האושר הגדול על שובם של החטופים היה מלווה בצער עמוק, כאשר בכל פעימה נקרעה עוד משפחה. בעוד הנשים והילדים שוחררו, לרווחת כולנו, הגברים נותרו מאחור. 24 אבות, בעלים, אהובים. עם סיום הפסקת האש והחזרה למלחמה, המשפחות זועקות, מבקשות להשיב את היקרים להם במהרה.
במהלך הלילה: אזעקות בעוטף ובגליל העליון; צה"ל תקף מטרות חיזבאללה | עדכונים שוטפים
צה"ל ברצועת עזה: כמה זמן יימשך השלב הנוכחי בלחימה?
דוד ואריאל קוניו, עופר קלדרון, אוהד יהלומי, דרור אור, יגב בוכשטב, עודד ליפשיץ, גדי מוזס, יאיר יעקב, קית' סיגל, טל שוהם, אברהם מונדר, אלעד קציר, לואיס הר, פרננדו מרמן, יורם מצגר, תמיר אדר, עמירם קופר, נדב פופלוול, אוהד בן עמי, מתן צנגאוקר, יוסף חמיס אלזיאדנה, חמזה אלזיאדנה ואלכסנדר (סשה) טרופנוב הם 24 הגברים שנותרו מאחור, בעוד שמשפחותיהם שוחררו. לצידם כמובן, יש עוד רבים ורבות בשבי חמאס, חלקם כבר הוגדרו כחללים, את השאר עוד אפשר להציל. בשבוע האחרון החלו להיאסף עדויות מצד השבים ואם עולה מסקנה אחת מבין התיאורים, כפי שזועקות המשפחות, היא שאין זמן, כל רגע בשבי קריטי. כל רגע עלול להיות הרגע האחרון. השבוע שוחחנו עם חמש משפחות שנעות שוב ושוב בין אושר עילאי לחרדה איומה, שזכו בחצי מליבם בחזרה.
החטוף שנשאר בעזה: יגב בוכשטב
שוחררה: אשתו, רימון קירשט
מרואיינת: נופר בוכשטב, אחותו
יותר מכל, זה סיפור על אהבה. בני הזוג יגב בוכשטב (34) ורימון קירשט (36) מקיבוץ נירים נחטפו יחד כשהם מחובקים. "כשרימון חזרה, היא סיפרה שהם חיבקו אחד את השנייה ולא הסכימו לשחרר", מתארת אחותו של יגב, נופר בוכשטב. "הם התחבקו כל כך חזק, עד שהמחבלים לא הצליחו להפריד ביניהם".
המדינה כולה התפעלה למראה סרטון החזרה של רימון קירשט, שנעמדה בראש מורם אל מול איש חמאס שליווה אותה. אך למרות חוסנה ברור כי לבה נותר שבוי בעזה. "אחד המשפטים הראשונים שרימון אמרה היה שעכשיו אנחנו צריכים להחזיר את יגב", אומרת נופר.
הם היו יחד בשבי?
"התברר לנו שלאורך כל התקופה הם היו ביחד, שמרו אחד על השנייה, וחיזקו אחד את השנייה. כשהגיע תורה לצאת, היא אמרה שהיא לא יכולה לעזוב אותו, אבל לא השאירו לה ברירה. אמרו לה או שאת יוצאת בטוב, או שמוציאים אותך לא בטוב".
יגב ורימון הכירו בתיכון, נופר מספרת כי הם היו יחד בלהקה. יגב ניגן על גיטרה ורימון על תופים. "הם היו מבריזים משיעורים ומנגנים כל היום. הם מאוד חכמים, אבל השיעורים לא עניינו אותם. יגב היה קורא ספרי פילוסופיה בכיתה ח'".
השינוי קרה לפני כשלוש שנים, כאשר רימון שברה את הרגל. יגב הגיע לבקר אותה והזוגיות התפתחה. "כשהם התחילו לצאת, יגב אמר לי שהוא רוצה להכיר לי מישהי, ממש יכולתי לשמוע את החיוך בטלפון. רימון הייתה החברה הראשונה שלו. הוא בדיוק עבר תקופה קצת קשה ופתאום ראינו אותו מאושר. זה נתן לו המון אור".
אהבה גדולה.
