ב-7 באוקטובר, שלומי זיו ממושב אלקוש בגליל המערבי, נסע לעבוד בפסטיבל הנובה ברעים. הוא עבד כמאבטח בהפקת המסיבה יחד עם שני חבריו - אביב אליהו, בן דודתה של אשתו של שלומי, וג׳ק מרלו, שנסעו במיוחד מהצפון עד לקיבוץ רעים בעוטף עזה.
משקפיים, בגדים ותיקים: החפצים שנותרו אחרי זוועות פסטיבל "נובה"
באותה שבת, כשהחלו האזעקות ומטחי הרקטות הכבדים לדרום, שלומי עוד דיבר עם משפחתו ואמר לאחותו ולאימו שהוא בסדר ושהוא בדרך החוצה מהמסיבה: ״היו הפגזות, טילים באוויר, המסיבה לא ממשיכה וכשישחררו את פקק התנועה, ניסע הביתה״, דיווח לאימו רוזיטה זיו.
לאחר מכן, הוא כבר לא היה זמין יותר, ובמשך כשבוע משפחתו נותרה בחוסר ודאות מוחלט ולא ידעה אם הוא חי או מת. בהמשך, הגיעו גורמים צבאיים רשמיים שהודיעו למשפחה שהוא חטוף: ״בשבוע הראשון כשלא ידענו כלום, אני ובעלי התפללנו וקיוונו שהבן שלנו חטוף, העיקר שלא נגלה שהוא נרצח. נחרדנו משקי הגופות והזוועות שהבנו שהתחוללו באותה מסיבה שהוא עבד בה״, משחזרת רוזיטה, אימו של שלומי.
מאז, כבר 52 ימים, שהוריו, אחיו ומירן אשתו של שלומי מחכים ומצפים לשובו, בידיעה שקודם כל חשוב להחזיר מהשבי את הילדים והקשישים, ורק לאחר מכן את השאר. ״אני מאוד מרוצה מההחלטות של הצבא והממשלה שקודם כל הילדים הקטנים שחטופים יחולצו משם, ויחזרו כמה שיותר מהר לביתם״, מוסיפה האם.
״ילדים לא יכולים או צריכים להיות בשבי, ואילו הקשישים חייבים טיפול רפואי״, היא מסבירה. ״לא אשקר שיש צביטה קטנה בלב, ששלומי שלנו לא שב איתם - אך אני גם מאוד שמחה בשביל כל המשפחות, ומבינה שקודם כל הקשישים והילדים צריכים לחזור. אנו מחכים שגם הבן שלי יצא, ואני מצפה ומקווה שזה יקרה לנו בקרוב. אני בטוחה שכולם יחזרו״.
תוך הציפייה לשלומי, במקום עבודתה של אימו, המרכז הרפואי לגליל, הוקם מיצג להחזרתו של שלומי ושאר החטופים לבתיהם שכותרתו היא ׳ושבו בנים לגבולם׳. פרופ׳ ברהום, מנהל המרכז, פנה לרוזיטה, והתפלל לשובו של שלומי במהרה - בריא ושלם: "אמש העמדנו מיצג הזדהות עם החטופים ובני משפחתם, מתוך תקווה שריבוי התפילות יביא לשינוי ויאיץ את קצב חזרתם למשפחותיהם, בבריאות ובטוב״, אמר הפרופ׳. ״הלב נקרע, העיניים לא מפסיקות לדמוע והנפש רוצה לראותם חזרה כאן. אני מבקש לחזק ולעודד את רוזיטה שלנו, שבנה שלומי חטוף אף הוא. אני בטוח שנזכה לראותו בקרוב עימנו כאן".