בצהרי היום שבו קמה משפחת שלי מהשבעה על בנה בן, נסעתי למושב קדרון לפגוש את אבי המשפחה, משה, איש צבא בעצמו, שהיה תא"ל, קצין הנדסה ראשי.
איריס חיים: "הבנתי שהחיילים שירו ביותם סובלים, אולי לא פחות ממני" | הראיון המלא בסופ"ש
המחבלים נכנעים בעיצומו של הקרב ומעידים: מפקדים חוסלו במנהרות | תיעוד
בדרך חשבתי על הקצינים הבכירים האלה כמו משה שלי, גדי איזנקוט, דוד עברי, רפול ואחרים שאיבדו את בניהם במלחמות, בקרבות או אפילו באימונים שגרתיים - ונדרשו להמשיך לחיות, לתת דוגמה, כאילו להוכיח לחברה הישראלית הקרועה, שברגעי האמת של החיים - האובדן מסתנן לכל מקום, הוא לא נותן הטבות ואי אפשר להפעיל אצלו קשרים כדי להימנע מהרע מכל.
בבוקרו של אותו יום ביקש ממני משה לדחות את הפגישה שלנו בשעה, כיוון שחבריו של הבן, מפקד פלגת לוחמים ביחידה הטקטית של 669, שהיו איתו בשטח ברגעים האחרונים, צריכים להגיע. כשבאתי, הוא עוד עמד והתחבק איתם בחצר הבית, ואני התהלכתי על בהונותיי וגיששתי בין בני המשפחה מסבירי הפנים, שהורגלו בימי השבעה באלפי מבקרים ומנחמים.
היו שם שני אחיו של משה, שנזעקו מביתם בארצות הברית, כדי לנחם את הבית, והייתה אמו של בן, כרמל, אחיו ים, לוחם בפני עצמו שגם הוא היה עמוק בחזית העזתית, ומיקה, האחות הצעירה, שלומדת עם בתי נועה באותה כיתה בתיכון בגבעת ברנר.
שבועיים קודם לכן ביום ההורים, נפתחה דלת הכיתה ויצאו ממנה מיקה וכרמל, ואנחנו, הבאים בתור, נכנסנו אחריהם. סיפרתי לכרמל ולבני הבית שבתי הלכה לנחם את מיקה ויצאה נפעמת ומחוזקת מעוצמתה של המשפחה, וביני לבינם אמרתי שעצובה כל כך הדרך שבה הנערים הרכים האלו צריכים להתבגר.
דיוקנאותיו של בן כבר מתחילים להציץ בפינותיו של הבית, כל צילום מביא סיפור אחר, וכשאני יושב עם משה, הוא נוטל צילום אחד של ילדו שאיננו, שבו הוא נראה יושב בשטח, מחזיק ספר תנ"ך פתוח, ומחייך חיוך רחב. משה מציג אותו בפניי ומספר: “אתה רואה פה לוחם. תסתכל על הפנים שלו. הוא לא נראה מעונה. הוא מסופק ממה שהוא עושה, אפילו נהנה.
זו לא ההנאה בלחימה, כמו ההבנה של גודל השעה. אנחנו משפחה חילונית לחלוטין. זה צילום שלו כמה ימים לפני שהוא נהרג, במרכז הרצועה. הוא נמצא שם בשעת המתנה, בין לבין, והוא חוזר למקורות, שואב כוחות.
זו לא העוצמה הדתית שיוצאת מהצילום הזה, אלא ההבנה שלו את הסיפור ההיסטורי, הזהות. ידעתי שהוא בן אדם ערכי, ושהצבא חשוב לו, אבל גם אני לא הבנתי את העוצמה הזאת אצלו, ועד כמה זה היה עמוק אצלו, הנכונות לקחת את הסיכון הכי גדול.
הוא היה כל כך מזועזע ממה שקרה בעוטף, שהוא אמר שהוא כחייל מוכן להקריב את עצמו. הייתה לי איתו שיחת לילה, והוא אמר לי כמה הוא מרגיש רע עם זה שצה"ל לא הצליח בימים הראשונים אחרי שנלקחו האזרחים החטופים, לייצר מהלך שיחזיר אותם או לפחות חלק מהם, רגע לפני שיסתירו אותם טוב־טוב. אמרתי לו שזה היה עולה לנו בחיים, ואז הוא אמר ‘חיילים צריכים להיהרג כדי להביא את האזרחים בחזרה. זה היה ברור לו'".
