על אף שבהחלטת הממשלה בחודש אוקטובר הוכרז על פינוי כל היישובים הקרובים עד 5 ק״מ לגבול לבנון, עדיין לא פונו תושבים ב-10 מתוך 24 יישובים שנמצאים בטווח 2 עד 5 קילומטרים מהגבול. מדובר ביישובים עבדון, אבירים, אלקוש ומנות ממועצה אזורית מעלה יוסף, היישובים עלמה, ריחאניה וכרם בן זמרה ממועצה אזורית מרום הגליל, גשר הזיו ממועצת מטה אשר והיישובים פסוטה וחורפיש.
בצפון חוששים: "מי יבטיח לנו שחיזבאללה לא יחזרו?"
שיגור מלבנון פגע בלול במושב בצפון | צפו בתיעוד
אזור הצפון נמצא כיום תחת שגרת טילים, אזעקות וארטילריה בלתי פוסקת לאורך שעות היום והלילה. בחלק ניכר משעות היום והלילה ישנן אזעקות, היישובים במידה רבה אוישו על ידי כוחות צה״ל אשר עושים שימוש במתקני ציבור של היישובים, ומתקיימת תנועת רכבים צבאיים בלתי פוסקת תוך תרגילים רבים. העומס מוביל לחיים בלתי אפשריים עבור מבוגרים - ובוודאי עבור משפחות עם ילדים.
בשל הקשיים של אותם התושבים המתגוררים ביישובים שלא פונו, לפני כשבועיים הם שיגרו לראש הממשלה ושר הביטחון מכתב מקדים טרם הגשת עתירה לבג"ץ בשם הישובים שלא פונו, למרות הכללתם בהחלטת הממשלה 975 וישובים נוספים אשר לא ניתן לנהל בהם שגרת חירום.
תושבי היישובים נלחמים מדי יום כדי שיממשו את ההחלטה שנקבעה בעבר לפנות אותם, בטענה שלא ניתן לקיים שגרת חיים רגילה תוך איומי ירי נ״ט, פצמ״רים, רקטות או חדירת מחבלים. אחד מאותם תושבים שנמצא בחזית המאבק הוא אהרן גמזו, תושב קיבוץ כפר סאלד במועצה האזורית גליל עליון, שנמצא כ-5.3 ק״מ מקו הגבול. בהמשך למכתב התושבים לפני עתירה לבג״ץ, הבוקר אהרן התייצב בכנסת, והשמיע בפני השרים וחברי הכנסת את מצוקתם בדיון של הועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל.
"הגעתי לפה כדי לזעוק בשם היישובים בגליל. אני גר בקיבוץ בכפר סאלד בגליל העליון שלא נמצא במתווה הפינוי״, אמר. ״לא פינו אותנו כי המציאו קו שנקרא 0-5 ק״מ, קו דמיוני אם תשאלו אותי. הקיבוץ מוגדר כ-5 ק״מ ו300 מטר מהגבול - וכ-300 מטר מבדילים בינינו לבין מה מה שהוגדר כמסוכן. ליישובים שפונו יש אפס שניות לרוץ בעת אזעקה למרחב מוגן - וגם אנחנו באותו המצב. טילי הנ״ט שנורו אתמול לבית הלל, מגיעים גם אלינו. הכבישים מחוץ לקיבוץ שלי הם בדיוק אותם הכבישים המטווחים, שנקראים שטח אדום, וכמעט כל יום סוגרים אותם למשך כמה שעות״.
עוד תיאר אהרן את המצוקה הביטחונית: ״אנחנו נודדים בארץ מה-08.10, וכמוני יש עוד הרבה משפחות. אנחנו מחליפים מגורים מדי שבוע, הבגאז' של האוטו שלנו נהיה ארון בגדים, אין פרנסה ואין חינוך לילדים. להכניס ילד למסגרות החינוך זה מאבק, כי אנחנו לא מוכרים כמפונים״, מתאר.
״שני שליש מהבתים ביישובים שלנו לא ממוגנים, ובשל העובדה שעיר המחוז שלנו קריית שמונה פונתה אין לנו אפילו שירותים בסיסיים״, הוא מזכיר. ״לילדים אסור להסתובב והם נצורים בבית, בסופרים אין מצרכים, בתי הספר האזוריים לא פועלים - ועדיין אין תשובות מהממשלה״.