בבוקר 7 באוקטובר, בטרם יצא לקרב שממנו לא חזר, הספיק רס"ן אבי חובלאשוילי (26), סמג"ד קרקל, לוחם ואיש צבא בלב ובנשמה, להיפרד בחיבוקים ובנשיקות מאשתו שוש ומבתו בת שמונת החודשים רומי אור. “הוא התקשר אליי ב־8:45 ועדכן שהוא בדרך לקיבוץ סופה, וגם סיפר שבדרך נתקל במחבלים וחיסל שניים מהם", משחזרת שוש (27), שנמצאת בסוף החודש הרביעי להריונה.
הסוקר הפלסטיני מבהיר: מניין מגיעה תמיכת הפלסטינים בחמאס?
חוט(ת')ים בצפון? אורחים מפתיעים נצפו מול חופי חיפה
“הוא אמר שמדובר באירוע חריג, אבל שיהיה בסדר, והאמנתי לו כי זו לא פעם ראשונה שהוא נתקל במחבלים בקריירה הצבאית. אמרתי לו ‘תשמור על עצמך, אני אוהבת אותך'. אחרי 20 דקות הרגשתי פתאום דפיקות לב מואצות, הרגשתי שמשהו לא בסדר, אז שלחתי לו הודעה שאני מפחדת ושישמור על עצמו. הוא לא ענה. לאורך כל היום התקשרתי ושלחתי הודעות, אבל הוא לא הגיב. צלצלתי לחבריו והם אמרו לי שאירגע, שכמו כל איש צבא הוא עסוק ולא ליד הטלפון. בתוך תוכי הרגשתי שמשהו קרה. בשלב מסוים, כשהייתה הפוגה מאזעקות, יצאתי עם רומי אור למרפסת וחיכיתי שיבואו לבשר לי את הבשורה הקשה מכל. הייתה לי תחושה, אבל אף אחד לא בא. חשבתי שאני כנראה סתם בחרדות. בסוף, בשעה 4:30 לפנות בוקר הגיעה הדפיקה בדלת שהחריבה עליי את עולמי".
שבוע וחצי לפני שנפל בקרב מול מחבלים בקיבוץ בארי, אבי גילה שבקרוב ייוולד להם ילד שני. “היינו בספא, מתנה של חבריו לצבא, ואחר כך יצאנו ליום כיף", מספרת שוש. “פתאום הרגשתי בחילה, ואבי הציע שאבדוק את זה. חשבתי שזה סתם משהו מקולקל שאכלתי, ואמרתי לו שאין צורך כי אנחנו בדיוק בטיפולי פוריות, אז אלך כבר למומחה שיבדוק את זה. אבל הוא התעקש, והתברר שנכנסתי להריון באופן טבעי. אבי התרגש וזרח מאושר. הוא גם בחר שם לתינוק, אם זה יהיה בן, וכבר היו לו תוכניות. רצינו חמישה ילדים וכבר קנינו בית חדש עם חמישה חדרים. עכשיו הבית ריק, בלעדיו".
הם הכירו כששניהם היו בגיל העשרה. “הכרנו בשנת 2013 באולם אירועים שבו עבדנו באשדוד", מספרת שוש. “כשראיתי אותו הוא נראה מאוד חמוד, ומשהו בתוכי אמר לי לגשת אליו ולדבר איתו קצת. אני אדם ביישן מטבעי, אבל העזתי ללכת אליו, דיברנו, צחקנו והתחלנו להכיר. מאותו רגע לא נפרדנו. אני הייתי בת 17 והוא בן 16, אבל הוא היה מאוד בוגר לגילו. הפכנו לחברים ממש טובים. באותו זמן הוא יצא עם מישהי ואני יצאתי עם מישהו. היינו מדברים על זה ומייעצים זה לזו בנושאי זוגיות, כאילו אנחנו מומחים. אחרי שנה הבנו שיש בינינו משהו מעבר לידידים וחברים טובים, והפכנו לזוג".
ב־2015 אבי התגייס לקרקל. “מהר מאוד הוא התאהב בזה והפך לאיש צבא בכל רמ"ח איבריו", אומרת אלמנתו. “אחרי הסדיר הייתה לו התלבטות אם להישאר בצבא או להשתחרר, והוא התייעץ איתי. אמרתי לו: ‘אם זה עושה לך טוב ואתה אוהב את זה - אני איתך'. חשבתי על זה שאם חלילה ניפרד, אני לא אוכל לחיות עם עצמי בידיעה שמנעתי ממנו דבר כזה. הייתי כל כך גאה בו".