משה נוטל את הסלולרי ומחפש את ההתכתבויות בוואטסאפ עם בנו. הוא משתף שכל כניסה כזאת להודעות של הבן גורמת לו כל פעם מחדש להפרעת דופק. וכך בן כותב שם: “אני התחלתי תנועה. עוד לא עברתי, אבל בדרך. אין יותר מוכן ממני למשימה שלו בכל צה"ל... תחשוב על ים ותראה שהוא בסדר". ים צעיר בארבע שנים מבן, וגם הוא משרת ביחידה קרבית בעזה. כל מה שחשוב לבן באותם רגעים הוא שהדאגה תופנה לאחיו.
יש עוד תכתובת מבן, שקשורה בחוסר המוכנות של הצבא. משה היה מוטרד, כי בן חיכה לחלק חסר במקלע ה"קטלני", שלו, והבן כותב: “נראה לך שמישהו היה עוצר ממני להשיג את זה?".
איפה בן היה בבוקר 7 באוקטובר?
“היה בעוטף, פינה פצועים. לאחר מכן, כשהכוחות התחילו להתארגן, הוא נצמד לאגוז ביוזמה שלו ועלה צפונה. תבין, היחידה שלו, מעבר לתעסוקה הרגילה של חילוץ ופינוי נפגעים, שינתה קונספט ועשתה מהלך שבו היכולות של הכוחות שלה מתחברות ליחידות המתמרנות, ממש בתוך הכוח הלוחם, כדי להציל חיים.
וזה לא רק שמצילים חיים. ברגע שהנפגע נמצא בידיים של 669, היכולת לפנות אותו במסוק משתפרת פי כמה, כי מסוק לא ייכנס לכל מקום, בלי לדעת שהוא נוחת, מעמיס ויוצא תוך שניות. 669 נותנת את כל זה".
לפתע אנחנו שומעים פיצוץ מרחוק. פיצוץ חזק, עוצמתי. אחר כך יתברר שאלה כוחות צה"ל שפוצצו את המנהרות מתחת לכיכר פלסטין בלב עזה. משה מספר לי על השיר האחרון שקרא בנו בחייו, “מסביב למדורה" של נתן אלתרמן: “לך למילים ותבין הכל. הוא מתחיל ב'אומתם לא הייתה להם אם, לא ידעה בצאתם לדרך... לא תקע לפניהם השופר, לא לוטף קודקודם בלי חורף'".
משה לא יודע את נפשו נוכח המטאפורה הנוראה: “זה אחד השירים שהוא ואני הכי אהבנו, שיר על הפלמ"ח. תקרא ותבין. כקצין שעשה את שנותיו הטובות בצבא, אני חושב שיש לי פרספקטיבה רחבה על כל מה שקורה. במידה מסוימת המדינה הכניסה את דור הלוחמים הצעיר למצב ביש.
אני לא מזדהה עם תהליך קבלת ההחלטות של הדרג המדיני והצבאי, כי הוא הביא את דור הלוחמים הזה להתמודדות בתנאים לא הוגנים, לא טובים. הוא היה צריך להפוך את הקערה בסיטואציה מאוד קשה. הם פגשו שם כמות נוראית של נפגעים אזרחים במספרים שהזכירו את אלו שבמלחמת השחרור. הצבא נכנס וראה איך עשו שפטים באזרחים כמו בגוש עציון ב־1948. זה נשמע מתקבל על הדעת?".
וכל זה קורה לפתע, בחג, כאילו לא הייתה לפני 50 שנה מלחמת יום כיפור שהפתיעה אותנו. לא למדנו כלום מסתבר.
“אתה מבין מה נפל על הכתפיים שלהם? והם צריכים להוציא את המדינה המשוסעת והמטולטלת הזאת, אחרי שנה בלתי אפשרית של פילוג, והם צריכים להיות אותו מגש כסף שנכנס לערב רב של כל הטעויות האלו של ההנהגה".
אנחנו סוגרים 90 ימים למלחמה. זה עדיין בלתי נתפס, לא עולה על הדעת להבין את האירוע הזה, שבו במשך שעות וימים ארוכים אין למדינה החזקה במזרח התיכון תשובה למתקפה כזו.