"ממש. הם מהזוגות האלה שאת שואלת את עצמך איך זה קרה רק עכשיו? הרי הם הכירו כל כך הרבה זמן. הם 24 שעות אחד עם השנייה, בבועה משלהם. יש להם חמישה כלבים וחמישה חתולים, שהם כמו הילדים שלהם".
קיבוץ נירים איבד חמישה מחבריו, חמישה אחרים נחטפו. הוריה וסבתה של נופר, שהיו בקיבוץ באותו בוקר, ניצלו. "נירים הוא קיבוץ משפחתי, קטן, כך שאנחנו מכירים את כל מי שנרצח ונחטף".
בשעות הראשונות של אותה שבת, נופר שמרה על קשר עם יגב ורימון באמצעות הודעות קוליות. "הם אמרו לי 'תדאגי לעצמך, לכי למקום בטוח'. הם מאוד שמרו עליי. זה מאפיין את שניהם. בניגוד להודעות האלה, כשרימון הייתה בקשר עם אמא שלה אביטל, אפשר היה לשמוע את החרדה. הם כל כך נבהלו מהמצב. רימון דיברה שם בהיסטריה, שמעו את הבכי בקול שלה, את הזעקה לעזרה. הדבר האחרון שרימון אמרה לאמא שלה הוא שהיא מצטערת שהיא לא שם איתה".
מתי הבנתם שהם נחטפו?
"אבא שלי הלך עם הצבא לדירה שלהם, לראות מה קרה. הוא ראה דירה קצת הפוכה, סימני מאבק. ראו שהיה ירי לכיוון הרצפה ומעט דם על הדלת. הבית היה שקט, הכלבים לא היו שם. והם הבינו שמשהו קרה. רק אחרי שבוע הצבא הודיע לנו שהם חטופים בסבירות גבוהה".
ואז הגיע הסרטון שבו רימון נראתה יחד עם דניאל אלוני וילנה טרופנוב.
"כשראינו את הסרטון של רימון, הבנו שזה אמיתי. בשלב הזה עדיין לא ידענו מה עם יגב. רצינו לקוות שאם בסרטון היא נראתה פיזית בסדר, אז זה אומר שגם יגב בסדר. כל הזמן קיווינו שהם ביחד".
כשהחלו לשוב החטופים, נופר חיכתה מדי לילה לבשורה כי הם בין המשוחררים. "מישהו אמר שזה כמו למלא לוטו, אבל לוטו אכזרי במיוחד. בגלל שרימון בת 36, לא הייתי בטוחה שישחררו אותה. אבל בכל זאת ציפינו, ומדי יום קיבלנו 'לא'. גם הקצין שדיבר איתנו רצה לתת לנו בשורות טובות, ואמר 'הלוואי ומחר יהיו'. זה היה כל כך מתסכל. מצד שני אמרתי לעצמי, לפחות יש עשרה אנשים שחוזרים למשפחות שלהם".
ואז אומרים לך שהיא משוחררת.
"נכון. אבל דווקא כשהגיעה השיחה הזאת ישנתי. הקצין התקשר ב־2:20, ואני לרוב ערה בשעות האלה. אבל בלילה הזה נרדמתי מוקדם יותר, ופספסתי את השיחה. הוא התקשר לאמא שלי והיא קיבלה את ההודעה, והודיעה לי בבוקר".
איך הייתה החזרה שלה?
"רצינו שקודם כל המשפחה שלה תחבק אותה. לא ידענו איך היא תחזור, אם היא תרצה לראות אנשים. החלטנו לתת לה פרטיות. ישבנו בכיכר החטופים, כל המשפחה, עם הקצין שלנו, עד ששמענו את המסוק נוחת באיכילוב. היא הגיעה לשם. אחר כך דיברנו עם אמא שלה להתעדכן שהיא הגיעה והכל בסדר. כך שהיינו איתם, אבל מרחוק. בלילה אמא של רימון נתנה לנו לדבר איתה ישירות. הייתה לנו שיחה ראשונה מאוד מרגשת".
מה היא אמרה?
"היא בעיקר חיזקה אותנו. היא אמרה שהיא מתגעגעת ורוצה לתת לכולנו חיבוק. אז הבנו שהיא ויגב היו יחד כל הזמן".
איך היא חזרה?