ב־2019 הזוג התארס ותכנן להתחתן, אבל אז פרצה הקורונה. “נשארנו מאורסים כשנתיים בתקופת הקורונה", אומרת שוש. “ביהדות אומרים שלא בריא למשוך אירוסים תקופה ארוכה כי השטן נמצא בין בני זוג בתקופה הזו. הצלחנו לשרוד ולהישאר ביחד, בעוד חברים אחרים שלנו באותו מצב - ביטלו אירוסים ונפרדו. אמרתי לעצמי: אם שרדנו את השנתיים האלה - נוכל לשרוד את הכל. התחתנו ב־23 ביוני 2021 בין הסגרים וזו הייתה חתונה מהממת. אחרי החתונה ניסינו להיכנס להריון במשך שנה והיה לנו קשה, אז פנינו לטיפולי פוריות וברוך השם נכנסתי להריון ורומי אור נולדה לפני שמונה חודשים".
איזה אבא אבי היה?
“אבא מהמם. הוא היה יושב ולומד על התפתחות של תינוקות, נתן את כולו מעל ומעבר. הוא נכנס לזה מאוד חזק. ראיתי את הניצוץ שלו בעיניים ברגע שהוא היה איתה או דיבר עליה. הוא היה אבא טוטאלי - עוד לפני שהיא נולדה הוא היה הולך איתי לכל הבדיקות, מזכיר לי בדיקות שלפעמים אני הייתי שוכחת, לוקח את רומי אור לטיפת חלב כי לי היה קשה לראות אותה בוכה שם. גם כשהוא היה חוזר מהצבא מותש ועייף, הוא היה משחק איתה, מאכיל ומקלח אותה. עשינו הסכם שברגע שרומי אור נכנסת לגן ושאני חוזרת לעבוד - אפשר לעבור לילד הבא. ב־1 בספטמבר קבעתי תור להתחיל את התהליך של הילד השני, ונקלטתי להריון באופן טבעי, שזה הכי מוזר. כשאני חושבת על זה, אם היינו צריכים לחכות לטיפולי פוריות - לא היינו מצליחים להיכנס להריון לפני שאלוקים לקח לי אותו. אני מרגישה שהנשמה שלו ידעה כבר מה עתיד לקרות לו, מעין צוואה כזו. יצא ששבוע לפני שהוא נהרג כבר שמענו את הדופק של התינוק בפעם הראשונה, ומאוד שמחנו".
בחול המועד סוכות החל אבי את תפקידו החדש כסמג"ד קרקל. בחמישי, 5 באוקטובר, חזר הביתה. “אמרתי לו שאני רוצה שנעשה פיקניק בערב שמחת תורה, אבל הוא היה עייף ולא היה לי לב להעיר אותו בשביל פיקניק, אז תכננו לעשות זאת בשבת", היא מספרת. “בין שישי לשבת לא הצלחתי להירדם בלילה, כל שנייה קמתי, וזה חריג, במיוחד כשהקטנה שלי ישנה טוב. הוא התעורר ושאל אותי למה אני לא ישנה, אמרתי לו שהכל טוב ושיחזור לישון. בדיעבד אני אומרת לעצמי שכאילו אלוקים נתן לי סימן שאלו הרגעים האחרונים שלנו, ואני מצטערת שלא הערתי אותו ולא ניצלנו את הזמן הזה".
בשבת התעוררו מאזעקות צבע אדום, ואבי כבר היה מוכן לצאת. “אבי התחיל לקבל הודעות בוואטסאפ של הגדוד שלו על חדירת מחבלים, והוא כבר עלה על מדים והיה מוכן לצאת לדרך לפני שהזעיקו אותו", מספרת שוש. “אמרתי לו בחצי צחוק: ‘אולי תישאר בבית? לא הספקנו ליהנות ממך'. הוא חייך ואמר ‘אני לא יכול'. הוא נפרד מרומי אור וממני, וזו הפעם האחרונה שהתראינו".
אבי הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי באשדוד. “אני מתכננת לספר לרומי אור ולתינוק שבעזרת השם ייוולד שהיה להם אבא גיבור, אבא שתמיד היה שם בשביל כל אדם, ושהוא שומר עליהם מלמעלה ושומר עליהם תמיד", היא אומרת. “הוא תמיד בלב שלנו. הוא נתן לי שני אוצרות שאם לא היה לי אותם, אני לא חושבת שהייתה לי סיבה לקום בבוקר. אני הולכת לבדיקות הריון וכשאני רואה נשים שמגיעות עם הבעלים שלהן זה צובט לי בלב, כי אני גם רוצה שהוא יבוא איתי. בחודש האחרון אני רואה ילדים שהולכים עם האבות שלהם וקוראים להם ‘אבא, אבא'. זה צובט לי, לא בקטע של קנאה, אלא כי בא לי שגם הבת שלי תוכל בעזרת השם לקרוא למישהו אבא. זה שובר לי את הלב בכל פעם מחדש".