“אני לא חושב שמול חמאס וחיזבאללה אנחנו בחוסר יכולת. אנחנו עדיין הרבה יותר חזקים מהם, אבל היינו אמורים להיות הרבה יותר מוכנים, מצוידים ומאוזנים בהשקעות, שלא נעשו בכוח המכריע, שהוא צבא היבשה. יש הבדל בין לצאת למלחמה כשידיך מלאות, לבין לעשות מלחמה כשידיך מלאות למחצה. אני לא רוצה לרדת לפרטים, אבל צבא היבשה היה צריך להגיע יותר מוכן ומצויד בהרבה".
תסביר.
“עשרות שנים של תעדוף נמוך ליבשה, ואת התעדוף הנמוך הזה העמיסו על כתפיו של דור הלוחמים הצעיר. פשוט שגיאות. השקענו בעיקר במודיעין, שבסוף הניב לנו חרס. חשבתי שזה לא מאוזן עוד כשהייתי על מדים, והבעתי דעתי בעניין".
זה לא נותן לך מנוחה.
“זה יושב לי על הלב. אני מרגיש שבן וחבריו עשו הכל כדי לבצע את המשימה בצורה מושלמת, אבל הדור שלי, המבוגר יותר, לא נתן לו את התנאים האופטימליים כדי שישלמו מחיר פחות כבד. אני ממש מרגיש שאבות אכלו בוסר".
אתה לוחם בעצמך. מה עשית בבוקר הפלישה לעוטף?
“בבוקר של ה־8 בחודש נסעתי לעוטף. עליתי על מדים, לקחתי נשק וקסדה ונסעתי. לקחתי איתי חבר שהוא לוחם. רציתי להבין איפה אנחנו חיים, מה קורה, כי לא הבנתי. רסיסי המידע לא הסבירו את התמונה האמיתית. נסענו על הכבישים. שדרות, כפר עזה, רעים, בארי, אורים, אופקים, נתיבות. נסענו במשך שעות. ראינו מראות מזעזעים. הבנתי שמדובר באסון, קטסטרופה בסדר גודל שלא חווינו אף פעם.
הדבר הדחוף ביותר היה לעשות הכל כדי להעיף אותם חזרה, מייצבים את הגבול ומסייעים לאוכלוסייה שנמצאה בסיטואציה נוראית. התחושה שלי הייתה שהצבא שלנו לא עמד במשימה. תחושה של עצב גדול. כמה שעות של התרעה מודיעינית יכלו להפוך את האירוע מאסון להצלחה.
צה"ל היה צריך להיות ערוך עם עתודה וסד"כ גדולים יותר. גם אם הנוח'בה היו נכנסים, הנזק היה מצטמצם ליישוב אחד או שניים, והם היו מחוסלים די מהר".
האירוע הזה סדק אצלך את האמון בצבא?
“יש לי אמון בצה"ל. האנשים הכי טובים שלנו והמערכות הכי טובות נמצאים בצבא. אני חושב שמבחינת תכנון וירידה לפרטים יש לנו צבא מסודר ושיטתי, ולכן לא הפסקתי להאמין ביכולות שלו. אבל ההישענות על תפיסה שבה נותנים חשיבות גדולה מדי לטכנולוגיה, עם אותו שילוב מוטעה של העדפת דחיית המלחמה, הביאו את האסון.
נמנענו מלהיכנס לעזה מאז עופרת יצוקה ב־2008, וגם אז לא הפלנו את חמאס, כפי שנמנענו מלהפיל את חיזבאללה בלבנון. ניסינו לתמרן. המנהיגים לא רצו לעמוד מול ביקורת ציבורית של תמרון מסובך שעלול לעלות במספר גדול של הרוגים".
נרדמנו? קנינו את אשליית השקט המדומה?
“המנהיגות האזרחית והצבאית העדיפה לא לעשות את זה, דחתה את הקץ למחר, למחרתיים, אבל הבעיה התעצמה ולא התמוססה. הדחייה הזאת גרמה לבן שלי ולחברים שלו לשלם את המחיר. זה לא סיפור של העשור האחרון, אלא של 30 שנה.
ביום אחד של לחימה בהגנה איבדנו יותר מ־1,000 אזרחים ו־350 חיילים. עכשיו, בתוך התמרון, למרות הכאב על כל חייל שנופל, איבדנו בינתיים כ־160 חיילים. לא ברור מה צורת הקרב המועדפת, זה נורא".
על מי מוטלת האשמה?
