בליל שמחת תורה איחר גיא שמחי ז"ל לארוחת החג. חייל בחופשה היה, וניצל את הזמן להקפיץ כדור עם חבריו באנדרטת הצנחנים הסמוכה לבסיס תל נוף. לאותו המקום הוא יחזור כחלל ששמו חקוק בין שמות הנופלים על שלט נחושת בקיר הזיכרון. “חיכינו לו וישבנו לאכול יחד בפעם האחרונה", מספר אביו דדי. “בלילה עוד הספקנו לדבר קצת לפני שהוא יצא אל מסיבת הטבע ברעים עם כמה חברים מהיישוב. אני זוכר שהוא חיפש את האוהל ואמרתי לו, במחיר הכרטיס ששילמת למסיבה היית צריך לקבל לפחות צימר".
ולמחרת הוא נרצח. “ישבתי בגינה על כוס קפה כשגיא התקשר ב־7:40 בבוקר", משחזר שמחי. “הוא אמר לי, אבא יש רקטות באזור המסיבה ואני נוסע לקיבוץ רעים ולוקח את החברים שלי לממ"ד. התפלאתי עד כמה הוא היה רגוע. גיא נולד וגדל בקיבוץ רעים ולכן הכיר שם כל שביל וגדר, אז הוא התקשר להדר, שגדל איתו בקיבוץ מילדות, ונסע עם החברים לבית שלו בשכונת הצעירים ברעים. את כולם הוא השאיר בממ"ד ובעצמו התחיל להסתובב בקיבוץ ולעזור לצעירים נוספים שהגיעו לשם מהמסיבה ולא הכירו את המקום. הוא שיבץ את כולם לממ"דים בבתי הקיבוץ. 30 צעירים הוא הציל בבוקר ההוא, וכולם היו אצלנו בבית בשבעה עם הוריהם".
באחד הסרטונים שתיעדו את רגעי הזוועה בבוקר הטבח, נראה גיא מתרוצץ בשבילי הקיבוץ, עובר ממיגונית למיגונית, מכוון נערים מבוהלים למקום מסתור. המולה ואימה באוויר, אזעקות, יריות וצווחות, וגיא מפוקס, ממוקד, כהרגלו יחף ובלי חולצה. “בגלל שחיינו בקיבוץ גיא היה מיומן בקסאמים", מעיד עליו אביו, “אבל כשהתחילו היריות, הוא הבין שמדובר במחבלים ושהמיגוניות לא יעזרו, ולכן העביר את האנשים שהסתתרו בהם לחדרים המוגנים. אחד הרגעים המרגשים בשבעה היה כששבעה בחורים נכנסו לסלון ואשתי אורית אמרה, תכיר, דדי, הנה עוד שבעה אנשים שהבן שלנו הציל. אחד מהם היה קצין מילואים בגבעתי שברח מהמסיבה לקיבוץ ואמר לי, אני לא מכיר את גיא, אבל בלעדיו הייתי מת".
זה היה בדרום, כשבבית, בגדרה השלווה, איש לא משער מה באמת מתחולל. “גיא אמר, מחבלים נכנסו לקיבוץ ויש לנו רק את הנשק של הדר שהיה במגלן", נזכר דדי. “ואני יושב לי בשמש בגינה ואומר לו, תיכנס לממ"ד, תסגור את הדלת ותחכו, תכף הצבא בא והורג את כולם. ומכיוון שאני מכיר את הבן שלי ויודע שהוא הראשון לצאת ולהתנדב, חזרתי והזהרתי אותו, ‘תקשיב טוב, גיא, יהיה ירי דו־צדדי כי הצבא ינסה לחסל את כל מי שנמצא מחוץ לבתים, אז שב בפנים ואל תצא החוצה'".
מצילומים שהגיעו לידי המשפחה נראה הקיר שמתחת לחלון הממ"ד מכוסה בדמו של גיא. “הבנתי שהאירוע הרבה יותר מורכב ממה שחשבנו, ומיד התלבשתי ויצאתי למרכז ההפעלה של גדרה, כי גם פה היו רקטות, וכאיש פיקוד העורף הייתי חייב להשתתף בהערכת המצב. לרגע לא חשבתי שגיא בסכנה. אמרתי, חדירת מחבלים, יבוא הצבא ויהרוג אותם ואין לי מה להפריע. אני מסיים הערכת מצב בצהריים ורואה שגיא לא מתקשר. וגם החברים מהיישוב שנסעו איתו למסיבה לא מתקשרים. אז הבנתי שכולם באותה הסירה. חשבתי שהם מסתתרים ושהכל בשליטה".