"אני מדברת עליו, ומרגישה שהיא בועטת לי בבטן"
רויטל שמיר, בחודש השמיני להריונה, אלמנתו של רס"ן מוטי שמיר ז"ל, שנפל בקרב מול מחבלים בקיבוץ רעים ב־7 באוקטובר
ב־7 באוקטובר היה רס"ן מוטי שמיר (29) בביתו בחוות יאיר בשומרון. כששמע שהחלה מתקפה בדרום, לקח את אקדחו האישי ונסע דרומה. בדרך הקים שמיר, קצין בגולני, צוות מאולתר. הוא נלחם במחבלים בקיבוץ רעים וגם אחרי שנפצע לא ויתר והמשיך בחילוץ פצועים - עד שנורה למוות. “בשעה 11:00 מוטי התקשר אליי כי היה חשש לחדירת מחבלים ביישוב שלנו", מספרת אלמנתו רויטל, שנמצאת בחודש השמיני להריונה. “זו הייתה השיחה האחרונה שלנו, שיחה שבה הוא דאג לי ולבננו לביא, בן ה־4 וחצי. לא חשבתי לרגע שהוא נלחם, למרות שנשמע שהוא היה באמצע משהו. לא רציתי להפריע לו. בדיעבד התברר לי שהוא צלצל אליי תוך כדי הלחימה. בסביבות 14:00 הוא נהרג. שלחתי לו הודעה ב־14:15, והוא לא ענה". מוטי הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי באלקנה.
רויטל (28) ומוטי הכירו לפני שמונה שנים, דרך חבר משותף. “חבר שהיה עם מוטי בקורס קצינים והיה שכן שלי ביישוב כרמל הציע לשנינו להכיר זה את זו", מספרת רויטל. “מהרגע הראשון כבר היה ברור לנו שזה זה. בדייט הראשון כבר דיברנו על חתונה. הוא אמר לי: ‘עד שאני לא נכנס לקבע, אנחנו לא מתחתנים'. באותו זמן הייתי קצינה בקבע, קצינת נפגעים. כשהוא נכנס לקבע, אחרי שיצאנו תשעה חודשים, הוא הציע לי נישואים. התחתנו כשלושה חודשים אחרי ההצעה. ליוויתי אותו בכל תפקידי הקצונה שלו. הצוות שלו, ‘צוות מוטי', היה ממש משפחה עבורנו, והחיילים שלו היו כמו הילדים שלנו. אחד הדברים שגרמו לי להתאהב בו זו הפשטות שלו והשקט שלו. מצד שני, הוא היה אדם חברותי ברמות. לדייט שלישי הוא כבר לקח אותי לראות את החברים שלו. ערך החברות היה קדוש עבורו. איפה שהיה צריך אותו - הוא היה. הוא הראשון להתייצב לעזרת כל מי שצריך. הוא היה עוזר לכולם במסירות גדולה".
רויטל מספרת שאחרי שנה של נישואים, הם החליטו להביא ילד לעולם: “חשבנו שזה טיימינג נכון, אבל ההריון לא בא בקלות. עברנו טיפולי פוריות וניתוחים. עברנו הרבה בשביל שלביא יגיע, וכשהוא הגיע, חשבנו לחפש שם עם כוח כי הוא ילד חזק, והוא מהמם. מדהים לראות בתמונות את ההערצה של מוטי אליו. כשהוא היה קופץ לגיחה קצרה מהצבא בלילה, הוא היה מכריח אותי להעיר את לביא כדי להחליף לו חיתול. היה לו חשוב להיות נוכח בבית ובחיים של הילד. הוא לא היה מגיע מהצבא הביתה ונח, אלא לקח חלק פעיל בהכל".
בשנתיים האחרונות מוטי למד באוניברסיטה כלכלה ומנהל עסקים, ועתיד היה לחזור לתפקיד סמג"ד בחודש יולי הקרוב. בין לבין, הוא ורויטל התחילו בטיפולי פוריות. במאי האחרון גילתה רויטל שהיא בהריון ועתידה ללדת בת. “מוטי היה מאושר", היא מספרת. “מוטי היה אדם פרטי, לא מאלה שמספרים בפומבי על החיים הפרטיים, אבל בשבעה גיליתי שהוא סיפר בכל מפגש ובכל הזדמנות על ההריון. אתה לא מצפה מגבר טיפוסי שזה מה שהוא יספר בהתלהבות. הוא בא איתי לכל בדיקה, גם לבדיקה הכי פשוטה של רופא נשים. הוא רצה להיות חלק, בכל צעד. כשפעם אחת הוא פספס בדיקה, הוא ממש הצטער וביקש שאצלם לו את הבדיקה ואשלח לו".
