כשהפועל החקלאי התאילנדי אנוצ'ה אנגקאו יצא מן הבונקר שבו מצא מחסה מפני רקטות ליד הגבול שבין ישראל לרצועת עזה בשעה 7:30 בבוקר ב-7 באוקטובר, הוא ציפה לראות חיילים ישראלים.

"באמת הפכנו שולחן?": צבי יחזקאלי מסביר איך נדע שהכרענו את חמאס
המסמכים נחשפים: העזתים סובלים - ובכירי חמאס קונים תכשיטים באלפי דולרים

במקום זאת, אנוצ'ה וחמשת עמיתיו התאילנדים נתקלו ב-10 מחבלים חמושים, אותם זיהה אנוצ'ה כאנשי חמאס על פי דגלי פלסטין על שרווליהם.

"צעקנו 'תאילנד, תאילנד'", סיפר אנוצ'ה, צעיר שקט בן 28 עם זקן דליל, "אבל הם לא התייחסו".

שניים מששת התאילנדים נהרגו זמן קצר לאחר מכן, כולל חבר שאנוצ'ה סיפר שנורה למוות מול עיניו במעשה אלימות אקראי. הארבעה שנותרו נלקחו בכוח למשאית לנסיעה של כ-30 דקות אל תוך רצועת עזה.

יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>

ארונותיהם של עובדים תאילנדים שנהרגו בחרבות ברזל (צילום: רויטרס)
ארונותיהם של עובדים תאילנדים שנהרגו בחרבות ברזל (צילום: רויטרס)

עדותו של אנוצ'ה מהשטח מאפשרת הצצה אל מה שעברו רבים מהחטופים – וחלקם ממשיכים לעבור. הוא תיאר ישיבה על רצפת חול ומכות מצד שוביו מחמאס, שלדבריו התנכלו במיוחד לישראלים באלימות קשה.

כדי לשמור על תקווה, ארבעת הגברים התאילנדים שיחקו שחמט על לוח מאולתר, העלו זיכרונות הקשורים למשפחותיהם והתגעגעו למטבח התאילנדי.

"חשבתי שאמות", אמר אנוצ'ה בבית משפחתו בכפר התאילנדי שבצפון-מזרח המדינה, אליו חזר החודש לאחר 50 ימים בשבי.

את ימיו בשבי חמאס הוא העביר בשני חדרונים תת-קרקעיים קטנים, מאובטחים על ידי שומרים חמושים שהגישה אליהם הינה דרך מנהרות אפלות וצרות.

שתי ארוחות, שני בקבוקי מים

בהגיעם לעזה העבירו מחבלי חמאס את התאילנדים לקבוצה קטנה של גברים שלקחו אותם לבית נטוש וקשרו את ידיהם מאחורי גבם.

לתאילנדים הצטרף צעיר ישראלי בן 18, שאנוצ'ה אמר שהכיר מהקיבוץ רעים, שם עבד במטע אבוקדו.

המכות החלו זמן קצר לאחר מכן, כאשר שוביהם הלמו ובעטו בהם. "צעקנו 'תאילנד, תאילנד'", אמר, מה שהקל מעט על עוצמת המכות שניתנו להם, אך שיחק לרעתו של הצעיר מהקיבוץ.

כעבור שעה, כל החמישה הועלו על משאית נוספת שנסעה במשך כ-30 דקות לבניין קטן שהוביל למנהרה.

ליד פתח המנהרה, הם הוכו שוב וצולמו, לדברי אנוצ'ה, לפני שהלכו במעבר אפל וצר שרוחבו כמטר אחד לחדר קטן.

בחלל חסר החלונות הזה, שגודלו 1.5 על 1.5 מטרים, והואר בנורה, הצטרפו החמישה לישראלי נוסף.

לדברי אנוצ'ה, המחבלים המשיכו לבעוט ולהכות את השבויים במשך יומיים. ביומיים הבאים הם המשיכו להכות את השבויים הישראלים באמצעות חוטי חשמל.

