"התחושה הכי קשה שיכולה להיות לבן אדם היא חוסר ודאות. במשך כחודשיים לא ידעתי אם רון חי או מת, אולי הגופה שלו זרוקה בדרך באיזשהו מקום, אולי קברו אותו באיזשהו חור. היו כל מיני מחשבות שגרמו לי לא לישון בלילה, לא לתפקד, לא כלום", אומר שוקי בנימין, אחיו של רון בנימין, 53, תושב רחובות, שמאז ה־7 באוקטובר הוגדר כנעדר, ורק ביום שישי האחרון התבשרה המשפחה כי הוא חטוף בעזה.
מה חמאס רוצה? המטרות של טקסי השחרור המבוימים בעזה
"נסעתי לעזה וביקשתי להחליף עם אופיר": הסב שהפך את העולם כדי להחזיר את נכדו מהשבי
לדברי בנימין, עד יום שישי בצהריים לא הייתה כל אינפורמציה לגבי מה עלה בגורלו של אחיו, שיצא באותה שבת מוקדם בבוקר לרכוב עם חבריו, וכשהגיע לקיבוץ בארי והחלו האזעקות, הוא החליט לחזור לכיוון ביתו. רכבו אותר כ־400 מטרים מקיבוץ מפלסים.
"קצה חוט"
עכשיו, כשהתקבלה הידיעה הרשמית שהוא נחטף, מנסה שוקי לפעול בכל דרך על מנת להעלות את המודעות לסיפורו של אחיו. "עד שישי האחרון לא סיפרנו לאמא שלנו, שהיא בת 93, שרון חטוף, כי חיפשנו ודאות", הוא מספר. "אמא, שכרגע מתגוררת אצלי מפני שבביתה אין ממ"ד, היא אישה צלולה מאוד. אמרנו לה שלרון יש קורונה, שהלך לו הקול ולכן הוא לא מדבר. אבל בשבוע שעבר היא כבר התחילה לחשוד. אמרה שקורונה, לא קורונה, היא רוצה לראות את הבן שלה. הבנו שאין לנו ברירה. ניסינו למשוך עוד יום ועוד יום, כדי לא להכביד עליה. ידענו שהיא תיקח את זה קשה".
מה סיפרתם לה בסופו של דבר?
"ביום שישי ב־11 וחצי בבוקר, עוד לפני שהתקבלה הידיעה הרשמית שרון חטוף, אחותי ואני הבאנו רופא הביתה ויחד איתו סיפרנו לה שרון חטוף ושהוא חי. כאמור, אז עוד לא ידענו שהוא חטוף, אבל הבנו שחייבים לתת לאמא איזשהו אופק. אמרתי שאם אחר כך יתברר משהו אחר, אז כבר נודיע לה".
איך היא הגיבה?
"היא לקחה את זה מאוד קשה. אמא הייתה מאז תחילת הלחימה יושבת כל הזמן מול הטלוויזיה, רואה חדשות, רואה את סיפורי החטופים, ובוכה על אחרים. עכשיו היא הבינה שזה גם קשור בבן שלה. לשמחתנו, וכמה שזה נשמע הזוי, הודיעו לנו באותו יום שישי לקראת הצהריים שרון אכן חטוף והוא חי. אחר כך הודיעו על כך גם בטלוויזיה. מזל שהודענו לאמא קודם, כי אם היא הייתה רואה זאת בטלוויזיה, היא הייתה מקבלת דום לב. כאמור, היא לקחה את זה מאוד קשה. ניסינו להקל עליה במחשבות, אמרנו שכמה שזה נשמע נורא - זה טוב, כי הוא חי ואז יש לו סיכוי לחזור. כי הרי אם מישהו מת, הוא מת. במקרה הזה, כמה שזה מוזר, זה הרע במיעוטו. שמחנו לשמוע שהוא חטוף, כי יש סוף־סוף קצה חוט. זה נשמע הזוי שאנחנו שמחים שרון חטוף, אבל אנחנו שמחים על העובדה שהוא חי".
"חשב על המשפחה"
מאז השבת השחורה ניסה בנימין לאתר מידע לגבי מה עלה בגורל אחיו. "לא הייתי בטוח שהוא חי, אבל הייתי בטוח שהוא יצא חי מהאוטו. מה קרה לו אחר כך לא היה לי מושג", הוא אומר. "הצלחתי לקבל תמונות מהרכב שלו. ראיתי שלא היה שם דם שיכול להעיד על כך שרון נפצע. גם בסביבת הרכב לא היה דם. כלומר הוא יצא בחתיכה אחת מהרכב. אחר כך כבר לא ידענו מה קורה איתו. טענתי בפני נציגי המדינה שלפי כל הנתונים שיש לנו, הוא חטוף".
אילו נתונים בעצם היו לך?