ארבעה ימים אחרי אותה שבת ארורה, היה לה תור לרופא, לסקירת מערכות: “ביום שני, כשעדיין לא קיבלתי את ההודעה על נפילתו, צלצלתי למרפאה וביקשתי לדחות את התור כי רציתי שמוטי יגיע, למרות שבלב ידעתי שהוא לא יגיע יותר. בסוף יצא שהייתי צריכה לדחות בשביל לשבת עליו שבעה. חיכינו הרבה להריון הזה, כבר סיפרנו ללביא והוא גם היה מאושר על האחות שאמורה להיוולד לו. הייתה התרגשות משפחתית גדולה".
מה תספרי לילדה על אביה שלא זכתה להכיר?
“לצערי היא לא תזכה להכיר אותו, אבל היא תשמע עליו. אני אספר לה על האבא הגיבור שלה ולביא גם יספר לה. הוא יודע הכל ושומע הכל, ומבחינתי אני רוצה שיזכור ויידע כמה שיותר. הילדה תגדל לאורו של אביה. גם עכשיו אני מספרת לה ומדברת. בכל פעם שאני מדברת עליו, אני מרגישה שהיא בועטת לי בבטן. העובדה שאני בהריון מחזיקה אותי. אני נעה בין המוות לבין החיים. בסוף יש לי חיים בתוך הגוף ואלו החיים של מוטי, החיים שמוטי נתן לי ולילדה שלו, אז אני נאחזת בזה וזה מחזק אותי. גם ההמשכיות עוזרת לי, זה סגר את הנושא של בן ובת. אם הוא היה חי, מוטי היה מחבק אותה ומרעיף עליה את החום והאהבה, כמו שלביא קיבל. מוטי באמת היה אבא מדהים, מעבר למצופה. פתאום אני מקריאה לבן שלי סיפורים ומכינה לו ארוחת בוקר, דברים שמוטי היה עושה לו".
"מבהיל לחשוב כמה דברים אצטרך לעבור בלעדיו"
שחר נעים, בחודש החמישי להריונה, אלמנתו של רס"ן (במיל') אמיר נעים ז"ל, שנפל בקרב מול מחבלים בקיבוץ ארז ב־7 באוקטובר
בבוקר 7 באוקטובר התעוררו רס"ן (במיל') אמיר נעים (27) ואשתו שחר (27) לשמע אזעקות צבע אדום בביתם בקיבוץ ארז. תוך דקות הגיעו שמועות על חדירת מחבלים לאזור. אמיר, כהרגלו, היה הראשון להתייצב. “שמענו רעשים אחרים, אמיר הרגיש שמשהו לא תקין", אומרת שחר. “הוא מיד התקשר לרבש"ץ. הרבש"ץ לא היה בקיבוץ ואמר לו שהוא בודק. מהר מאוד הקפיצו את אמיר ואת שאר חברי כיתת הכוננות. אמיר תוך שתי דקות התלבש ויצא מהבית, כשאני והכלבה שלנו נשארנו בממ"ד. בהתחלה הוא דיבר איתי ועדכן אותי שהכל בסדר, ובערך מ־7:15 הוא לא ענה לי, ואז הבנתי שהחלה הלחימה. הוא הגיע עם עוד חבר כיתת כוננות לנקודה שצופה על נתיב העשרה ומחסום ארז. הם זיהו את הטנדרים מגיעים למחסום והרסו להם את ההפתעה. הם היו במשך ארבע שעות בלחימה על הקו האחורי של הקיבוץ. אמיר עשה כל מה שמצופה מלוחם, הוא חתר למגע - ונהרג". אמיר הובא למנוחות ב־18 באוקטובר בבית העלמין הצבאי בראשון לציון בקבורה זמנית, ושחר מציינת כי בקרוב יועבר לבית העלמין הצבאי בקיבוץ ארז.