אבל לקראת אחת וחצי כבר חילצו את הניצולים מהממ"ד בבית של הדר בקיבוץ רעים, חלק מהחברים כבר יצרו קשר עם משפחותיהם, ומגיא לא נשמע דבר. “חברים התחילו להתקשר הביתה, ורק אליי לא מתקשרים. אנחנו מתקשרים לגיא, והוא לא זמין. התחילה להסתובב שמועה שגיא פצוע. אז שלחתי חבר לבית חולים ברזילי לחפש אותו ובעצמי נסעתי לסורוקה. באתי למיון ומצאתי בו מהומת אלוהים. מאות אנשים פצועים, המון אמבולנסים. איכשהו הצלחתי להיכנס למרכז המודיעין ושאלתי אם הגיע פצוע בשם גיא שמחי. לא הבנתי אז שהיו כבר עשרות גופות וגם פצועים אנונימיים. אני מודה ומתוודה, גם אני, קצין בכיר בצה"ל, לא הבנתי באותו שלב את גודל האירוע ועוצמת המחדל".
זו הייתה תקוות השעות הראשונות. תא"ל (במיל') דדי שמחי, שהיה מפקד חטיבת הערבה ומפקד בה"ד 16, ראש מטה פיקוד העורף, נספח צה"ל בסין ונציב כבאות והצלה, האמין בכל לבו במערכת שגדל בתוכה ופיקד על חלק מזרועותיה. “חזרתי הביתה מסורוקה ועדיין לא רציתי להפריע", הוא אומר והזעקה נעצרת בגרונו, “כל הזמן היה לי בראש שהמערכת משומנת ומתפקדת היטב, שהכל לגמרי בשליטה. רק לקראת שש בערב הגיעה אלינו אמא של אחד החברים שהיה עם גיא במסיבה ושאלה מה שלום גיא. אמרנו שלא שמענו ממנו והיא יצאה מהבית, סגרה את השער אחריה והתחילה לבכות. ממש התפרקה בחוץ. באתי אליה ואמרתי לה, את רוצה לספר לי משהו? והיא השמיעה לי הקלטה של הבן שלה שמספר להם שכולם היו בתוך הממ"ד וגיא נשאר בחוץ וקפץ על המחבל וירו בו והוא נהרג.
“עליתי על אוטומט. התחלתי לעשות טלפונים. גיא היה חייל בצנחנים, אבל אף אחד לא עדכן אותנו. הגעתי לכל מיני אנשים כדי לברר אם מישהו ראה, מישהו שמע שהוא הרוג, מישהו נגע בו, והיו שאמרו שראו אותו שוכב על הדשא מתחת לחלון הממ"ד אבל לא ניגשו אליו. בערך בתשע בלילה התקשרנו למרפאה בקיבוץ והבנו שעדיין מתחוללים שם קרבות. שכן שלי, שהבן שלו חבר קרוב של גיא, נכנס אלינו, לקח אותי הצדה ואמר לי, דדי, אני לא יכול לראות אותך ככה, תדע שבקבוצת הוואטסאפ של החברים אומרים שגיא נהרג בוודאות".
זה היה הרגע שדדי ואורית שמחי החלו להפנים את גודל השבר. “גיסי הגיע לקיבוץ. אמרתי לו, אתה לא זז משם עד שאתה נוגע בגיא. אמר לי, אי אפשר להיכנס פנימה, יש פה עדיין קרבות. אז עליתי על מדים ונסעתי לקיבוץ. בדרך נכנסתי לבסיס אורים, שפעם הייתי המפקד שלו. החמ"ל היה מלא בדם וחורים של יריות. מסתבר שהמחבלים הגיעו גם לשם והרגו שבעה חיילים. ניגשתי לנגדת וביקשת נשק, היא נתנה לי מיד והמשכתי לקיבוץ עד שחברתי לגיסי ולהדר שחיכו לי בש"ג".
הלכו אל מתחת לחלון הממ"ד. ומיד חזרו. ורק כשאמרו “תביאו אלונקה ושמיכת מילוט", דדי הבין סופית. “לקח שתי דקות עד שיצאו ארבעה לוחמים עם אלונקה וגיא שלי עליה", הוא דומע. “הביאו לי את הילד והניחו על הדשא לידי. הרמתי לו את השמיכה. חיבקתי אותו. ראיתי שהוא שלם. הוא היה קר. מאוד קר. תפסתי את הראש שלו. נישקתי אותו. 40 דקות בערך לא הפסקתי לחבק אותו עד שהגיע הרב של האוגדה. אמרתי לו, שמע, אני מזהה אותו, זה הבן שלי, כי ידעתי שיהיה בלגן בזיהוי. והוא אמר לי, דדי, תן לנו ארבע דקות איתו לבד. עמדתי בצד כשהם הכניסו את גיא לשק חללים, והביאו רכב של זק"א וברכב חבר שלי, סרן חיים אוטמזגין, מפקד היחידות המיוחדות של הארגון. והוא רואה אותי ומחייך. ‘אהלן, דדי, מה המצב'. אמרתי לו, ‘חיים, זה הבן שלי פה, שמור לי עליו'. אמר לי, ‘מה, זה גיא?', ולא ידע את נפשו. החיילים הרימו את גיא, גם אני נתתי יד, הכנסנו את האלונקה לרכב ואני שאלתי את אוטמזגין, לאן אתה לוקח אותו? אמר לי, למחנה שורה. אמרתי לו, קדימה, אני נוסע אחריך".