“אני לא מנקה את דרג המפקדים. זה הם והדרג המדיני, שהוא האחראי העיקרי. במשך שלושה עשורים אנחנו מתכנסים, נסוגים, מכילים ולא יוזמים. כנ"ל בשטחים, בלבנון ובעזה. המפקדים לא עמדו על רגליהם האחוריות, והיו איזונים לא נכונים. אם האיזון היה נכון, היינו משלמים מחיר הרבה יותר קטן. דיברנו על זה, אבל מקבלי ההחלטות יושבים בירושלים. יש להם פרצוף".
מלחמות מיתולוגיות כמו ששת הימים ויום הכיפורים הקשה כל כך הסתיימו בימים קצובים. שישה ימים, 18 ימים. פה אנחנו סוגרים את החודש השלישי ואין אופק לסיום, ועוד לא דיברנו על הצפון.
“אין לנו שום ברירה אלא לפגוע פיזית בהנהגה שלהם, להגיע אליהם בכל מחיר. זה אירוע משנה מציאות שיאפשר לדבר גם על אופק, אבל צריך גם הישג תודעתי ולא רק טקטי, חשוב ככל שיהיה. לא צריך להילחם על כל פיר ולא ליפול למלכודות שמחכות לחיילים שלנו, אבל להמשיך להיות אגרסיביים".
הגענו למצב שבדרום הרצועה מרוכזת כמעט כל אוכלוסיית עזה. השימוש בעוצמות מוגבל יותר בגלל הזהירות מפגיעה באוכלוסייה אזרחית, אולי בשל הלחץ אמריקאי?
“יש חשיבות גדולה גם להרס תשתיות אזרחיות. צר לי, אבל אוכלוסיית עזה העלתה וגיבתה את חמאס. ממנה קמה המפלצת הזאת, והיא זו שצריכה לשלם את המחיר. אני לא זה שאתן הוראה לירות בילדים ונשים, אבל אין לי חמלה שאין להם סולר, או מים או טיפול נאות. הסיוע והמשאיות שמוזרמים לעזה, רק מאריכים את שרידותו של חמאס, שבוזז את כל הסיוע לעצמו. זה מצב בלתי נסבל מבחינת ישראל.
ככל שיכאב להם יותר, אולי ייצרב להם לדורות שלא כדאי להם להיכנס למלחמה מולנו. לגבי האמריקאים, חלק מחוסר המוכנות שלנו יצר תלות גדולה מדי באמריקאים במלחמה הזאת, ואני לא רוצה להוסיף".
איך נראה האופק שלך בעזה?
“לא נצא משם בקרוב. לא נצליח להקים מחדש את היישובים בעוטף, אם צה"ל לא יישאר וישלוט שם פיזית. נצטרך להקים מערך שליטה באמצעות מוצבים שיישבו בצד השני של הגבול ויחצצו בין עזה ליישובים, כדי שבכל מצב שיידרש, צה"ל יתערב, יפגע או יהרוג מי שצריך.
אני רואה אותנו יושבים שם שנים. הניצחון שלנו לא ייראה הפעם במונחים של ששת הימים, או אפילו יום כיפור, שהסתיים צבאית בניצחון גדול. זה יהיה ניצחון שיושג בדרך סיזיפית, ארוכת מועד, לא זבנג וגמרנו".
אנחנו הישראלים חיים בעידן שבו התרגלנו לממש מהר את הצרכים שלנו. זה לא יהיה פשוט לחיות ככה, כשאין פתרונות מובהקים. “העולם המערבי שאליו אנחנו שייכים, בוחר לעצמו את השיטה.
במלחמת העולם השנייה היו מכריעים עד מוות, ואנשים היו מתים מכדור, מפגז או מרעב. המערב לא עושה את זה מסיבותיו שלו, סיבות של ערכים, וגם אנחנו, כחלק מהמערב, בוחרים לא לעשות. אני לא רואה את עצמי הורג מה שמגודר אוכלוסייה".
צביקה יחזקאלי אמר בערוץ 13 שישראל הייתה צריכה להרוג 100 אלף אנשים בעזה בימים הראשונים של המלחמה. הוא אומר שאנחנו לא מבינים את השפה כאן.
“אני מבין מה צביקה אומר. אם לא נדע לגרום לנזק מטורף בצד השני בעזה ובלבנון, נמשיך להקיז דם במעגלי לחימה מטורפים עוד הרבה שנים, כי גם ככה אני לא רואה שיסתיימו המלחמות שלנו בעשורים הקרובים. להרוג 2 מיליון או 100 אלף? אני לא שם. יש פה כוחות גדולים מאיתנו. מה שהרוסים או האמריקאים יכלו לעשות באפגניסטן או וייטנאם, אנחנו לא יכולים לעשות בעזה. צריך להיות מציאותי".