אמיר ושחר הכירו לפני כתשע שנים. “אנחנו ביחד מהתיכון, מכיתה י"ב", היא אומרת. היא מנתיב העשרה, הוא מקיבוץ ארז, ובארבע השנים האחרונות הם גרים בקיבוץ. לפני שנה התחתנו וכעת שחר נמצאת בחודש החמישי להריונה הראשון. “הוא התרגש בטירוף", אומרת שחר. “מההתחלה הוא ידע שזה בן, הוא הרגיש את זה בעצמותיו. אמיר הוא אדם שקול ומחושב. הוא היה סטודנט ולמד הנדסה כימית ועבד באינטל, בצוות איכות הסביבה. הוא חשש לגבי היכולת שלנו להסתדר כלכלית ברגע שייוולד לנו התינוק".
שחר מספרת כי “אמיר אהב את הצבא. בסדיר הוא היה ביהל"ם, ואז יצא לקצונה. בקורס קצינים הוא נפצע, שובץ בתור מדריך הנדסה בצפון והשתחרר אחרי שנת קבע. במילואים הוא היה קצין הנדסה במפקדת חטיבת גולני הסדירה, עשה הרבה מילואים ותמיד היה גם בכיתת הכוננות של הקיבוץ. זה זרם לו בדם. הוא אהב את המולדת ואת המדינה ובער בו להגן עליה. בכל הקפצה הכי קטנה שהייתה - הוא היה הראשון להתייצב ולעזור. תמיד הסתובב עם אקדח עליו, תמיד היה דרוך ומוכן להגן. היה קופץ למשימה וחוזר, ואף אחד לא האמין שיבוא יום והוא לא יחזור".
על ההתמודדות עם האובדן הנורא לצד ההריון היא אומרת: “עד כמה שמרגש ומשמח אותי שעומד להיוולד לנו תינוק, ואני שמחה שאמיר השאיר לי את המתנה הזו ויש למה לצפות, נורא מבהיל לחשוב כמה דברים אצטרך לעבור בלעדיו. לא במובן הפרקטי, אלא הרגשי, כי הילד הזה הוא משהו שחלמנו עליו ביחד ויצרנו אותו ביחד, וזה מבהיל ומפחיד שזה הולך להיות בלעדיו, אבל אני יודעת שהוא איתנו. זה ילד שיגדל על אבא שלו, ישמע עליו ויכיר אותו מסיפורים מכל הסביבה שעוטפת אותנו. אני אספר לילד על הבן אדם שאבא שלו היה, על הערכים שהיו חשובים לו, וכמה הוא אהב את הקיבוץ ואת החברים ואת המשפחה. אספר על כל התחביבים שלו וטיולי השטח. אבא שלי כבר הודיע לי באיזה גיל התינוק הולך לעמוד על הטרקטור וחילק תפקידים לכל אחד מבני המשפחה ללמד את התינוק, כשיבוא, לעשות את הדברים שאמיר אהב לעשות, כמו לרתך או לבשל בירה. נעשה הכל כדי להמשיך את המורשת של אמיר. הוא חי בתוכי ובלבי לעד".
"אלחנן זכה לנצל את החיים עד תום"
הילה קליין, בחודש השמיני להריונה, אלמנתו של רס"ל (במיל') אלחנן אריאל קליין ז"ל, שנרצח בפיגוע ירי סמוך ליישוב עינב ב־2 בנובמבר
ב־2 בנובמבר יצא רס"ל (במיל') אלחנן אריאל קליין (29) ממילואים והיה בדרכו לאפטר בביתו שביישוב עינב בשומרון. בכביש שבין שבי שומרון לעינב, במרחק שתי דקות מהבית, מחבלים עקפו את רכבו וירו עליו. אלחנן נרצח. הוא הותיר אחריו שלושה ילדים ואת אשתו הילה (28), שנמצאת בהריון בחודש שמיני. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל.
"אלחנן היה בן אדם משכמו ומעלה", אומרת הילה. “אדם שאין לו רגע דל, תמיד בעשייה ונתינה, תמיד מחפש איך לעשות, לחוות ולהרגיש, בחור מלא שמחת חיים עם עיניים מאירות וחיוך תמידי וכובש. בזבוז זמן לא היה מבחינתו אופציה, הוא רצה לנצל כל רגע בחיים. אלחנן עבד בתחום הלוגיסטיקה וטיפל בהרבה בלת"מים, עבודה לא פשוטה עם הרבה לחץ ולו"ז צפוף. חבריו לעבודה ידעו שברגע שבעיה מועברת לאלחנן - הוא מיד מסדר אותה וממסמס את הלחץ".