זה היה סוריאליסטי ושובר את הלב בערבוביה שאין נוראה ממנה. נוסע רכב של זק"א עם צופר ונורות מהבהבות ואחריו רכב קטן, באחד הבן, בשני האב. “ליווינו את גיא בשיירה, הכביש היה ריק לחלוטין, נסענו במהירות של 120 קמ"ש. ברדיו ניגנו את השיר 'סוס פראי', בדיוק כמו שגיא היה, סוס אציל, יפה כל כך מבפנים ומבחוץ, ואני חשבתי שזה לא אמור להיות ככה, אם כבר זה צריך להיות הפוך, אבא לא צריך להעמיס את הילד שלו לרכב שאוסף גופות, ואבא לא צריך לשמור על הילד שלו בדרך אל מחנה המתים".
הכל היה בנסיעה הזו, הלילית, זעקה חנוקה וגאווה גדולה. וגם קדושה הייתה שם. “כל הדרך הצדעתי לגיא. ודיברתי אליו, אמרתי לו, ‘היית ילד מדהים, ואני כל כך גאה בך ומעריץ את האומץ שלך'. אמרתי לו, ‘הכבוד שלי הוא לנסוע אחריך ולהצדיע לך'".
רק בשש בבוקר חזר לביתו. אשתו אורית המתינה לו בחניה, ראתה את פניו והבינה הכל. “אמרתי לה ולילדים, ראיתי אותו, הוא שלם, היה אפילו עם חצי חיוך, הוא בשורה, ומצבנו טוב יחסית לאחרים שנרצחו בטבח. התחבקנו, בכינו, ואז הבן הגדול אמר, ‘אנחנו נמשיך ונהיה משפחה שמחה, כי גיא היה ילד שמח'".
זהו לא רק סיפור הגבורה של גיא שמחי ז"ל, שהציל 30 צעירים במותו, זהו סיפור הגבורה גם של האב דדי, איש מילואים מהרגע שסיים את השירות הצבאי, שאפילו את השבעה על בנו לא סיים במלואה, עלה על מדים בעיצומו של האבל הכבד והמשיך לסייע לעורף. “קיבלנו פרופורציה על האסון האישי שלנו מול האסון הלאומי", הוא אומר בפשטות. “ישבנו שבעה ממש בתחילת המלחמה, וככל שנקפו הימים התחלנו להבין את גודל האירוע וגודל המחדל. כשהתחלנו את השבעה דיברו על 150 הרוגים, ופתאום זה עלה ל־300 ול־500, ואתה מבין שיש פה זוועה בקנה מידה לא נתפס. אמרתי לאורית, אי אפשר לשבת ככה בשבעה כשהעם והעורף נלחמים, וקיצרתי את השבעה וביום השישי התגייסתי למילואים לפיקוד העורף".
הוא היה האיש הנכון במקום הנכון. מומחה לעוטף עזה, לשעבר מפקד מחוז דרום של פיקוד העורף, מפקד בית הספר לחילוץ ולהצלה וניצב כבאות שבתפקידו האחרון כיהן כראש מטה פיקוד העורף (הרמ"ט), מומחה לענייני עורף וחירום וניהול אסונות. לכן התייצב לסייע גם בדרום וגם בהערכות המצב והסתובב בין הכוחות בהתאם לדרישה ולצרכים. “ידעתי שיהיו לי עוד עשרות שנים להתאבל על גיא", הוא מסביר, “אבל הדבר הכי חשוב בתחילת המלחמה היה לעזור למדינה ולצה"ל להתעשת. לטעמי, לקח למדינה יותר מדי זמן להתעשת. אבל בסוף זה קרה".
"הרבה חברים דתיים באו לנחם אותנו בשבעה ובשלושים, ואחרי שדיברנו איתם הבנתי שהם מאמינים שכל אחד מגיע לעולם עם גורל קצוב וקבוע מראש. השאלה היא רק מה הוא עושה במכסה שהוא קיבל. אז אנחנו אומרים, הילד שלנו עשה חיים עד השנייה האחרונה. הוא נהנה, בילה, השקיע, אנשים אהבו אותו, הוא אהב אנשים. לרגע הוא לא נח והספיק מה שאחרים לא היו מספיקים תקופת חיים שלמה. לכן גם עכשיו אני לא מסוגל לחשוב עליו שוכב מתחת לאדמה. אני מדמיין אותו מטייל באוסטרליה עם חולצה לבנה פתוחה, צוחק, מבלה ועושה חיים".
