עם איריס חיים, אמו של יותם חיים בן ה־28, שוחחתי לראשונה ב־7 באוקטובר בשעת צהריים. היא ענתה לי מהממ"ד באור הנר, כשבנה יותם היה בכפר עזה. “אמא, אני נשרף", הוא כתב לה, ולאחר מכן שרר השקט.
אחר כך התברר כי יותם נחטף לעזה. בשבוע שעבר פגשתי את איריס בהרי ירושלים השקטים, ודיברנו על הכמיהה שמלווה אותה במשך 49 ימים ארוכים, שרק ישוב, ועל השיחה ההיא, ביני לבינה, בשבת השחורה. “באותו היום אנשים שלחו לי הודעות שהם מקווים שהכל בסדר. במקום לענות, במקום לדבר איתם, שלחתי לכולם את הכתבה שפרסמתם ב'מעריב'", היא אומרת.
כשהתכתבנו השבוע, אמרתי לך שכל כך נדהמתי מהכוחות שהיו לך באותו היום, ואת אמרת לי “הייתי מנותקת".
“אני לא מבינה איך הצלחתי לדבר איתך ביום ההוא. אבל באמת גם לא הבנתי עדיין מה קרה, היום אני מבינה ואני בוחרת בחירה מאוד מושכלת איך אני רוצה להיות בסיטואציה הזאת, אני לא מנותקת".
מה הכוונה?
“עכשיו כשאני מבינה שהבן שלי נמצא בעזה, אני מאפשרת לעצמי להחליט מה אני רואה ואיך אני חיה. האם אני חיה בתודעה שהבן שלי סובל או שאני חיה בתודעה שהבן שלי בסדר. ואני בוחרת לחיות בתודעה שהוא בסדר. זאת בחירה מושכלת לגמרי, מאוד לא פשוטה, אבל זאת בחירה שהיא מונגשת לי".
מה את בוחרת לראות?
“שהוא עם אנשים, שהוא אוכל, אולי הוא אפילו צוחק, שהוא מחכה לחזור ומאמין בצבא, ומאמין שאנחנו דואגים. ככה אני מחזיקה מעמד. כי אם אני אחשוב שהוא סובל, שהוא בוכה, שהוא פצוע, אם אני אדמיין שהוא בחושך, אז אני אסבול. מאוד. ואני לא אוכל לעבור את התקופה הזאת".
אם ואם ואם
בבוקר 7 באוקטובר איריס הייתה באור הנר, רביב בעלה היה בשדה ניצן, ובנם יותם היה בכפר עזה. שני ילדיהם תובל ונויה לא היו בעוטף באותו יום. “רביב היה אמור לאסוף אותי מאור הנר, היינו אמורים לנסוע לתל אביב להופעה של יותם בפסטיבל הבי מטאל", היא משחזרת. “ב־6:40, כשהכל התחיל, מה שעצבן אותו היה שדפקו לו את ההופעה. ‘איך אני לא אגיע להופעה', הוא אמר לנו, אף אחד עוד לא הבין שתהיה מלחמה".
מה חשבתם?
“אמרתי לו ‘יותם, זה עוד מעט ייגמר, אני אאסוף אותך וניסע'. זה מה שחשבנו, שזה טילים רגילים, אחר כך זה המשיך והמשיך והבנו שאי אפשר לצאת בכלל. אתמול רביב, בעלי, שהוא המושיע הלאומי, באמת אנחנו סומכים עליו בכל דבר, אמר לי שיש לו רגשות אשמה".
על מה?
“על זה שהוא לא יכול היה לצאת. אבל על פי כל היגיון, אם הוא היה יוצא הוא היה מת. אם הוא היה יוצא ונכנס לכביש 232, לא היה לא את רביב ולא את יותם. אנשים יצאו מהבתים שלהם בעוטף לקחת את הילדים מהמסיבה ונרצחו בדרך. אף אחד לא ידע מה קורה, רק היום בדיעבד אנחנו אומרים ‘אם ואם ואם'. אבל באותו רגע את נמצאת בתוך הבית ואת לא מבינה מה קורה מסביב".
באותן שעות מדממות, איש לא תיאר לעצמו שהודעות וואטסאפ יהפכו להיות עדות מצמררת של ההיסטוריה, אולם כך היה. ובבואנו לספר על הפרק של 7 באוקטובר, יש לשוב לרצף ההתכתבות מאותו הבוקר. ב־6:42 קיבלה איריס את ההודעה הקולית הראשונה מיותם:
“היי, בוקר טוב. אמא, אני לא יודע אם גם את באותה סיטואציה, אבל כפר עזה מופגזת בקסאמים, כמובן היום, זהו, רק רציתי לעדכן, האזור פה חם רצח, פתאום בשנייה".