"הוא היה אדם נעים ורגוע ולקח הכל בצורה קלילה, אף פעם לא הרים את הקול, והצליח לפתור כל בעיה בדרך יצירתית שתרצה את כולם. כולם ידעו שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות שימצא פתרון להכל. ‘שגר ושכח', הם קראו לזה. הוא היה הראשון לעזור לכל אדם שהיה זקוק לעזרה. הוא היה נערץ על ידי כל מי שפגש אותו. אפילו בני הנוער שהוא העסיק או כאלה שהוא הכיר ביישוב העריכו ואהבו אותו. הייתה לו יכולת מדהימה להתעניין בכל אדם באמת, להקשיב לכל אחד ולהיות שם בשבילו במידת הצורך. גם בקטע התורני הוא היה רציני וחזק, הקפיד על קלה כחמורה, ולא התפשר על שום דבר, אפילו על תפילות במניין בשעות לא שעות. אלחנן לא חיפש לעגל פינות ולהתחמק - תמיד התייצב ראשון לכל דבר שצריך, בלי להתלונן, והכל בשמחה ובמאור פנים, מסירות ואהבה והמון ענווה".
אלחנן והילה הכירו לפני שבע שנים בתיווך של חברים משותפים. אחרי חצי שנה כבר עמדו תחת החופה. לפני כארבע שנים עברו להתגורר ביישוב עינב, הקימו משפחה וגידלו את ילדיהם בניה (5), טליה (4) ועמיחי (2). “אלחנן היה האבא הכי מגניב בעולם, הילדים העריצו אותו", מספרת הילה. “לא רק הילדים שלנו. הוא היה זה שלוקח את הילדים לעשות סנפלינג ואומגות, יוצא איתם לטיולי שטח, מצלם ועושה איתם כל הזמן דברים מיוחדים. הוא היה מלא אהבה גם כלפי הילדים, גם כלפיי וגם כלפי כל מי שהוא פגש והכיר".
בשבוע שבו נרצח, הספיק אלחנן לפגוש את משפחתו. הם בילו בפיקניק ליד הבסיס הצבאי שבו הוצב. “היינו כולנו יחד וזה היה כיף ומהנה, כל כך נכון להרגיש סוף־סוף משפחה", הילה מספרת. “זו הפעם האחרונה שהילדים ראו אותו פיזית. ערב לפני שהוא נרצח עשינו שיחת וידיאו קצרה, והתכנון היה שהוא יגיע הביתה למחרת, אך לקב"ה היו תוכניות אחרות בשבילנו. הכאב הוא עצום, והחוסר כל כך משמעותי, אך אנחנו אנשים מאמינים, ויודעים שאנחנו חלק מהתוכנית האלוקית. כל עם ישראל מרגיש על בשרו שקורה פה משהו גדול, ועוד יגיע היום שבו נראה שהכל מכוון, והכל לטובה".
מה תספרי לילדה שתיוולד על אביה?
“אספר לה שהיה לה אבא מיוחד, שמח, גיבור, אהוב, צנוע, אדם שרצה לעזור לכולם ובאמת הצליח. אבא שלא פחד מאתגרים, שלא חשב לרגע איך הוא נראה ומה חושבים עליו, אלא תמיד ראה את טובת האחר לנגד עיניו. אבא שלא חשש מלעשות ולהיות. אלחנן חי אומנם רק 29 שנים, אבל אלו היו חיים מלאים ומאושרים עם הספק של לפחות פי שניים משל אדם ממוצע. הוא באמת זכה לנצל את החיים עד תום. מנחם אותי לדעת שיש לנו בת בדרך בעזרת השם, אני מקווה שגם היא תזכה באופי המיוחד שלו והמידות הטובות, ושתמשיך להפיץ את האור ואת המורשת שלו".
"עכשיו אני מבינה מה זה באמת חורבן"
לינור משה, בחודש התשיעי להריונה, אלמנתו של רס"ר רועי משה ז"ל, שנרצח בהיתקלות עם מחבלים ב־7 באוקטובר
לוחם האש רס"ר רועי משה (36) מאשקלון שירת כסגן מפקד צוות בתחנת כיבוי באר שבע. הוא התגייס למערך כבאות והצלה באפריל 2018, ושירת במחוז דרום חמש שנים וחצי. הוא נרצח ב־7 באוקטובר בדרכו לביתו לאחר סיום משמרת. הוא הובא למנוחות בבית העלמין החדש גבעת ציון באשקלון. “ביום שישי בבוקר יצא רועי למשמרת בתחנה והיה אמור לסיים אותה ב־7:00 בבוקר בשבת", משחזרת לינור (34).
