אובדן כבד: אליעד אוחיון מאופקים היה רק בן 23 כשנרצח בטבח השבת השחורה ב־7 באוקטובר, ביחד עם אביו משה, כאשר השניים ניסו לסייע לאחרים בעיר שאליה חדרו עשרות מחבלים.
"מלכדו את גופת בתי": הסיפור המצמרר מאחורי תעמולת החמאס
שולחן ריק ופרקי "תהילים": תלמידי הישיבות מצטרפים למיזם להשבת החטופים
למרות גילו הצעיר, אוחיון היה חלק בלתי נפרד ממשפחת להושיט יד - עמותה לסיוע ותמיכה בילדים חולי סרטן ועם מוגבלויות מורכבות - והספיק לכבוש את לבותיהם של מאות חניכים בעמותה ובני משפחותיהם.
היום - יום המתנדב הבינלאומי - מבקשות אותן משפחות להעלות על נס את זכרו ותרומתו של הבחור הצעיר ויוצא הדופן הזה לחיי הילדים. בעמותה מספרים על מתנדב מסור, תמיד עם חיוך על הפנים ואנרגיות בלתי פוסקות, המפיץ אור בכל מקום שבו הוא נמצא. יום לפני אותה שבת שחורה אירח אוחיון בביתו את החניכים הצעירים שכל כך אהב.
עוד סיפרו בעמותה כי אוחיון נהג לקחת חלק בפעילויות שבת רבות של להושיט יד, טס עם ילדי העמותה ל"טיולי חלומות" מיוחדים באורלנדו ובפריז, והיה עורך ביקורים בבתי חניכים רבים מהמערך האונקולוגי וממערך הנכויות בעמותה.
אמו של אחד מאותם הילדים מספרת ל"מעריב" על מסירותו של אוחיון לבנה: "אליעד מאוד האמין ביכולות של בני, שהיה רגיל להתנייד בכיסא גלגלים אף שהוא לא משותק. הוא ערך עם בני הסכם, שלפיו הוא יוותר על הכיסא במהלך טיולים משותפים שהשניים עשו בצפון, ובעצם הוביל לכך שהילד החל ללכת בכוחות עצמו".
עוד סיפרה האם הנרגשת: "בהתחלה חשבתי שאליעד משוגע, אבל אחרי כמה טיולים כאלו קיבלתי ממנו סרטון שבו נראה הבן שלי הולך על רגליו, לא בזכות שיקום רפואי אלא בזכות האמונה של אליעד והאמון שהוא יצר בילדים כלפיו. בזכות האמונה והטוטליות שלו לחניכים, הילד שלי היום מסוגל ללכת, ואני אהיה אסירת תודה כל חיי. הבן שלי מאוד מתגעגע אליו, ואין יום שבו הוא לא מדבר עליו. נזכור אותו תמיד, ונעשה הכל כדי להנציח את אליעד. הוא פשוט היה המלאך שלנו".
מיכל רביץ, אמה של הילדה שירה רביץ, מספרת כי "אליעד הוא מלאך שלא סיים את תפקידו וחזר לשמיים בטרם עת. נוצרה בינינו כימיה מיוחדת, ובין אליעד לשירה נוצר קשר מאוד מיוחד, עם הומור פרטי ששמור רק להם. אליעד לא פספס אף יום הולדת של שירה, וללא התראה מוקדמת היה מגיע כל הדרך מאופקים לביתנו ביהוד, בכל ימות השבוע, תמיד מצויד בבלונים וחיוך הכי טוב בעולם.
"הוא הסתכל על הילדים עם הצרכים המיוחדים בגובה העיניים באופן הכי כן שיש. תמיד נאהב ונחשוב עליו ועל מה שהספיק לתת לנו ולרבים אחרים בחייו הקצרים. שמורה לו בלבנו פינת זיכרון, ויש עצב רב על לכתו מאיתנו בטרם עת".