"המילה חוזק הכי מתארת אותה כרגע. היא עוברת הרבה בדיקות, אבל היא חזרה בריאה ושלמה. היא תשתקם ותתגבר, אני בטוחה, אבל היא צריכה את יגב בשביל זה, היא לא אותה רימון, כשהוא לא שם. כדי להתחיל להחלים היא צריכה אותו".
החטוף שנשאר בעזה: אלעד קציר
שוחררה: חנה קציר, אמו
מרואיינת: כרמית פלטי קציר, אחותו
מדינה שלמה עקבה אחר גורלה של חנה קציר. תחילה נחטפה, אחר כך יצאה הודעה מטעם החוטפים כי היא לא בחיים. בפעימה הראשונה היא שוחררה. לו רק היה ניתן לסיים את הסיפור ברגע הזה, כסוף טוב לטרגדיה הנוראה. אך עם חזרתה גילתה חנה כי בעלה רמי נרצח, ובנה אלעד נשאר בשבי.
"לא מפרקים משפחות", אומרת בתה, כרמית פלטי קציר, "הגברים שנשארו הם אבות של מישהו, בנים, דודים. הם לא פחות חשובים".
באותה שבת, ב־6:35 כתב אלעד בן ה־47 בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית מילה אחת: "טירוף". "זאת מילה שמאוד לא אופיינית לו", אומרת כרמית. "הוא אדם רגוע, מאצ'ו מן, הוא בצוות חירום יישובי, מכיר תרחישי קסאמים, פצמ"רים, ירי קל מהגדר. הוא אפילו עובד על הגבול בשדות, לכן אם הוא כתב 'טירוף', הוא הבין שמשהו מאוד חריג קורה".
בשעתיים הבאות ידווח אלעד על כל רגע ורגע בהשתלטות על קיבוץ ניר עוז. כרמית מביתה בחיפה חוותה את תופת המלחמה, שלב אחר שלב, מבעד לוואטסאפ. "אף אחד לא ישכח את הבוקר הזה כל החיים", היא אומרת. "אני לא אשכח את תחושת חוסר האונים. להיות פה, בשקט של חיפה, כשכל הבית עוד ישן, ואני מבינה שקורה משהו מטורף".
ההודעה ששלח ב־9:15 לאחיותיו הייתה גם כן קצרה. "צריך חוסן", אמר וברקע נשמע רעש היריות. "ביישובי העוטף, לאור ההתמודדות הכרונית עם מצב ביטחוני מאיים, יש הרבה שיח על חוסן", אומרת כרמית. "זה לא מפתיע אותי שהוא אמר את זה. המילים שלו מהדהדות בי גם היום, כמסר להמשך. אין לנו פריבילגיה לוותר, להישבר, להתייאש. אסור לשקוע במרה שחורה. עכשיו צריך חוסן, צריך להציל, לתפקד. לא משאירים אף בן משפחה מאחור, לא ממשפחתי, לא ממשפחות החטופים ולא ממשפחתנו הלאומית".
ב־9:45 כרמית התקשרה לאלעד, זו הייתה השיחה האחרונה שלהם. "הוא אמר בקול נמוך שהוא לא יכול לדבר איתי כי יש לו מחבלים בבית, ניתק וזהו. עם אמא שלי דיברתי פעמיים באותו הבוקר, פעם אחת לראות שהיא ואבא התעוררו ושהם יודעים שהם צריכים להיות בממ"ד, ובפעם השנייה לוודא שהם נעלו את הבית, שבחיים לא היה נעול. מאבא שלי למעשה לא נפרדנו, לא אני, לא אחותי ואפילו לא אמא שלי".
ב־7 באוקטובר רמי קציר נרצח. רק כשאמה שבה מן השבי, היא תיארה לבנותיה שהיא ראתה שהוא נפצע ברגל. "היא הייתה בשוק לגלות שהוא מת", אומרת כרמית. את ההודעה על כך שאביה נרצח ואמה ואחיה נחטפו מהקיבוץ, כרמית מקבלת בסופו של דבר מהקיבוץ. רק שבוע לאחר מכן גם המדינה עדכנה אותה שגופת אביה זוהתה וכן, הגיעה קצינת קשר מטעם הצבא.
