“במשך היום אני עוד מצליח להעסיק את עצמי איכשהו, אבל בערב, לפני השינה, הדברים צפים וחודרים ולא נותנים לי מנוחה. אתמול, למשל, חבר העלה לוואטסאפ של קבוצת הריצה תמונה של שלושת הקברים של חברינו לקבוצה שנרצחו, אחד ליד השני, וזה פשוט לא נתפס. בשבועיים הראשונים הרגשתי כאילו זה קרה למישהו אחר, ורק אחרי זה הדברים התחילו לשקוע ועדיין שוקעים, וזה עדיין לא נתפס בעיניי”.
על קבוצת הריצה, שבה הוא חבר כשנתיים, הוא מספר: “בקבוצה הזו נוצר חיבור מדהים, חזק ועמוק בין אנשים. יש בקבוצה כ־70 חברים, אבל הגרעין האמיתי הוא בכיוון של 15 חברים, בהם קובי, נעמי ואני, שרובם רצים ביחד תמיד, וגם בכל אירוע וגיבוש חברתי – מגיעים. היינו רצים בכל הזדמנות. אנחנו ממש משפחה. כשנפגשנו בהלוויות ובגילויי המצבה אז היו המשפחות בדם והייתה ה’משפחה’ של קבוצת הריצה. בניגוד לקבוצות ריצה אחרות ומסורתיות זו קבוצה חברתית. אין בה מאמן, מחויבות או כלום.
"השנייה שהצילה אותי”
בשבת שלפני הטבח, באותו מסלול ריצה באזור יד מרדכי־זיקים, רצו שמונה חברי קבוצה, ואילו בשבת השחורה ההיא, רצה הגורל, ויצאו רק שלושה: נעמי, קובי ורם. “זו ריצה מאזור יד מרדכי עד חוף זיקים, מסלול של בערך 24 קילומטר, ריצה של שעתיים וקצת”, מספר חיון. “במקביל באותו הבוקר, במסלול אחר, יצאו ליאור וייצמן, שרכב על אופניים, וחגית יאסו שרצה, והם נפגשו בדרך. ליאור לא חזר. יצאנו לרוץ בשעה 6:00 ובשעה 6:20 בבוקר התחילו האזעקות, כשהיינו לקראת חציית כביש 4 לכיוון מערב.
"זיהינו את השיגורים עוד לפני שהיו התרעות. חשוב לציין שזה לא משהו שזר לנו, וזו גם הייתה ההתייחסות שלנו בשעה הראשונה. היינו מבודחים ואפילו שלחנו תמונה בוואטסאפ של הקבוצה שאנחנו מסתתרים, מחכים שירי הרקטות יפסיק והחלטנו לקפל את הריצה ולחזור הביתה. גם ליאור וייצמן שלח תמונה דומה שהוא משתטח עם האופניים באמצע הכביש. האזעקות הפעם היו ללא הפסקה, ובשלב מסוים, אחרי כמה דקות, עבר איזה רכב צבאי, עצרנו אותו וביקשנו שיסיע אותנו לכביש, אבל החייל שנהג בו אמר שהוא לא יכול ושהוא חייב להגיע לאנשהו.
"שאלנו אותו אם יש חדירה והוא אמר ‘לא, לא, לא משהו כזה’. הוא ביקש שנסתתר, אז תפסנו מחסה באיזו בטונדה באזור, שם גם צילמתי וידיאו בסלפי שהיה קצת בבדיחות הדעת, אבל ברגע שהתחלנו לשמוע יריות וצעקות ‘אללה אכבר’, כיביתי את המצלמה וראיתי מחבל שרץ לכיווננו. נעמי ואני תפסנו מחסה מתחת לצינור גדול. קובי, שלא הספיק להסתתר, ראה את המחבל והתחיל לרוץ, המחבל ירה עליו וקובי נפל. היינו בטוחים שהוא נרצח, אבל התברר שהוא העמיד פני מת”.
חיון מספר שבמשך דקות האימה הללו, שנראו כמו נצח, נעמי והוא קפאו מהסיטואציה. “היינו בטוחים שקובי כבר לא איתנו, גם ראיתי מחבל שרץ אחריו ושמעתי את היריות ומיד אחרי זה קובי נעלם", הוא משחזר. "השתדלתי לא לחשוב על זה באותם רגעים. זמן קצר אחרי זה באו עוד מספר מחבלים והיו ממש לידנו. היינו במצב של קיפאון. הדם קפא בתוך הגוף. לא נשמנו ולא זזנו כדי שלא יראו אותנו כי המחבלים היו ממש מעלינו, וזה היה המסתור הכי גרוע אבל הכי טוב שיכולנו למצוא. באמת לא היינו מוסתרים, ולא מובן איך הם לא ראו אותנו כשהיינו מול הפרצוף שלהם, אבל בשלב הזה התמקדתי בלנסות להרגיע את נעמי ואמרתי לה שנצטרך לחכות עוד כמה דקות עד שצה”ל יגיע.