“כתבתי לו שגם אני בממ"ד", היא אומרת. “זאת הייתה פעם ראשונה שאני חווה דבר כזה, צבע אדום כל שנייה. כיפת ברזל בדרך כלל משתלטת על הדבר הזה, אבל הפעם היא לא השתלטה, כי היו המון. רביב כתב ‘יום כיפור 2'".
ב־6:44 מתקבלת הודעה קולית נוספת מיותם:
“ישבתי בחוץ עם הקפה שלי, ממש יצאתי סוף־סוף עם הקפה והסיגריה, ואז אני שומע שני מטוסים שלנו כנראה, אני רואה אותם מגיחים מבעד. פתחתי את המצלמה ותפסתי את הרגע שהתחיל הצבע האדום הראשון, מאז זה לא מפסיק. מרעידים אותנו. זה לא של צה"ל. זה ממש יום כיפור. דווקא היום? אם יתחילו לסגור לי כבישים עכשיו, אני צריך לנסוע להופיע".
מנקודה זאת די בלעקוב אחר ההודעות של יותם, והסיפור כבר מספר את עצמו.
יותם, 6:48: “הכנתי את החבר'ה, כבר הכנתי את כל התיקים שלי, וברגע שיהיה אפשר אני טס מפה, כי קיבלנו הודעה מקהילנט שיש עוצר על הקיבוץ, אי אפשר לצאת".
יותם, 7:00: “לדעתי נגמרה להם התחמושת של הקסאמים, אז הם עברו לירות רק בצלפים ובמאשין גאנס (מכונות ירייה), ככה אני שומע, צה"ל עדיין מפגיז פה, זה לא נרגע, זה עבר כאילו קדימה, הם משתמשים בטווח הארוך יותר עכשיו, אני רואה שזה מגיע למרכז".
איריס: “יותמי, אתה לא פוחד?".
יותם: “אני כן פוחד, אני יותר מתבאס שביטלו את הפסטיבל, פאקינג אין לנו הופעה היום, בני זונות, מה זה החרא הזה?... זהו, אין פסטיבל... אני עדיין שומע קליעים בתוך הקיבוץ'".
יותם: “היה ירי בתוך הקיבוץ, ממש שמעתי את זה מאחורי הבתים, אני שומע את האנשים צועקים בערבית, בעברית, יש פה מחבלים בתוך הקיבוץ, או היו, אני לא יודע אם הם מתו, אני מקווה שאביאני (שחר אביאני, הרבש"ץ שנהרג בקרבות - מ"ב) בסדר".
יותם, 7:37: “זה ממש ליד הבית שלי. אני מפחד, אני שומע אותם בחוץ".
איריס, 8:41: “יותמי אנחנו איתך, ברגע שיהיה אפשרי אני אאסוף אותך וניסע לשדה ניצן".
יותם, 9:59: “מלא מחבלים פרצו את הגדר מחוץ לבית שלי עם נשקים. אני מפחד ממש. הם יורים לי על הבית".
יותם, 10:00: “אני רועד".
“אני אומרת לו לסגור את הדלת", אומרת איריס, “רביב אומר שיבוא ברגע שיוכל".
יותם: “אני בממ"ד הכל נעול".
“כתבתי לו, ‘נשימות יותם, לנשום עמוק מהפה ולהוציא לאט מהאף'", אומרת איריס. “הוא סובל מהתקפי חרדה, אז כתבתי לו שהוא מסוגל להתמודד עם זה, שאנחנו עושים כל מה שאפשר, שיודעים עליו בקיבוץ. הוא שלח לנו מיקום ושלחנו את המיקום למשטרה. רביב גם ניסה לשלוח את שחר, הרבש"ץ, שנלחם באותו הזמן. ב־10:15 הוא גם שלח לנו סרטון מתוך הממ"ד שממש שומעים את היריות".
יותם, 10:25: “יש לי חורים בממ"ד. אני רועד, מישהו בבית שלי גם עכשיו. אני מרגיש שאני מתעלף כי אין לי מים ואוויר".
יותם, 10:28: “משתדל לשרוד. מישהו פה ואני לא יוצא".
יותם, 10:29: “לוקחים לי הכל. אני רק מקווה לשרוד".
יותם, 10:30: “יורים עליי שוב".
יותם, 10:30: “אף אחד לא מגיע".
יותם, 10:32: “שורפים לי את הבית אני חושב. אני הולך למות זהו. אמאל'ה, אני אוהב אתכם. הדליקו את הגז אני שומע הכל".
יותם, 10:34: “דחוף. זה עניין של דקות אמא".