סרטון של חנה קציר מיום החטיפה סיפק את העדות הראשונה. ב־9 בנובמבר הגיע סימן נוסף מן השבי, בסרטון שפרסם הג'יהאד, שבו הופיעה יחד עם הילד, יגיל יעקב. כרמית: "אני לא הבנתי איך יכול להיות שאנחנו מגלים על דבר כזה מהטלוויזיה".
מה עובר עליכם ברגעים אלו?
"את באמת לא יודעת איך להתמקם מול זה, זה גרף משתולל בין תקווה לייאוש. מצד אחד זה אות חיים, ומצד שני זו עוד הבטחה שלא קוימה. אם אמרתם שאתם משחררים אותה, למה היא לא פה. הווידיאו החריד אותי, ראיתי אמא רזה, עם עצמות בולטות. היא ישבה שם על כיסא גלגלים, עם משהו שנראה כמו אינפוזיה, עם המטומה ביד שמאל. זאת לא האמא שהייתה לי ב־6 באוקטובר".
ואז הגיעה ידיעה שהיא נהרגה.
"זה היה נוראי. בזמן שהכינו אותנו לקראת תרחיש שהעסקה תצא אל הפועל, עדכנו אותנו שיש הודעה של הג'יהאד על כך שהיא הרוגה, והם לא יודעים לומר אם זה נכון או לא. הרגשתי כאילו מישהו דחף לי את הלב לפריזר. ישבתי על השטיח ורעדתי כאילו אני בסיביר, לא האמנתי עד כמה תימשך ההתעללות. זה באמת היה הלילה הכי קשה בחיי".
ולמחרת הגיעה הבשורה המשמחת ואמא שבה לישראל. איך היה רגע המפגש?
"היא מאוד שמחה לראות אותנו, אבל ראיתי שהיא מאוד מבוהלת. היא הגיעה במצב פיזי ירוד. לא ניתנו לה תרופות, היא ירדה 20 קילו, הגיעה עם איזשהו פצע בגב שהכאיב לה. כששואלים אותי איך היה החיבוק הראשון, אני מתארת שהוא היה שברירי. הרגשתי שאני מחזיקה את הדבר הכי שביר בעולם בידיים שלי".
היא שיתפה אתכם במה שעבר עליה?
"לא הבנו מאיפה יש לה כוח, אבל עד שתיים בלילה היא סיפרה לנו מה קרה. היא סיפרה עם מי היא הייתה ובאיזה תנאים הוחזקה. התנאים היו מאוד קשים. שואלים אותי אם התעללו בה, כל מה שקרה שם זאת התעללות. לכלוא אישה בת 77 ולא לתת לה טיפול תרופתי זאת התעללות".
כרמית מערערת על החלוקה המגדרית בין נשים לגברים בעסקה ומסבירה כי אחיה נזקק לטיפול תרופתי ולמכשיר שמיעה, שנלקח ממנו ביום החטיפה: "הוא גם אדם במצוקה. גם גברים אפשר לענות, גם בגברים אפשר להתעלל. הבקשה שלי ברורה: תחזירו את כולם, אנחנו לא נסתפק בחלק".
החטוף שנשאר בעזה: עופר קלדרון
שוחררו: ארז וסהר קלדרון, ילדיו
מרואיין: ניסן קלדרון, אחיו
"אפשר לרשום את זה באותיות קידוש לבנה, כל יום שעובר הוא יום שחסר בחיים שלהם ובחיים שלנו", מדגיש ניסן קלדרון, אחיו של עופר קלדרון. אפשר להבין אותו, כבר חודשיים הוא מחכה שאחיו יחזור הביתה. "מעבר לזה שהוא בן אדם, הוא אבא, והוא דמות משמעותית במשפחה".
תשעה ימים עברו מאז שילדיו של עופר, סהר (16) וארז (12) קלדרון, שוחררו מהשבי, אבל התמונה המשפחתית לא שלמה. "לעופר יש עוד שני ילדים, גאיה ורותם, הוא אב לארבעה ילדים מופלאים שצריכים אותו. הילדים חזרו, וזה נפלא, אבל חסר להם אבא שיתמוך בהם. עוד אין להם את מה שישקם אותם במאה אחוז".
הם שאלו "איפה אבא" כשהגיעו?