“את חג שמחת תורה עשיתי באופן חריג אצל הוריו של רועי באשקלון. בשעה 6:30 בבוקר העירה אותנו האזעקה, ונכנסנו לממ"ד. אומנם אנחנו שומרים שבת, אבל פתחתי את הטלפון כדי לשלוח הודעה למשפחה שלי שאני בסדר. רועי שלח לי הודעה ‘מה איתכם?', עניתי לו ‘תבוא לשלום'. ידעתי שהדרך שלו לעבודה היא דרך כביש 34 ותמיד פחדתי מהכביש הזה בגלל טיל נ"ט שנורה לשם בעבר. רועי הרגיע אותי בעבר ואמר שהוא נוסע מדרך אחרת ושאירגע, אז לא חששתי. לא ידענו שיש מחבלים. המשכנו להיכנס ולצאת מהממ"ד, והשארתי את הטלפון שלי בתיק רחצה באמבטיה, כדי שלא יפריע לאחים החרדים שלו, וחיכיתי. ב־8:15, השעה שבה רועי אמור היה להגיע, חזרתי לטלפון לראות מה קורה. ראיתי הקלטה קולית שהוא שלח ב־7:41. התחלתי לשמוע אותה והבנתי מה שאני שומעת, שהוא בעצם נפרד ממני. הוא אמר: ‘מאמי שלי, אני אוהב אותך, תגידי לילדים שאני אוהב אותם, שיגדלו ויצליחו', לא יכולתי לשמוע את המשך ההודעה עד הסוף כי צרחתי וזרקתי את הטלפון לאח שלו".
"הייתי בהיסטריה. התקשרתי למפקדים שלו בכבאות, לאחים שלי, לחברים שלו, לכל מי שאפשר כדי למצוא אותו, ואיש לא ידע. הפעלתי את גוגל מפות דרך הג'ימייל שלו כדי לראות איפה הוא וראיתי שהוא ליד שדרות, כשבמקביל אנחנו מקבלים דיווחים על חדירת מחבלים, ואתה מבין שמשהו רע קורה. הוא כבר לא ענה. מד"א והמשטרה לא יכלו לספק תשובות כי כולם היו בקריסה ולא היה עם מי לדבר. היינו בתוך סיוט. ככל שהשעות עוברות, אתה מבין שמשהו רע קורה. את ההקלטה לא שמעתי ואם הייתי שומעת אותה עד הסוף - הייתי מבינה. חשבתי שאשמור אותה לרגע שהוא יחזור ואז אכעס עליו שהוא הלחיץ אותי, אבל זה לא היה אופייני לו להלחיץ אותי סתם. הוא שלח לי את ההקלטה כי הוא ידע שזה הסוף. למחרת גיסי מצא את הרכב שלו ליד מושב יכיני בכביש 34. הוא מצא שם את התיק שלו, בגדים שהוא הכין לשמחת תורה וסוכריות לילדים".
"את רועי עדיין לא מצאו, והתפללנו שהוא יחזור. ביום שני החברים שלו מהכבאות מצאו אותו: מסתבר שהוא יצא מהרכב וברח לשדות, וכנראה המחבלים קלטו אותו וירו בו בגב כ־200 מטר מהכביש. הוא היה עם הטלפון ביד. בבוקר של ההלוויה שמעתי את 16 השניות של ההודעה שלו עד הסוף, שניות שהוא סובל בהן, הוא נשמע כאוב והוא בעיקר מצטער להיפרד. זו פעם ראשונה בחייו ששמעתי אותו חסר אונים, אבל עדיין מאוד דואג. הוא אמר לי ‘תתקדמי ותמשיכי הלאה. אני אוהב אותך. את המלכה שלי'. וזהו. נשאר חלל כזה עמוק. זו אבדה שפשוט בלתי אפשרי לתאר אותה".
סיפור ההיכרות של רועי ולינור החל בשנת 2011, בצבא. היא הייתה קצינת קישור של גדוד רותם בחטיבת הנגב והוא חייל מילואים בגבעתי. “זימנתי אותו למילואים והתחלנו לדבר", היא מספרת. “בהתחלה חשבתי שזה שגרתי, כי כל חיילי המילואים שואלים הרבה שאלות אז לא התייחסתי לזה. זה היה סיפור היכרות מורכב, כי גיליתי שאחרי הצבא הוא נכנס לישיבה, ולא יכולנו להיות ביחד כי הוא בחברה חרדית ואני מסורתית. זה היה סיפור בלתי אפשרי, אבל חיבור הנשמות שלנו היה חזק מהכל. אחרי חודשים של שיחות טלפוניות, התחלנו לצאת באופן רשמי. לסיפור שלנו היו הרבה התנגדויות, אבל תמיד ראינו אחד את השנייה מעבר לכותרות ולסטיגמות. זה היה חיבור משמיים, חיבור שאי אפשר לתאר. גם כשנפרדנו פעם אחת, שנינו ידענו שהוא האחד שלי ואני האחת שלו. נועדנו זה לזו. הבנו שאנחנו תקועים לנצח ביחד".