“ב־10:42 אני שואלת ‘אתה איתנו?', הוא עונה לי ב־10:43: ‘תכף לא. הם מפוצצים את הדלת, אני אוהב אתכם אם אני לא יוצא מזה', אומרת איריס. “כתבתי לו: ‘אוהבים אותך הכי בעולם גיבור שלנו'. מישהו שאל אם הם עוד שם, הוא ענה: ‘לא יודע, אני מפחד לצאת הכל נשרף'. זהו. ב־10:44 שאלתי אם הם עדיין יורים, תובל אחיו אומר לו שהוא אוהב אותו, והוא כבר לא הגיב. ניתק הקשר".
מה עובר עלייך ברגעים האלה?
“הלם. שוק. הייתי בטוחה שהוא לא עונה כי התקשורת נפלה בקיבוץ. סיפרתי לעצמי סיפור שהוא בממ"ד, ויגיעו אליו עוד מעט".
כשאת ואני מדברות באותו יום, את חושבת שהוא בממ"ד עדיין והצבא פשוט עוד לא הגיע אליו?
“כן, ואני מתפללת שהוא שורד ואיכשהו הוא לא נחנק ונשרף. ככה חשבתי במשך הרבה זמן, שהוא שם, בתוך הממ"ד נעול, סגור, זה הסרט שציירתי לעצמי".
אבל בפועל הוא כבר נלקח בשלב הזה.
“כן. אבל האפשרות שהוא חטוף בכלל לא עלתה על דעתי. רק אחרי שלושה ימים התחלתי להבין שזה לא הגיוני. אפילו עברה בי המחשבה, איך הוא יכול לשרוד במשך 50 שעות".
ובזמן הזה אתם מנסים להבין מה עלה בגורלו?
“היינו בקשר עם לוחמים מהצבא, עם דובדבן, עם מגלן. נסענו בראשון בבוקר ללהב 433, נתנו דגימת דנ"א. בינתיים בדקנו בבתי חולים, אני אחות ושלחתי את התמונות שלו לחברות שלי שהן אחיות, שיחפשו בכל מיני מקומות, והן מעדכנות אותי שהוא לא הגיע. אחרי זה התחלנו לחשוב על התרחיש הכי גרוע, שנקבל הודעה שנמצאה גופה. הרי בהתחלה הוא היה נעדר".
קיווית שהוא חטוף?
“כן. התחלתי להבין שאנשים נחטפו, וזה היה התרחיש הכי טוב שיכולתי לקוות לו, וזה גם הזוי. באיזה סרט מדע בדיוני היו יכולים להמציא אמא אומרת שהלוואי והבן שלה חטוף? אבל הסתובבנו עם התחושה הזאת, שיכול להיות, שאם יגידו לי שהוא חטוף, זה אומר שהוא חי".
ומישהו נותן לכם מידע בשלב הזה?
“לא, שום דבר. אף מילה. זה היה הקושי, רצינו למצוא מישהו שנמצא שם ויוכל להגיד לנו מה הוא רואה. אבל אני יודעת שלפחות בשבוע הראשון לא התקרבו לשכונה, כי היו שם גופות מחבלים ממולכדות ובתים ממולכדים, וגם עוד נלחמו שם, שבוע ימים עוד נלחמו בשכונה הזאת. רק אחרי שבוע, כשכל השבוע הזה אנחנו נאחזים בבדלי מידע לא מבוססים, התקשרו מהצבא".
מה אמרו לך?
“בטלפון הם אמרו לי שרוצים לשלוח אלינו קצינים שיעדכנו אותנו במה שהם יודעים עד כה, ושהם ילוו אותנו בהמשך. אז הבנתי שהם כנראה לא מגיעים להודיע שהוא מת. ואז הגיעו שני קצינים סגני אלופים, מקסימים, מהממים, והם השקיטו אותנו בדבר אחד, שכל מידע שנקבל, נקבל מהם".
למה זה הרגיע אותך?
“כי עכשיו ידעתי שכל מידע שהוא רלוונטי, הם יעבירו לנו מיד. אז הפסקנו להסתכל בטלוויזיה והפסקנו להקשיב, וכל פעם שמישהו היה שולח לי הודעה: ‘שמעת על?', הייתי אומרת ‘לא', מה שלא מגיע אליי מהצבא, לא מעניין אותי".
מה הם אמרו בפגישה?
“באותה פגישה ראשונה הם אמרו שהמידע היחיד שיש הוא האיכון של הטלפון. הם גם אמרו שזה לא אומר שהוא חי. אבל בשעה 12:00 הטלפון היה בעזה. אחרי זה גילינו שתוך 8 דקות מההודעה האחרונה אלינו הוא אוכן בעזה. מבחינתי זה היה כאילו הביאו לי את הילד, מאפס מידע זה הקפיץ אותי ל־100. את מבינה במה נאחזנו? זה באמת היה שבוע מטורף".