"כשסהר וארז ראו את אמא שלהם, הדס, בפעם הראשונה, הם שאלו 'אמא, את חיה?'. אף ילד לא צריך לשאול את ההורה שלו שאלה כזאת, ואף ילד לא צריך לשאול 'איפה אבא שלי?'. ואני מרגיש שהממשלה אפילו לא מנסה להבין את זה, יש אטימות, עד היום אנחנו מטופלים בידי האזרחים, לא בידי המדינה".
אני שומעת ממך אכזבה גדולה.
"בוודאי. אנחנו מאוכזבים, כי אמרו שהילדים יבואו עם ההורים, שלא יפרידו משפחות. מישהו אמר 'חזרנו לרשימות שינדלר', חזרנו לרשימות סלקציה. המחבלים שיחקו בנו, ביישובים שלנו בשבת ההיא, וזה ממשיך עכשיו. זאת התחושה. אנחנו מדינה שלא אמורות להיות בה רשימות. המדינה הייתה צריכה לדאוג לכך שכולם יחזרו במקשה אחת, ולא בפעימות. חשוב להגיד, הפסדנו בקרב הזה, ובגדול הפסדנו".
בקרב על החזרת החטופים?
"בכל המערכה. אם אנחנו היום קוברים את האנשים שלנו, הפסדנו. לא צריך לייפות את זה, אנחנו לא מנצחים, ואנחנו לא מתגברים. ישבנו 36 שעות בממ"ד, אין פה ניצחון. יש לנו אזרחים שהם עדיין מעבר לגדר. היום אנחנו חיים כדי להביא את האנשים האלה הביתה".
הכעס והכאב שנשמעים בקולו של ניסן, בעצמו תושב העוטף, מתייחסים במידה רבה גם לאירועי עבר. "בצוק איתן אמרו לנו ללכת לקטוף כלניות, ואיבדנו את דניאל טרגרמן ז"ל מנחל עוז. אחרי שלושה ימים איבדנו גם את שחר מלמד ואת זאביק עציון ז"ל בנירים. הם הלכו לתקן עמוד חשמל ונפל עליהם פצמ"ר והרג אותם".
אחרי תשע שנים, באותה שבת, ניסן היה בדרך לחלקת הבוטנים שבה הוא עובד, שנמצאת ממש לצד גדר הקיבוץ ניר עוז. "הייתי אמור להיות בדיוק בנקודה שהמחבלים נכנסו דרכה, אבל התעכבתי באותו בוקר. עמדתי בשער של קיבוץ סופה וחיכיתי שהוא ייפתח".
ואז החלה המתקפה?
"כן. חזרתי הביתה ודיברתי עם עופר. אנחנו בוגרי הסלמות ושיערנו שיהיו כמה דקות של ירי ושתיים־שלוש נפילות. קבענו שברגע שקצת יירגע ניפגש במצפה. אנחנו רגילים במקרים כאלה לארוז את עצמנו, לצאת מהיישוב, להתפנות לכמה ימים ולחזור חזרה, כמו ברווזים".
מתי נותק הקשר איתו?
"בערך ב־8:00. חשבנו שאולי נפל החשמל, אולי פגעו באנטנה. אבל מהרגע הזה הם נעלמו. זהו. לא היה קשר. הבן הגדול שלו רותם היה בדירה משלו, לבד בממ"ד, והתכתבנו איתו במהלך כל היום. הדס הייתה בממ"ד שלה, ואנחנו באפלה. לא ידענו כלום".
ההבנה שהם חטופים לא הגיעה מיד. "ידענו שארז חטוף, כי היה סרטון של חמאס, ואז גם הבנו שיש כמות חטופים. אחרי 11 יום הגיע אלינו קצין צבאי וסיפר לנו שיש עדות שהם חטופים ברצועה".
כשאני שואלת את ניסן למה הוא הכי מתגעגע, הוא משיב בפשטות "לשטויות שלנו". הוא מדמיין את החופשה המשותפת שהיו אמורים לצאת אליה יחד ומספר כיצד אחיו חובב הטיולים סחף את המשפחה כולה לחופשות משותפות. "עופר הוא רוכב אופניים מקצועי, שהדביק בחיידק הזה גם את ארז. הרכיבה היא מוטיב חשוב למשפחה ולילדים שלו. הוא אבא מסור, אדם מסור, הוא נגר שעושה מטבחים, אבל אם תשאלי לקוחות שלו, הם יגידו שהוא אומן. איש מקצוע אחראי".
