מובילי ארגון לובי ׳1701׳, המייצג כ-60 אלף מתושבי הצפון שפונו מביתם, שלחו אתמול (רביעי) מכתב לנשיא ג'ו ביידן והמטה לביטחון לאומי של ארה"ב, ובו דרישה לאפשר למדינת ישראל להבטיח את חזרתם הביתה - אם במהלך דיפלומטי או במהלך צבאי. כאמור, ׳לובי 1701׳ הינה התארגנות אזרחית שקמה על רקע אסון השבעה באוקטובר, תוך ההבנה כי טבח שכזה אמור היה, ועתיד עדיין להתרחש בגזרה הצפונית של ישראל, כחלק מהגשמת מטרתו של ארגון הטרור חיזבאללה.
לובי 1701, המורכב מאלפי תושבי היישובים לאורך 120 קילומטר הגבול הצפוני, נועד לקדם את מטרת החזרת הביטחון לגבול הצפוני על ידי יצירת אזור חיץ, בשטח לבנון, מהגבול הישראלי ולפחות עד נהר הליטני. 1701 הוא שם קוד לדרישת יצירת אזור חיץ ושטח מפורז מחיזבאללה, מהגבול ועד הליטני באמצעים דיפלומטיים או במהלך צבאי יזום של ישראל - זאת לאור כישלון החלטה 1701 המקורית שנקבעה בסיום מלחמת לבנון השנייה.
אחד ממובילי מאבק ׳לובי 1701׳ הוא רז מלכה, בן 23, שנולד וגדל בעיר הצפונית קריית שמונה. מרבית תושבי קריית שמונה כבר פונו מהעיר, שמאז פרוץ המלחמה, סופגת ירי רקטות על בסיס יום יומי ובלתי פוסק. כתוצאה מהירי הרקטי הנרחב לשטחי העיר, נגרם נזק כבד למכוניות, בתים ומבנים רבים, ונפצעו כמה מהתושבים שנותרו באזור ובחרו שלא להתפנות. בשבוע שעבר, בעקבות מטחי רקטות שהובילו לשיבושים במתח החשמלי, פסק החשמל בעיר מעל לכ-10 שעות.
הוא מספר על הביקור האחרון שלו באזור מגוריו, שנותר כעת כמעט נטוש מאדם: "לפני כשבועיים, עשיתי טיול בקרית שמונה, ובקיבוצים ובמושבים מסביב, במקומות שהייתי נמצא ונוהג להסתובב בהם. המראה היה קשה - בעיקר כי אני מבין שאף אחד לא ישקם את המקומות האלו. הייתי במצפה כל כך יפה במטולה, שממנו רואים את ההרס הבלתי נתפס בגליל העליון - ומנגד צופים משם גם על כמה כפרים בלבנון, שעדיין עומדים שלמים. כשאתה רואה את המראה הזה, שהבתים באותם כפרים בדרום לבנון עומדים שלמים - ואצלנו הבתים הרוסים, משהו מרגיש לא נכון בסולם הערכים".
״המדינה אמורה להיות האמא והאבא שלי ושל כל התושבים ולדאוג לנו ולביטחון שלנו. לא גרנו בקרית שמונה רחוקים מהמרכז כל חיינו, כדי לעזוב אותה ביום בהיר אחד כאשר המדינה תחליט שאין ביטחון באזור שלם בארץ. אני אישית אלחם עד שהביטחון יחזור לצפון, מבחינתי לפחות זו מטרה מקודשת שלא קשורה לימין או שמאל - אלא לחיי אדם, ואעשה הכול כדי שמשפחתי תוכל לישון בקרית שמונה בביטחון, רוגע - וללא חשש או איום ביטחוני ממשי״.
״ראיתי עשרות אימונים של רדואן, הם לא מתביישים ביכולת שלהם, ובמקביל לנו יש שאלות קריטיות שקשורות לחיי אדם - שתשובות אליהן עדיין אין״, הוא טוען. ״התחושה היא שמישהו נטש אותנו, ואנשי קריית שמונה הם דווקא האנשים שהממשלה הנוכחית חייבת להם הכול - במיוחד את הביטחון. האנשים האלה היום מרגישים שקופים. סבא וסבתא שלי, בני ה-80, מתארים את התחושות הקשות, איך לאט לאט הם נגמרים מבחינה נפשית, ונותרים בתחושה שמישהו שכח אותם - או שהם אולי סוג ב׳״.
״השאלה העיקרית היא מי יושיע אותם, מי ידאג להם?״, הוא תוהה. ״אנשים נגמרים מיום ליום, במיוחד כשהם רואים את המצב בבית. כל פעם כששומעים על נפילה בקרית שמונה, הלב מתקמט ויוצא ממקומו. אי אפשר לדעת איפה הנפילה, אם היא בבית שלך או של מישהו אחר. אנחנו חיים באי ודאות שמתחילה לחלחל ולהעלות המון שאלות - שאף אחד לא עונה עליהן, ולכן יש תושבים שמרגישים שזרקו אותם״.
אירועי ה-7 באוקטובר שברו לתושבי קריית שמונה את כל הקונספציות שהיו להם בראשם: ״הבטיחו לנו שאנחנו מוגנים, אך ברגע אחד התחושה הזו נעלמה והקרקע נשמטה מתחת לרגלינו. אני מכיר חברים שמכרו בתים בקרית שמונה, שההורים שלהם פרסמו את בתיהם למכירה וכבר מצאו עבודה אחרת במרכז. גם התופעה הזו צריכה לחזק את ההבנה שאם לא יהיה צעד חריף בקרוב - דרך מדיניות חדשה, שיח עם התושבים או שינוי משמעותי - אנשים לא ישובו לגור על הגדר״.
התרעות פיקוד העורף