איך עוד ניסיתם להשיג מידע?
“אני מחוברת לתטא הילינג, ולביו־אנרגיה. הפעלתי מתקשרות ששלחו לי נ"צ. ביקשתי מהן לבדוק אם הוא חי או מת, ואם הוא בארץ או בעזה. הן אמרו לי שהוא חי וחטוף. ביום חמישי התקשרה אליי מישהי, אמרה לי ‘את לא מכירה אותי, אבל אני מתקשרת ואני רואה את הבן שלך. אם תשלחי לי מפה של הקיבוץ, אני אגיד לך איפה הוא נמצא'. היא ראתה אותו בשדה, באזור שהוא כבר אחרי הקיבוץ, ואמרה לי שהוא מחוסר הכרה אבל חי, שיש עליו שמירה מאוד גבוהה".
מה עשית?
“תוך שנייה התקשרתי למוקד של הצבא, עוד לפני שהיו קצינים שמלווים אותנו, והם לקחו את הכל בחשבון, גם את המתקשרות. אחד הקצינים אמר לי שהם חיפשו שם, ולא מצאו. אולי יותם עבר ליד. לפחות אחרי שהקצינים הגיעו הייתה לנו כתובת, ואז גם קיבלנו מידע נוסף, לא מפורט, על כך שהוא חטוף באופן ודאי".
אני אינטרסנטית עכשיו
לא רחוק מהמקום שבו איריס שוהה כעת, עברה צעדת משפחות החטופים. היא לא יצאה אליה. היא לא הולכת להפגנות, לדבריה הן מחלישות אותנו. היא לא מבינה מדוע צועקים “עכשיו", ואיך חוסר הסבלנות שלה יעזור ליותם. היא אומנם מפנה אצבע מאשימה אל עבר הממשלה, אך אומרת בקול ברור שזה לא הזמן לכך ומביעה אמון מלא בצה"ל, במשימתם להשיב את החטופים ולמוטט את חמאס. כך גם אמרה לשר הביטחון יואב גלנט בפגישה שערך עם בני משפחות החטופים: “אמרתי לו ‘אני מאמינה בך ויש לי הרבה סבלנות'. מה יעזור לי אם אהיה קצרת רוח, זה יעזור לי במשהו? הבן שלי ירוויח מזה? אני אינטרסנטית עכשיו, והאינטרס שלי הוא שיחזור בחיים, אבל אני גם רוצה לשדר אנרגיות טובות, ואני מאמינה שהאנרגיה של הכוח מעצימה את יותם".
מה גלנט ענה?
“גלנט היה קשוב, דיבר לעניין. מה שהם לא יכולים למסור הם לא מוסרים. הוא אמר שיש מאמצים ושהם עושים הכל, ואני מאמינה לו. אני לא מעוניינת במידע מבצעי. אני לא איש צבא ולא אבוא ואגיד להם איך לפעול. עכשיו הם צריכים להוכיח שהם שווים את האמון".
איך את שומרת על עצמך?
“ברגע שהכל התחיל, החלטנו שאנחנו לא מקשיבים לשמועות. אנחנו כמעט לא רואים טלוויזיה. רוב הזמן אנחנו עם אנשים, עוסקים במוזיקה, זאת הדרך שלנו להתמודד עם הסיטואציה. אנחנו נאחזים רק בטוב, הרע יגיע, לא צריך לחכות לו".
לכן את אומרת שזה לא הזמן להפנות אצבע מאשימה?
“נכון, זה כל כך מחבל, כל כך מסכסך. אני גם חושבת שיש טעם לפגם בכל המידע המיותר. בתקשורת מרגישים שצריך למלא את החלל בכל הפרשנויות. מטריד אותי שהעולם לא מבין שזה אסון בינלאומי. שהם לא רואים שחמאס זה היטלר וההיסטוריה חוזרת. מפחיד אותי שנישאר בלי הגנה. כבת למשפחה של ניצולי שואה, מפחיד אותי שלא תהיה לנו מדינה, שהפלסטינים ישתלטו על העולם וירצחו את כולם".
את מדמיינת את החזרה של יותם?
“בטח. אני כל הזמן חושבת שהנה הוא נכנס ואומר ‘אמא, אל תשאלי איזה חארות אלה שם, אבל דווקא הסתדרתי איתם טוב, עם הזבל האלה'. אני מדמיינת שאני בוכה ומחבקת אותו כל הזמן. אומרת לו שסמכנו עליו שהוא שורד".