סיום הפסקת האש הלחיץ אותך?
"מאוד. הבנו שחזרנו אחורה. ברגע שהצבא נלחם, רוב הסיכויים שהאנשים שלנו בסיכון, לאו דווקא מהירי שלנו. הם יכולים גם להגיד בואו נחסל אותם. לכן הדרישה היא פשוטה: להביא את כולם, כולל כולם. כולל החיילים, כולל הגופות של החיילים שלנו שנמצאות שם כבר עשר שנים, ואז תצאו למלחמה. אם ישכחו אותם, אנחנו בבעיה קשה".
איך סהר וארז חזרו?
"הם חזרו עצובים, כבויים, רזים, הם לא חזרו ילדים. לכן אנחנו אומרים שאין זמן, צריך להביא את כולם ומהר. אנחנו מקווים שנוכל להציל אותו. הרי גם אי אפשר לדעת באיזה מצב הוא יחזור, ואנחנו יודעים איך שבויים עלולים לחזור, שאין להם יום ואין להם לילה, והנפש שלהם עוד בקרב".
מה הכי מפחיד אותך?
"שהוא לא יחזור. או שהוא יחזור בארון או בשקית. האויב בצד השני הוא אכזר. מבחינתי עד שאני לא אגע באחי, אני לא אאמין שהוא חי. איבדנו אמון בכל".
החטוף שנשאר בעזה: אברהם מונדר
שוחררו: אשתו רותי מונדר,
בתו קרן מונדר
ונכדו אוהד מונדר
מרואיינת: מרב מור רביב, אחייניתו
אנחנו עוקבים אחר הסיפור של משפחת מונדר מהיום השני למלחמה. בבוקר ה־8 באוקטובר נפגשנו לראשונה עם מרב מור רביב מחוץ למשרדי להב 433. הפעם היא משוחחת איתנו מניו יורק, שם היא נמצאת במסגרת המשלחת החמישית שאליה יצאה בחודשיים האחרונים.
"כבר בימים הראשונים קיבלנו עצה מתמי ארד, רעייתו של רון ארד, להפיץ כמה שיותר תמונות של החטופים, שיידעו מי הם. זה מה שעשיתי. הרי כשאת מספרת את הסיפור, לא נשארת עין יבשה. אנחנו לא רוצים שהקרובים שלנו יהפכו לפוסטרים שמתרגלים לראות".
למרות הזמן שחלף, מרב עדיין מתקשה להאמין שזאת המציאות. "גם אחרי שרותי, קרן ואוהד חזרו, אני מרגישה שאני בסרט. אנחנו מדברות על חטופים, על חטופות, כאילו זה משהו רגיל ונורמלי, וזה לא".
רותי, קרן ואוהד מונדר חזרו בפעימה הראשונה. אברהם, הבעל, האבא, הסבא, נותר בשבי. רועי, בנה של רותי, נרצח ב־7 באוקטובר. "היו הרבה עליות וירידות עד שהם חזרו, בעיקר ירידות", מתארת מרב. "עכשיו אני בהרגשה אחרת. פגשתי אותם, ראיתי אותם, ראיתי שהם בערך בסדר. הם לא חזרו שכובים ומחוברים לאינפוזיה, מה שאני חוששת שיקרה לדוד שלי. הוא במצב בריאותי לא טוב. יש לו תרופות קבועות שאנחנו לא יודעים אם הוא מקבל".
הם הופתעו לגלות מה קרה כאן בארץ?
"מה זה הופתעו? קרן שאלה אותי איך ידענו שהם חטופים. היא שאלה 'לא חשבתם שנהרגנו?'. כשהיא הגיעה לבית החולים, דיברתי איתה בטלפון ושאלתי אותה אם הם אכלו, כי הם מאוד רזו. היא שאלה אותי איך אני יודעת שהם רזו, עניתי שראינו בטלוויזיה. 'מה? הייתי בטלוויזיה?', היא אמרה לי. לכי תסבירי לה שהפרצופים שלה ושל אוהד מוכרים בכל העולם. אבל קרן אדם צנוע, היא לא רוצה את כל הפרסום הזה, בעיקר עבורו, ובצדק. הילד בן 9 וצריך לחיות את חייו הרגילים".
