האושר הגדול על שובם של החטופים היה מלווה בצער עמוק, כאשר בכל פעימה נקרעה עוד משפחה. בעוד הנשים והילדים שוחררו, לרווחת כולנו, הגברים נותרו מאחור. 24 אבות, בעלים, אהובים. עם סיום הפסקת האש והחזרה למלחמה, המשפחות זועקות, מבקשות להשיב את היקרים להם במהרה.
דוד ואריאל קוניו, עופר קלדרון, אוהד יהלומי, דרור אור, יגב בוכשטב, עודד ליפשיץ, גדי מוזס, יאיר יעקב, קית' סיגל, טל שוהם, אברהם מונדר, אלעד קציר, לואיס הר, פרננדו מרמן, יורם מצגר, תמיר אדר, עמירם קופר, נדב פופלוול, אוהד בן עמי, מתן צנגאוקר, יוסף חמיס אלזיאדנה, חמזה אלזיאדנה ואלכסנדר (סשה) טרופנוב הם 24 הגברים שנותרו מאחור, בעוד שמשפחותיהם שוחררו. לצידם כמובן, יש עוד רבים ורבות בשבי חמאס, חלקם כבר הוגדרו כחללים, את השאר עוד אפשר להציל. בשבוע האחרון החלו להיאסף עדויות מצד השבים ואם עולה מסקנה אחת מבין התיאורים, כפי שזועקות המשפחות, היא שאין זמן, כל רגע בשבי קריטי. כל רגע עלול להיות הרגע האחרון. השבוע שוחחנו עם חמש משפחות שנעות שוב ושוב בין אושר עילאי לחרדה איומה, שזכו בחצי מליבם בחזרה.
יותר מכל, זה סיפור על אהבה. בני הזוג יגב בוכשטב (34) ורימון קירשט (36) מקיבוץ נירים נחטפו יחד כשהם מחובקים. "כשרימון חזרה, היא סיפרה שהם חיבקו אחד את השנייה ולא הסכימו לשחרר", מתארת אחותו של יגב, נופר בוכשטב. "הם התחבקו כל כך חזק, עד שהמחבלים לא הצליחו להפריד ביניהם".
יגב ורימון הכירו בתיכון, נופר מספרת כי הם היו יחד בלהקה. יגב ניגן על גיטרה ורימון על תופים. "הם היו מבריזים משיעורים ומנגנים כל היום. הם מאוד חכמים, אבל השיעורים לא עניינו אותם. יגב היה קורא ספרי פילוסופיה בכיתה ח'".
קיבוץ נירים איבד חמישה מחבריו, חמישה אחרים נחטפו. הוריה וסבתה של נופר, שהיו בקיבוץ באותו בוקר, ניצלו. "נירים הוא קיבוץ משפחתי, קטן, כך שאנחנו מכירים את כל מי שנרצח ונחטף".
מדינה שלמה עקבה אחר גורלה של חנה קציר. תחילה נחטפה, אחר כך יצאה הודעה מטעם החוטפים כי היא לא בחיים. בפעימה הראשונה היא שוחררה. לו רק היה ניתן לסיים את הסיפור ברגע הזה, כסוף טוב לטרגדיה הנוראה. אך עם חזרתה גילתה חנה כי בעלה רמי נרצח, ובנה אלעד נשאר בשבי.
"לא מפרקים משפחות", אומרת בתה, כרמית פלטי קציר, "הגברים שנשארו הם אבות של מישהו, בנים, דודים. הם לא פחות חשובים".
באותה שבת, ב־6:35 כתב אלעד בן ה־47 בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית מילה אחת: "טירוף". "זאת מילה שמאוד לא אופיינית לו", אומרת כרמית. "הוא אדם רגוע, מאצ'ו מן, הוא בצוות חירום יישובי, מכיר תרחישי קסאמים, פצמ"רים, ירי קל מהגדר. הוא אפילו עובד על הגבול בשדות, לכן אם הוא כתב 'טירוף', הוא הבין שמשהו מאוד חריג קורה".
בשעתיים הבאות ידווח אלעד על כל רגע ורגע בהשתלטות על קיבוץ ניר עוז. כרמית מביתה בחיפה חוותה את תופת המלחמה, שלב אחר שלב, מבעד לוואטסאפ. "אף אחד לא ישכח את הבוקר הזה כל החיים", היא אומרת. "אני לא אשכח את תחושת חוסר האונים. להיות פה, בשקט של חיפה, כשכל הבית עוד ישן, ואני מבינה שקורה משהו מטורף".