גיא שמחי ז"ל, בן 20 בנופלו, נולד בקיבוץ רעים ושם נהרג. הוא גדל בשבילים הירוקים ומול הנופים השלווים עד גיל 6, אז עברה משפחתו לבייג'ינג, כשהאב הפך נספח צה"ל בסין. “גיא היה ילד מנהיג, ספורטאי מצטיין, מסמר השכבה ומלך הנשף", דומע דדי. “כל ההורים אומרים את זה על הילדים שלהם, אבל גיא באמת היה מיוחד במינו. הוא תמיד ראה את האחר ואף פעם לא עמד מאחור. לפעמים בלהט החיים אין זמן לשבת עם הילד ולדבר איתו שיחות נפש ארוכות. אתה עסוק, הוא עסוק, יש חברים ועניינים, אבל פתאום בשבעה ובשלושים מגיעים כל כך הרבה חברים שלו ומספרים לנו עליו כל מיני דברים שגורמים לנו להבין שכמה שאהבנו אותו לא באמת ידענו עד כמה איכותי וערכי הוא היה".
בימים הראשונים למלחמה הסתובב שמחי בתחושות בושה וזעם. “זעם על מה שקרה, על הכמות האדירה שהרגו לנו, ויותר חשוב איך הרגו לנו, וגם על הבן שלי. אבל ככל שנקפו הימים רתחתי מזעם לא על גיא, כי גיא באמת נלחם ונהרג, ואם לא היה נהרג בקיבוץ, היה נכנס עכשיו לעזה וגם שם רץ ראשון והיה עלול למות שם. הכעס שלי היה על מה שעשו לאנשים ולנשים ולילדים בקיבוצים ובבסיסים, וגם בושה על איך קרה שאנשים עם טויוטות וטרנינגים עשו לנו את הדבר הנורא הזה".
"וקהלני אמר לי, ‘7 באוקטובר היה מחדל כפול ומכופל, פי אלף ממחדל יום כיפור'. ואני הסכמתי איתו, כי אנחנו מדינה חזקה, מדינה טובה, אנשים חיים פה טוב בסך הכל, נוסעים לחו"ל, יוצאים הרבה להצגות ולמסעדות, קונים את הסלולריים הכי מתקדמים ואת הבגדים הכי יקרים, ומרוב שהעם התמכר לשפע, הוא שכח את הדבר הבסיסי ביותר והוא שאנחנו חיים במקום שמוקף באויבים שרוצים להשמיד ולרצוח אותנו. ובאכזריות ככל שאפשר. אנחנו רוצים לחיות חיים טובים ולא מוכנים לשלם את המחיר. אבל מי שבורח מהמחירים מקבל את 7 באוקטובר בפרצופו. העם עצמו צריך לבחור מה הוא רוצה, ובהתאם לשלם את המחיר".
הבעיה היא שעד עתה כולם ביקשו סליחה ולקחו אחריות חוץ מנתניהו וממשלתו, שבמשמרת שלו ושלה אירע לנו האסון הגדול ביותר בתולדותינו.
“גם אם בן־גוריון בכבודו ובעצמו היה היום ראש הממשלה, מתוקף היותו ראש המערכת הוא היה צריך ללכת. נתניהו וכל ממשלתו, וכל הבכירים שהיו אחראים על המחדל הזה, צריכים לעמוד למשפט העם. אם העם יחליט שהם לא אשמים, הם יבחרו בהם שוב. זה הדבר הראשון שצריך יהיה לעשות פה, כי זה חלק מתהליך הריפוי. אם זה לא יקרה, לא יהיה ריפוי".
ההתמודדות עם נפילת בן הזקונים קשה מנשוא. “אנחנו אומרים שמצבנו עוד טוב לעומת הצעירים האחרים שנרצחו במסיבה", אומר שמחי במרירות. “הבן שלי לפחות רקד ונהנה, אחר כך נלחם במחבלים והציל חיי אנשים ונהרג במקום. הבאנו אותו הביתה מהר וקברנו אותו. לא שרפו אותו, לא ערפו לו את הראש. זו לא נחמה, אבל זה מכניס לפרופורציות".
הגעגועים קשים ומייסרים. “אני מתחיל לעבוד, לכתוב, לענות לטלפונים, ואז רואה את התמונה של גיא, מפסיק ואומר לעצמי, רגע, מה אתה עושה בכלל, הבן שלך נהרג, ואיך אתה ממשיך מכאן? ואז אתה נשאב, כי החיים הם כמו נהר. אי אפשר לעצור אותם".
התרעות פיקוד העורף