נפגשת איתם?
"כן. כבר בשבת, זה היה מאוד מרגש. היה הרבה בכי. הם היו חיוורים ורזים. אבל רותי וקרן חזקות. לפני שהם חזרו באמת לא נשמתי, אני הרי עובדת בזה. עכשיו אני קצת יותר נושמת".
עם חזרתם יכלה מרב להשלים מעט מן הפאזל של מה שאירע באותו היום. התברר לה כי הם לא נחטפו יחד ולא היו יחד בשבי. "קרן ואוהד הגיעו לניר עוז לביקור מכפר סבא. הם ישנו אצל רותי ואברהם בממ"ד. כשהתחילו הידיעות בוואטסאפ שהמחבלים נכנסו לקיבוץ, הם ניסו לסגור את הידית של הממ"ד, אבל זה היה מאוד קשה. אוהד הסתתר מתחת למיטה. הם כבר שמעו את המחבלים בתוך הבית ובסופו של דבר נפתחה הדלת ואמרו להם לבוא איתם".
ואברהם?
"לאברהם יש בעיות בשיווי משקל, הוא הולך עם מקל. הוא נפל על הרצפה, לא הצליח לעמוד. הם פשוט השאירו אותו מאחור. המחבלים רצו לשרוף את הבית, וקרן התחננה שלא יעשו את זה. הם היו בטוחים שאברהם נרצח. זה נשמע אירוני, אבל הם שמחו לדעת שהוא בשבי ושלא שרפו להם את הבית".
סיפרתם להם על רועי?
"רותי כבר ידעה. היא שמעה ברדיו שרועי נרצח. היא שמעה את זה בעזה. ברור לנו שהחמאס רואים הכל, השאלה מה השבויים יודעים. עכשיו התברר לנו שחלק מהדברים הם יודעים. אבל היא לא ידעה מה קורה בקיבוץ. רותי לא ידעה שהיא לא חוזרת לבית שלה".
הם סיפרו איך עברו עליהם הימים בשבי?
"בהמון שיחות וגם משחקים. קרן היא מורה לספורט לילדים בחינוך מיוחד, יש לה המון המון סבלנות. היא סיפרה לי שהיא עזרה למי שהם פגשו. היא עזרה עם הילדים הקטנים".
את מי שהם פגשו?
"העבירו את שלושתם ממקום למקום, ובכל פעם הם נפגשו עם אנשים אחרים. את כולם העבירו, כל הזמן. למשך תקופה מסוימת למשל הם היו עשרה בחדר קטן, בגודל 3X3 מ'. מבוגרים, ילדים, קטנים, גדולים. אז קרן, כמו קרן, עזרה".
מה היא עוד תיארה?
"שהתנאים הסניטריים היו קטסטרופליים. לשירותים צריך היה לחכות שעה, שעה וחצי עד שפתחו להם את הדלת. היא הסבירה שאת דופקת על הדלת ואז פותחים לך. מקלחת, הם עשו פעם אחת אולי. הם אכלו בעיקר אורז ולחם. כשלא הייתה אספקת קמח ברצועה, ולא היה לחם, אז גם את זה הם לא קיבלו".
ועכשיו, כשאנחנו יודעים על התנאים, החשש לגורלו של אברהם גדול יותר?
"אני מאוד חרדה. עם החזרת הלחימה, לכי תדעי מתי נראה אותו, וכל דקה חשובה. הנה יש כבר כמה מבוגרים שנפטרו. זה מאוד מפחיד. גם הצלב האדום זה קטסטרופה. הם לא עושים כלום, הם לא נכנסים, הם לא מעבירים תרופות. כלום ושום דבר. זה נורא מאכזב. אנחנו קוראים ליהודים פה להפסיק לתרום לצלב האדום, כי בשעת השין הם לא עוזרים".
החטוף שנשאר בעזה: גדי מוזס
שוחררה: בת זוגו לשעבר, מרגלית מוזס
מרואיין: יאיר מוזס, הבן
"שמחנו יומיים ואז חזרנו לעבוד למען אבא ושאר החטופים", אומר יאיר מוזס, בנם של מרגלית מוזס (77), ששוחררה בפעימה הראשונה, ושל גדי מוזס (79), שעוד נמצא בשבי חמאס.