ההודעה ששלח ב־9:15 לאחיותיו הייתה גם כן קצרה. "צריך חוסן", אמר וברקע נשמע רעש היריות. "ביישובי העוטף, לאור ההתמודדות הכרונית עם מצב ביטחוני מאיים, יש הרבה שיח על חוסן", אומרת כרמית. "זה לא מפתיע אותי שהוא אמר את זה. המילים שלו מהדהדות בי גם היום, כמסר להמשך. אין לנו פריבילגיה לוותר, להישבר, להתייאש. אסור לשקוע במרה שחורה. עכשיו צריך חוסן, צריך להציל, לתפקד. לא משאירים אף בן משפחה מאחור, לא ממשפחתי, לא ממשפחות החטופים ולא ממשפחתנו הלאומית".
ב־9:45 כרמית התקשרה לאלעד, זו הייתה השיחה האחרונה שלהם. "הוא אמר בקול נמוך שהוא לא יכול לדבר איתי כי יש לו מחבלים בבית, ניתק וזהו. עם אמא שלי דיברתי פעמיים באותו הבוקר, פעם אחת לראות שהיא ואבא התעוררו ושהם יודעים שהם צריכים להיות בממ"ד, ובפעם השנייה לוודא שהם נעלו את הבית, שבחיים לא היה נעול. מאבא שלי למעשה לא נפרדנו, לא אני, לא אחותי ואפילו לא אמא שלי".
ב־7 באוקטובר רמי קציר נרצח. רק כשאמה שבה מן השבי, היא תיארה לבנותיה שהיא ראתה שהוא נפצע ברגל. "היא הייתה בשוק לגלות שהוא מת", אומרת כרמית. את ההודעה על כך שאביה נרצח ואמה ואחיה נחטפו מהקיבוץ, כרמית מקבלת בסופו של דבר מהקיבוץ. רק שבוע לאחר מכן גם המדינה עדכנה אותה שגופת אביה זוהתה וכן, הגיעה קצינת קשר מטעם הצבא.
"אפשר לרשום את זה באותיות קידוש לבנה, כל יום שעובר הוא יום שחסר בחיים שלהם ובחיים שלנו", מדגיש ניסן קלדרון, אחיו של עופר קלדרון. אפשר להבין אותו, כבר חודשיים הוא מחכה שאחיו יחזור הביתה. "מעבר לזה שהוא בן אדם, הוא אבא, והוא דמות משמעותית במשפחה".
הכעס והכאב שנשמעים בקולו של ניסן, בעצמו תושב העוטף, מתייחסים במידה רבה גם לאירועי עבר. "בצוק איתן אמרו לנו ללכת לקטוף כלניות, ואיבדנו את דניאל טרגרמן ז"ל מנחל עוז. אחרי שלושה ימים איבדנו גם את שחר מלמד ואת זאביק עציון ז"ל בנירים. הם הלכו לתקן עמוד חשמל ונפל עליהם פצמ"ר והרג אותם".
ההבנה שהם חטופים לא הגיעה מיד. "ידענו שארז חטוף, כי היה סרטון של חמאס, ואז גם הבנו שיש כמות חטופים. אחרי 11 יום הגיע אלינו קצין צבאי וסיפר לנו שיש עדות שהם חטופים ברצועה".
אנחנו עוקבים אחר הסיפור של משפחת מונדר מהיום השני למלחמה. בבוקר ה־8 באוקטובר נפגשנו לראשונה עם מרב מור רביב מחוץ למשרדי להב 433. הפעם היא משוחחת איתנו מניו יורק, שם היא נמצאת במסגרת המשלחת החמישית שאליה יצאה בחודשיים האחרונים.
"כבר בימים הראשונים קיבלנו עצה מתמי ארד, רעייתו של רון ארד, להפיץ כמה שיותר תמונות של החטופים, שיידעו מי הם. זה מה שעשיתי. הרי כשאת מספרת את הסיפור, לא נשארת עין יבשה. אנחנו לא רוצים שהקרובים שלנו יהפכו לפוסטרים שמתרגלים לראות".
למרות הזמן שחלף, מרב עדיין מתקשה להאמין שזאת המציאות. "גם אחרי שרותי, קרן ואוהד חזרו, אני מרגישה שאני בסרט. אנחנו מדברות על חטופים, על חטופות, כאילו זה משהו רגיל ונורמלי, וזה לא".
"שמחנו יומיים ואז חזרנו לעבוד למען אבא ושאר החטופים", אומר יאיר מוזס, בנם של מרגלית מוזס (77), ששוחררה בפעימה הראשונה, ושל גדי מוזס (79), שעוד נמצא בשבי חמאס.
לפני מספר שבועות אמר לנו יאיר: “רק ברגע שאראה שמישהו עבר את הגבול ברפיח ונמצא בידי המצרים, אז אדע שקרה משהו. עד שזה יקרה, אני לא יכול לטפח תקוות גדולות מדי ואז להתאכזב".
התרעות פיקוד העורף