הם נישאו ב־2013 וכעבור שנה נולדה דניאל וב־2016 נולד בנם הראל. “כמה שרועי היה תותח בחוץ, ככה הוא היה בבית: ממנו למדתי מה זה כיבוד הורים אמיתי. אם אמא או אבא שלו היו מבקשים משהו, שום דבר לא יעמוד בפני הבקשה. הוא היה עוזב הכל ומתייצב לעזור", היא מספרת. “הוא היה הבן הבכור בבית והיווה דוגמה לכולם. פעם הוא אמר לי שהאהבה שלו אליי ולילדים היא כמו להבה, ושהאש דולקת בכל הנרות בצורה זהה וככל שיש עוד להבה, אז יש יותר אור. הוא היה אבא מאוד סמכותי, אבל גם חבר שלהם, צוחק איתם ועושה איתם פעילויות. לקח אותם לטיולים בטבע, הכין איתם פיצות, עוגיות, בישל איתם. הוא אפילו היה מאפר אותם לפורים. כשהוא היה מכין רהיטים להנאתו, הוא היה לוקח אותם איתו לצבוע. כל מיני חוויות כאלה מיוחדות".
לינור נמצאת בחודש התשיעי להריונה השלישי. “אחרי שתי הפלות רצופות, רועי התרגש וציפה לילדה הזאת", היא אומרת. “באוגוסט עשיתי עם אחותי התאומה, שגם היא בהריון באותו שלב כמוני, מסיבה לגילוי מין העובר. כשחזרנו מהמסיבה, רועי אמר לי: ‘לינור, זה השם. סגור. נעול. את לא אומרת אותו לאף אחד עד הלידה'. הוא נתן שם ולא הסכים להתווכח. הוא בא איתי לכל הבדיקות הרפואיות, היה מג'נגל את משמרות הכבאות לפי הבדיקות כי היה חשוב לו להיות נוכח".
כשלינור מספרת על רועי, היא מדגישה עד כמה היה מוצלח בכל דבר שעסק בו: “היה לו ממוצע בגרויות 98, הוא עבר קורס קצינים בהצטיינות וכשהלך ללמוד בישיבה, הוא היה עילוי ובשנה השנייה של לימודי הנדסאי חשמל הוא היה מצטיין דיקן. יום אחד הוא עשה לי הפתעה לא נעימה, כשנרשם למבחני כבאות. ניסיתי להניא אותו מזה, אבל הוא אמר לי שהוא חייב לזוז ולהיות בתנועה ולעזור לאנשים. הוא אמר שהוא לא בנוי לעבודה משרדית. באפריל 2018 הוא התחיל לעבוד שם והיה עובד מצטיין והציל הרבה אנשים במסגרת העבודה".
לינור מספרת כי סוכות היה החג האהוב על רועי: “בכל יום היינו הולכים להתארח בסוכה אחרת. ביום חמישי היינו בסוכה של חבר שלו, ואז עברנו אצל ההורים שלי בנתיבות לחגוג עם המשפחה יום הולדת לאבא שלי. רועי שר כמה שירי קריוקי, שתה איזו כוסית ואז הוא זפזפ בין המשחק של מכבי חיפה ללימודי תורה של הושענא רבה. בשישי בבוקר הערתי אותו למשמרת, הוא נתן לי נשיקת פרידה ויצא מהבית. זו הייתה הפעם האחרונה שהתראינו. חשוב לי שיידעו שזה חורבן של בית. רועי היה מדבר הרבה על חורבן בית המקדש, ועכשיו אני מבינה מה זה באמת חורבן. אני לא רואה איך קמים מזה".
מה תספרי לילדה על אבא שלה?
“אספר לה איזה גיבור הוא היה, על הנתינה האינסופית שלו. כואב לי על דניאל והראל, הלב שלהם שבור ומצד שני הם זכו בו, זכו להיות איתו, זכו לחוויות איתו. היא לא תזכה לחוויות איתו, ומצד שני היא לא תדע מה היא הפסידה, אז הלב שלה יהיה שלם. זו תהיה המציאות שאליה היא תיוולד. רועי השאיר לי את הצוואה הכי גדולה שאפשר - חיים חדשים של הילדה שלנו. זו צוואה שקשה לעמוד בה, אבל היא תדע עליו הכל בהמשך, ואני מקווה שהיא תהיה דומה לו, גם חיצונית וגם בתכונות".