לפני מספר שבועות אמר לנו יאיר: “רק ברגע שאראה שמישהו עבר את הגבול ברפיח ונמצא בידי המצרים, אז אדע שקרה משהו. עד שזה יקרה, אני לא יכול לטפח תקוות גדולות מדי ואז להתאכזב".
והנה, במקרה של אמו, התקווה התממשה. "בחמישי אחר הצהריים אמרו שהיא ברשימה, אבל בגלל שזאת הייתה הפעם הראשונה, לא ידענו אם אפשר להאמין לזה. לא ידענו אם חמאס באמת יביא את האנשים ולא ידענו מה מצבם".
ספר לי על הרגע שבו ראית את אמא.
"אושר טהור שאי אפשר לתאר במילים. אמרו לנו שהיא במסדרון ויצאנו אליה. אני יצאתי ראשון, היא צעקה 'יאירי', ורצנו, אני והאחים שלי, והתחבקנו, זאת הייתה פשוט שמחה מטורפת".
הייתם צריכים להסביר לה מה קרה פה בישראל?
"היא ידעה חלק מהדברים. היא הבינה שאנחנו במלחמה, הם שמעו את ההפגזות. היא לא רוצה לדעת עדיין מה קרה בקיבוץ, מי האנשים שנפגעו, היא רוצה לעכל את זה לאט־לאט. גם כשהגענו לבית החולים, הצוותים הרפואיים והפסיכולוגיים הסבירו לנו מה כדאי להגיד, מה אפשר ואי אפשר, וצריך לעשות הכל לאט־לאט. קודם כל שירגישו בטוחים".
היא משתפת אתכם במה שקרה?
"בערב הראשון היא סיפרה לנו את כל הסיפור, מהרגע שנכנסו אליה הביתה ועד לחזרה לישראל. אני לא יכול לשתף את הדברים שהיא עברה וגם לא את מי היא ראתה, לא הישראלים, וגם לא את הלא ישראלים. אבל מה שאני יכול לספר זה מה החזיק אותה שם".
מה?
"היא האמינה שהם ישוחררו, שיהיה בסדר, וכדי להישאר חזקה היא השתדלה להיות חיונית, היא עשתה את זה דרך עזרה לאחרים שהיו איתה. היא גם עזרה פיזית במה שהיה שאפשר, וגם עודדה את רוחם על ידי כך שהם שרו יחד. מישהו אמר מילה, ואז הם הפכו את זה לשיר, כדי להתעודד ולהכניס רוח חיובית".
בבוקר השבת הארורה גדי היה בביתו בקיבוץ, יחד עם בת זוגו אפרת כץ ז"ל שנרצחה, ובתה דורון כץ אשר ושתי בנותיה אביב ורז, שנחטפו ושוחררו בפעימה הראשונה. "כשדורון, רז ואביב שוחררו, זה היה מאוד משמח. הכל היה משולב בכל בסוף השבוע הזה", משתף יאיר, "אבל ממוצאי שבת חזרנו להיות פעילים כדי שכולם יידעו שצריך להחזיר את כולם, כמה שיותר מהר".
השחרור שלהם מעורר תקווה?
"ממש, אבל מצד שני עדיין לא דיברו בכלל על גברים, לא כל כך ברור לי למה. כי גם בין הגברים יש אנשים מבוגרים, פצועים או חולים שצריכים את התרופות שלהם ויכולים להיות חסרי ישע. אנחנו גם לא יודעים באיזה תנאים הם, אף אחד לא הגיע אליהם. אנחנו כבר יודעים שלאנשים שונים היו תנאים שונים. בגלל זה הצלב האדום צריך להגיע ולראות מה מצבם".
קיבלתם אות חיים?
"לא שמענו על מישהו שהיה איתו בשבי, אף אחד לא סיפר לנו שהוא ראה אותו. אני מבין שעסקת השחרור עלולה לקחת עוד זמן, אני לא תמים לחשוב שתוך שבוע הכל ייגמר וכולם יחזרו, אבל לפחות שנדע מה מצבם ומה שלומם. זה בסיסי".