אנוצ'ה לא נפצע קשה, אך שבועות לאחר שחרורו מהשבי, פרק כף ידו עדיין נושא סימנים מהאזיקים בהם נאזקו ידיו.

עוד סיפר, כי השבויים ישנו על הרצפה החולית. הגברים קיבלו לחם פעמיים ביום וחלקו ביניהם שני בקבוקי מים שחודשו מדי יום.

השירותים שלהם היו חור באדמה ליד החדר, אליו לוו על ידי אחד משמונת השומרים החמושים בנשק דמוי קלצ'ניקוב. הוא ציין כי השומרים אמרו להם שלא ידברו ביניהם. "הרגשתי חסר תקווה", אמר אנוצ'ה.

אנוצ'ה ספר לאחור את הימים לפי מספר הארוחות. אחרי ארבעה ימים, שישה הובלו לחדר נוסף. הוא סיפר שהמנהרה, שהוארה בפנסים שנשאו שוביהם, הייתה מצופה בדלתות מתכת.

'תאילנד, לך הביתה'

החדר החדש אליו הם הועברו היה מרווח יותר. ניתנו להם יריעות פלסטיק עליהן הם שכבו לישון. שלוש נורות האירו את המקום, גומחה שימשה כשירותים.

המכות נפסקו. התפריט השתפר וכלל אגוזים, חמאה, ומאוחר יותר אורז.

אנוצ'ה סיפר, כי הוא סימן חריצים על הרצפה כדי לסמן את מספר הימים בשבי.

באחד הימים הגיע שומר עם כמה ניירות שאנוצ'ה התבקש לחתום עליהם. הוא, כמו שאר השומרים, דיבר רק ערבית. השבויים הישראלים תרגמו אותו לאנוצ'ה, שאמר שיש לו ידע בסיסי בעברית.

בהמשך גילו כי השומר השאיר מאחוריו עט כדורי לבן, והשתמשו בו כדי לסמן את הימים שעוברים, לצייר קעקועים ולשרטט לוח שחמט על היריעה מהפלסטיק. כלי השחמט יוצרו מקופסת משחת שיניים בצבע ירוק-ורוד.

עוד סיפר אנוצ'ה, כי הסחת דעת נוספת בשבי הייתה שיחות על אוכל. אנוצ'ה התגעגע לסוי ג'ו, מעדן תאילנדי של חתיכות בשר גולמי טבול ברוטב חריף, שעליו חלם ודיבר. "אוכל היה מקור לתקווה", אמר בחיוך.

בכל ימיו בשבי לאנוצ'ה לא היה מושג על ההפצצות הישראליות מעל פני הקרקע. הוא חשב לעתים קרובות על הבית, על אביו, על בתו בת השבע ועל בת זוגו במשך 14 שנים.

תיעוד מפעילות כוחות הארטילריה של חטיבת האש 282 ברצועת עזה (צילום :דובר צה"ל)

ביום ה-35 הגיע איש לבוש שחור לביקור קצר. מהתנהגותו ומהתנהגותם המכובדת של השומרים, הסיקו השבויים שהוא בכיר בחמאס.

השגרה המשיכה, עד שיום אחד הגיע שומר והכריז: "תאילנד, לכו הביתה".

ארבעת התאילנדים הובלו במנהרות במשך כשעתיים והגיעו מעל פני הקרקע למתקן חמאס, שם המתינו גם מספר חטופות ישראליות.

למעלה מ-130 איש, כולל שמונה תאילנדים, נותרו בשבי.

לפני המלחמה, כ-30,000 פועלים חקלאיים תאילנדים עבדו בישראל בענף החקלאות, מה שהפך אותם לאחת מקבוצות העובדים הזרים הגדולות בישראל. 

תאילנד, שלה קשרי ידידות עם ישראל, הכירה בפלסטין כמדינה ריבונית ב-2012.

משרד החוץ הישראלי השווה את התאילנדים שנהרגו בשבי ל"גיבורים", ואמר שהשבויים ששוחררו יזכו לאותן הטבות כמו השבויים הישראלים.