מתחיל לשקוע. לכן אני מנסה עד כמה שאפשר לצעוק את הצעקה הזאת, להתראיין, לפרסם בפייסבוק, בעיקר עבור אנשים מכל העולם.
"אנשים לא מבינים מה קרה פה. הצעירים בעולם ניזונים מטיקטוק, ושם לצערנו המציאות מעוותת ויש למוסלמים יתרון מאוד גדול עלינו. ואז קורה מצב שבו צעירים בארצות הברית, למשל, רואים משהו בטיקטוק וחושבים שהוא נכון, ואנחנו יודעים שהוא לא נכון. אבל מבחינתם אלה החדשות האמיתיות, זאת מלחמה שקשה מאוד לנצח בה".
יאיר גדל בניר עוז עד לשנות ה־20 המאוחרות של חייו. מאז ועד היום, נופי הקיבוץ הם ביתו ויושביו הם כבני משפחתו: “זה לא סתם יישוב שגרות בו משפחות. האחדות מאפיינת את ניר עוז. עם כולם יוצא לך להיות באיזשהו קשר ישיר, ואכפת לך מכולם. גם היום, כשאנחנו נוסעים לבקר, אני יודע שאחרי שחוצים את הצומת באזור הבשור, מיד מרגישים בבית".
אני שואלת את יאיר על הוריו. הוא מתאר אמא חובבת טבע מושבעת וצפרית, שרק דאגה לנכדיה, ואבא שכל חייו הוקדשו לאדמה, לחקלאות ולהדרכה. לפתע המחשבה על שניהם במקום סגור וחשוך היא בלתי נסבלת. “זה לא מתיישב, אין פה שום דבר שהמוח האנושי מסוגל להבין", הוא אומר.
התרעות פיקוד העורף