עם היוודע הטבח הנורא בדרום, היה ברור לתושבי הצפון, ובהם תושבי העיר הצפונית ביותר, קריית שמונה, שגם הם צריכים להגן על עצמם מפני האיום מצפון ולהתפנות במהרה. שבועיים לאחר מכן זה יצא לפועל.
פאר לרדו, אשר מכהן בשגרה כעוזר ראש העיר קריית שמונה, הפך במלחמה האחרונה לממונה על תושבי קריית שמונה במחוז דן. “היום יש במחוז דן 3,446 תושבים שנמצאים ב־68 בתי מלון, וכ־300 משפחות נוספות בדירות מטעם המדינה”, אומר לרדו.
בסך הכל כ־21 אלף תושבים פונו כשבועיים לאחר פרוץ המלחמה, והם מהווים רוב מוחלט של תושבי העיר המונה 25,021 תושבים על סמך הרישומים. אולם לרדו מסביר כי כיוון שלא הייתה תוכנית פינוי סדורה מטעם המדינה עבור קריית שמונה, התושבים פרושים ברחבי הארץ לאורכה ולרוחבה.
דהן, סטודנטית לכלכלה ושירותי אנוש בתל חי, שפונתה למלון הדירות היי־ים בבת ים, מספרת שהיא שואלת מתי תתחיל המלחמה שאותה מנסים למנוע: “זה מרגיש שיש מלחמה, תוקפים אותנו מלבנון, משגרים טילים, בתים נפגעו בקריית שמונה, הרכב של אחי נפגע מהפצמ”ר הראשון שנפל בעיר. אנחנו תוקפים בחזרה, אבל המלחמה עוד לא נפתחה, ואנחנו חודש וחצי כבר מחוץ לבית שלנו”.
דהן, שאמורה הייתה להתחיל את שנת הלימודים האקדמית והייתה פעילה חברתית ופוליטית בעיר, מצאה את עצמה לפתע בלי דבר. “רגע אחד את בשיא ורגע אחר כך אין לך כלום”, היא משתפת ומספרת כיצד בימים אלה היא מתנדבת בעיריית בת ים למען הקהילה שלה. “אני מוצאת את עצמי לפעמים בלילה יושבת עם אמא שלי ושואלת אותה מה יהיה ביום שאחרי”, היא אומרת. “אנחנו גם לא יודעים מתי זה יהיה, אף אחד לא נותן איזושהי הערכה. אנחנו לא מוכנים להיות ‘העוטף 2’ ולחיות בפחד”.
אין לך את השגרה שלך, את הבית שלך, את רוצה את המטבח שלך, את האוכל שלך. אבל שנייה אחרי אני נכנסת לפרופורציות, כי את חושבת על הילדים החטופים בעזה, ועל הלוחמים שנלחמים ולא היו בבתים שלהם המון זמן”.
בחדר האוכל במלון הדירות אנחנו פוגשים את שמואל זלצר, בן 78, תושב קריית שמונה מזה 53 שנים. “בכל השנים שבהן גרתי בקריית שמונה היו הפגזות אין־ספור. התרגלנו לזה, אבל הפעם זה משהו חדש”, הוא אומר. “הפעם אנחנו פליטים בפעם הראשונה. הפעם אמרו לנו לקחת את החפצים ולעזוב את קריית שמונה”.
במלון דייוויד אינטרקונטיננטל בתל אביב מתגוררים כעת קרין דהן סוויסה יחד עם ארבעת ילדיה ובעלה שמגיע בסופי השבוע, ואמה, חנה דהן יחד עם בעלה. קרין, בת 36, מנהלת המכירות של "האקדמית תל חי" באגף שיווק ופרסום, לא רק מפונה מביתה, היא אף מחליפה את הבוס שלה בעבודה, מאז שגויס למילואים. בהודעה שהיא הוציאה לעובדים עם פרוץ המלחמה, הרגישה צורך לשתף אותם גם בתחושות שלה: “כתבתי להם שאני הילדה הזאת שגדלה לתוך מציאות של קטיושות, אני החיילת במלחמת לבנון השנייה, וזאת הפעם הראשונה שאני חווה חרדה קיומית. אבל זה גם מעצם היותי אמא הפעם, לא הייתי אמא בסיטואציה כזאת”.
14 משפחות מהעיר מתגוררות במלון, קומה אחת של חיי קהילה שיתופיים שמתקיימים כבר ארבעה שבועות. “באף חלום הכי פרוע לא חשבתי שאגור במלון יוקרה בתל אביב", אומרת קרין. "תל אביב היא המקום האחרון שחשבתי לחיות בו, אני עכבר הכפר”.
אך עבור שולה בן שטרית, מנהלת בית הספר היסודי־ממלכתי מצודות בקריית שמונה שפונתה בעצמה, וכיום אמונה על התלמידים המפונים בכיתות א’־ו’ בבית הספר החדש באוניברסיטה, הדבר החשוב ביותר הוא להעניק לילדים שגרה: “הבנו שזה לא הולך להיות קצר ושצריך לתת להם שגרה ולקדם אותם. לכן, הקמנו צוות והיום יש מקצועות לימוד, מערכת שעות סדורה ומחנכים. אתמול אפילו היה מבחן בשפה”.
לצדה מנהל את החטיבה העליונה עופר זפרני, ויחד הם מתפעלים את המרכז המיוחד לתלמידים המפונים. “בשגרה אני מנהל קריית החינוך אורט דנציגר. זה בית הספר הכי גדול בקריית שמונה, עם 1500 תלמידים, 90% מהקהילה לומדת שם, והיום אני כאן”, אומר זפרני.
בן שטרית: “אוניברסיטת תל אביב ממש פתחה את דלתותיה, בשיתוף עיריית קריית שמונה. הגענו לכאן לקבלת פנים מדהימה, וזה צריך להיאמר בקול גדול”.
עוד מתארת בן שטרית כי האתגר הגדול היה בגיוס המורים, שכן, המורים המגיעים הם רק מבין המפונים באזור וחלקם לא הצליחו להגיע, כי הם הורים מפונים עם ילדים קטנים שגם זקוקים לפתרון. לכן הקים בית הספר שמרטפייה עבור המורים, שיוכלו ללמד ולבקר את הילדים שלהם לאורך היום. בנוסף מבקשת שולה להדגיש את תרומתן של רינת כרמלי, סגנית רכזת פדגוגית בבית ספר מצודות ולילך ביסו, מפקחת מטעם מחוז צפון, שהיו שותפות להקמה ולחשיבה הפדגוגית ולגיוס כוח האדם.
ובכל זאת, מתאר עופר, כי רק 50% מהתלמידים המפונים השתלבו במערכת חינוך כזאת או אחרת. “לצורך העניין בתל אביב יש כ־800 ילדים מקריית שמונה מ־א’ עד י”ב. לכולם הוצע המענה הזה, אבל בפועל משתמשים בו רק כ־400”.
התרעות פיקוד העורף