"עשיתי חקירות באופן אישי כדי לראות אם יש איזו אינפורמציה. מפני שהאזור היה שטח צבאי סגור, ביקשתי עזרה מהאלוף במיל' ישראל זיו. נסעתי איתו לשטח, ניסיתי למצוא מצלמות באזור, כל מיני אינפורמציות, חקרתי אנשים שהיו שם. לרכב עצמו לא יכולתי להתקרב, אבל כאמור קיבלתי תמונות מהרכב. בשום מצלמה מהאזור לא ראו את רון. אבל מפני שבתמונות הרכב לא ראו דם, וגם מהסיבה שבאזור הרכב המכוניות לא היו שרופות - אז הערכתי שאם אין גופות ואין דם זה אומר שחטפו אותו. רק לא ידעתי באיזה מצב הוא נמצא, אם הוא חי או מת אחרי החטיפה".
התחושה שלך אכן אומתה בסופו של דבר.
"כשהודיעו שרון חטוף, לא אמרו לנו לפי אילו אינדיקציות יודעים זאת. אמרו רק שהוא חטוף וחי. שאלנו איך יודעים, אמרו שלא יכולים לתת אינפורמציה, שמה שחשוב זה שהוא חטוף והוא חי. החודשיים האחרונים עברו עליי קשה מאוד, זה לא לישון בלילה, זה חוסר רצון לאכול, זה לחץ. אתה כל הזמן קשוב לתקשורת, מנסה למצוא איזה בדל אינפורמציה. הלכתי לפגישות עם עוזר שר הביטחון, הגעתי לעצרות התמיכה, עכשיו אני מגביר את המאבק לשחרור אחי. עושה כל מה שאני יכול על מנת לשחרר את אחי ולהעלות את המודעות לסיפור שלו. אם עד עכשיו נמנעתי מלהתראיין לטלוויזיה מחשש שאמא שלי תראה ותגלה שמשהו קרה לו, אז עכשיו אני מתחיל להעלות את המודעות בכל מדיה אפשרית".
ספר על אחיך.
"רון הוא איש משפחה. כשהתחילו האזעקות, הדבר הראשון שהוא חשב עליו היה המשפחה שלו. הוא אמר לחבר'ה שלו מהרכיבה שיש אזעקות, שהוא נוסע הביתה למשפחה כדי להיות איתם שלא יהיו בלחץ. כל החברים שלו שהגיעו לרכוב איתו ונשארו שם ניצלו. הוא היחיד שנחטף. בשעה 6 וחצי בבוקר, כשהחלו האזעקות, רון השאיר הודעה לבת שלו שיש טילים והוא חוזר הביתה. רון עסק בתחום הרכב. הוא אדם מאוד פדנט, אכפת לו מכל דבר. הוא מאוד אוהב לטייל בארץ, כל שבת נוסע לטיול במקום אחר, אוהב מאוד מוזיקה, בעיקר מוזיקת רוק. הוא בן אדם טוב, אוהב את הזולת. כשהוא לא חזר הביתה, כשאבד הקשר איתו, הבנו שמשהו קרה, ואז הוא הוגדר נעדר".
איך אתה מרגיש כעת?
"עכשיו, כאמור, אני מתחיל בפעילות בכל הכוח. עד עכשיו הלכתי לעצרות תמיכה בחטופים ובני משפחותיהם, ניסיתי להיפגש עם כל מי שחשבתי שיכול לעזור. עכשיו אני יוצא בכל הכוח לתקשורת, כדי שגם סיפורו של אחי יישמע. מסיפורי החטופים ששוחררו מבינים שהתנאים בשבי חמאס מאוד גרועים. אנו שומעים את הקטסטרופה של התנאים, וזה לא עושה לי טוב".
מה אתה מצפה שיקרה עכשיו?
"אני מצפה מהמדינה שידאגו קודם כל להחזיר את החטופים ואחר כך שיכסחו את חמאס. חמאס לא בורח, חמאס נשאר פה. שישחררו אותם עכשיו, כי כל יום שהחטופים נמצאים שם, כל דקה שהם שם - זה סבל לכולם. זה גם מאוד מציק שפחות מזכירים את הגברים בשיח על החטופים. אני מבין שאת הילדים, הנשים והזקנים צריך לשחרר קודם ושמח על כל אחד ששוחרר, אבל איכשהו את הגברים מזניחים בצד וזה דבר שמטריד. חשוב שיחזירו את כולם. גם לגברים יש משפחות, יש חיים. גם כל גבר הוא עולם ומלואו. גם לגברים יש נשים, ילדים, אחים, אמהות. אמא שלי לוקחת את זה מאוד קשה. היא בוכה הרבה. אבל אני אומר לה שהיא צריכה להיות שמחה, כי לפחות הוא חי ויחזור. עד שלא אראה אותו במו עיניי אני בלחץ. אבל אני אדם חזק, מוצא את הכוחות בעצמי, אין לי ברירה. הלחימה התחדשה וזה די מלחיץ. אני חושש שחלילה יפגעו בו בטעות. אני מקווה שכל החטופים יחזרו במהרה".
אם הייתה לך האפשרות, מה היית אומר לאחיך ברגעים אלה?
"הייתי אומר שכמו שדאגתי לו כל חיי, אני אמשיך לדאוג ולעשות הכל על מנת לראות אותו בבית עם אשתו ובנותיו".