"בכל פעם שהיה טיפה שקט יחסי, ניסיתי לשלוח יד ולקטוף עוד עלה שהיה בסביבה ולהניח עלינו כדי להסתתר. במרחק של 400 מטר מאיתנו היה יער, והבטונדה הייתה טובה לטילים אבל עכשיו היו לידנו מחבלים, והשטח פתוח לחלוטין ובקלות יכלו לראות אותנו. בדיעבד קובי היה משוכנע שגם אנחנו מתים, ואני זוכר שאפילו הסתכלנו למחבלים בעיניים ולא הבנתי איך יכול להיות הגיוני שהם לא ראו אותנו. הם עברו מעלינו איזה ארבע פעמים במרחק אפס”.
כעבור חמש שעות, בסביבות 12 בצהריים, שמע חיון רכב וקולות בעברית, והבין שחיילי צה”ל הגיעו לאזור: “ברגע שראיתי אותם הייתי משוכנע שזהו, האירוע נגמר ואנחנו בטוחים. הקליטה בפלאפון שלי, שלא הייתה בכל האירוע הזה, חזרה, אז עדכנתי את המשפחות של נעמי ושל קובי וגם את המשפחה שלי שאנחנו בסדר ושהצבא הגיע אלינו. כשהצבא הגיע ויצאתי מהמסתור, ראיתי פתאום את קובי קופץ מאחד השיחים. כל כך שמחנו לראות שהוא לא נפגע והוא כל כך שמח לראות אותנו. הייתה אופוריה של כמה רגעים ודיברנו על זה שאף אחד מהקבוצה לא יבין מה עברנו היום וכבר תכננו לחזור ולספר לכולם על זה, לצחוק על זה ביחד. היינו משוכנעים שזהו, הכל נגמר”.
“מנסה לרוץ – וקופא”
למרות שניצלו, הקצין שהגיע עם חייליו סיפר לחבורה שעדיין הוא לא יכול להוציא אותם משם כי מסוכן, והשאיר כוח של שלושה חיילים לאבטח אותם, עד שיהיה בטוח להוציא אותם מהמקום. “אשתי שלחה לי הודעה אם אנחנו בטוחים ועניתי לה ‘עוד לא’", הוא ממשיך. "אחרי חצי שעה הגיעה שוב פעם חוליית מחבלים ואז התחילה היתקלות נוספת, כשהפעם שני חיילים נפלו בקרב, קובי ונעמי נרצחו, חייל נוסף נפצע ואני נפצעתי. המחבלים זרקו לכיווננו רימונים, ואחד הרימונים פגע בי, בדיעבד בצורה קלה, אבל בזמן אמת כל החולצה שלי הייתה מכוסה בדם והמחבלים היו בטוחים שנהרגתי. העמדתי פני מת באותו שלב. כשהמחבל הגיע, הוא חשב כנראה שאני מת, אז הוא קודם עשה וידוא הריגה לקובי ולנעמי, והחייל לידנו שהיה פצוע – חיסל אותו.
במתקפה נשברו שתיים מצלעותיו של חיון והריאה שלו קרסה באופן חלקי, והוא מעיד כי הוא מתאושש לאט גם מפציעה בגב. “מה שאני מתמודד איתו עכשיו הוא בעיקר הפציעה הנפשית", הוא אומר. "מבחינה פיזית אני מסוגל לרוץ אבל מבחינה נפשית אני עדיין לא מסוגל. ניסיתי ולא הצלחתי. אני קופא בדרך. הקבוצה שלנו כולה באבל, כי נוסף לקובי ולנעמי, גם ליאור כאמור נרצח וגם חבר קבוצה נוסף, סגן ניצב אבי עמר ז”ל, קצין בכיר ביחידת יואב של המחוז הדרומי במשטרה, שנפל בקרב לאחר שהציל חיים ונלחם במחבלים בקרבות בקיבוץ בארי”.
מאז שהשתחרר מבית החולים, חיון ומשפחתו נמצאים באילת: "אנחנו לא מפונים רשמית כי המושב שלנו לא פונה, אבל לא מצליחים לחזור לשגרה. למזלי יש לי משפחה באילת שמארחת אותנו כבר חודשיים אבל הטיפול, או החוסר בו, של הרשויות בכל מי שלא גר במרחק של עד שבעה קילומטרים מעזה הוא פשוט מחפיר. הציפייה מאנשים להמשיך לחיות כאילו כלום לא קרה מעבר ל־7 קילומטרים היא פשוט בלתי נתפסת. היום, בהפסקת האש, הדברים מתחילים לאט לחזור לשגרה אבל החודש וקצת הראשונים היו תחושה נוראית של הפקרה בפעם השנייה, לאחר שצה"ל לא הגיע במשך שעות. הציפייה שאנשים ימשיכו כרגיל, ללא פינוי, ללא מסגרות, ללא מתווה פיצוי לעסקים ובחוסר ודאות מוחלט היא הפקרות".
התרעות פיקוד העורף