אמרת קודם שלמרות הכל, יש לך אמון בצבא. כשאתה מביט בפניהם של הרמטכ"ל או מפקד הפיקוד שעומדים בראש המערכה, אף על פי שלקחו אחריות על 7 באוקטובר, מה אתה אומר לעצמך?
“שזה לא נכון לדבר עכשיו על השדרה הפיקודית. נעשו שגיאות קשות, אבל הם מנהלים את המלחמה, ולהעביר עליהם ביקורת עכשיו, זה מחליש את כולנו. אני מחזק את ידיהם. שילמתי וכל משפחתי שילמה מחיר כבד, אבל ברור לך שיש כאן כישלון של הצבא ושל ההנהגה בירושלים, והם ישלמו את המחיר. הם מקבלי ההחלטות בסופו של יום".
בקבינט המצומצם יושב גדי איזנקוט, שאיבד את בנו.
“אני חושב על הטרגדיה הזאת של מפקדים ומנהיגים. גדי עכשיו וקודמיו, שבניהם לא חוזרים מהמלחמות. הטרגדיה הזאת של אחד כמוני, שגם אם לא אמרת ולא כיוונת את הבן או את שני הבנים באופן ישיר או מכוון למסלול הזה - הם ראו בי סוג של מודל, שהם הסתכלו והתכווננו אליו.
אני ממש מעריך את איזנקוט וגם את בני גנץ, שנכנסו לממשלה, זה היה אחד הרגעים החשובים ביותר במלחמה. אני חושב שזה צעד מנהיגותי וראוי להערכה, החשוב ביותר שנעשה בשנים האחרונות, צעד שהבטיח אחדות בימים קשים ומעורבות במלחמה ממקום מקצועי של שני רמטכ״לים לשעבר".
יש אצלך ואצל אשתך כרמל התייסרות? אני מתאר לעצמי שלפני בחירת המסלול יש בתוך המשפחה שיח, דיבור אם הולכים לקרבי או לטכנולוגיה בעידן הזה. אצלכם זה גם ים, שנמצא ביחידה לוחמת.
“תמיד ארגיש שהיו לי יד ורגל בבחירות שלו. גם אם לא לקחתי את ההחלטה, וגם אם נתתי לו להחליט בעצמו, עצם זה שהוא גדל בבית שחי על האתוס הצבאי, של לשבת בג'יפ של אבא ולחוות סיפורים יומיומיים על הצבא, שמחים ועצובים - זה לגדול בהוויה שמייצרת את סדר היום שלו. לא היה יכול לגדול פה ילד שלא הולך לקרבי.
לא בגלל שציפיתי ממנו. הייתי שמח אם היה הולך ליחידה טכנולוגית, אבל הנרטיב זו הטרגדיה. כשהוא ישב על המנילה שלו, לא אמרתי לו מה נכון, ומה לא. לא רציתי. ממילא ידעתי שיהיו ייסורי מצפון. הם הרי יונקים מהבית את כל הזוויות הערכיות".
אשתך עברה את אותו המסלול איתך.
“כן, כרמל היא בת זוג טוטאלית, שהייתה תמיד עם תמיכה מלאה בי, מהיום הראשון לזוגיות שלנו, כשהייתה מגיעה לכל הבסיסים שבהם שירתי, כולל כמובן להביא איתה את בן הבכור לכל מקום, וכך גם עם ים. הכל נספג מגיל אפס".
ב־12 בדצמבר, במהלך טיהור בשטח צפוף בין בתים בשכונת שג'עייה, בוצע ירי לעבר כוחות צה"ל מאחד הבתים, ובנוסף לכך הופעל מטען חבלה. הכוח השיב באש לעבר מקור הירי, וכתוצאה מהפעלת המטען, נוצר ניתוק בין הכוחות והחלה פעולת חילוץ. כוח נוסף בפיקודו של בן הגיע למקום, ונכנס לתוך המבנה, ואז התנהל קרב שגבה את חייו של בן ושל הקשר שלו, רס"ל רום הכט ז"ל.
בקרב הזה נפלו גם מג"ד 13 בגולני, סא"ל תומר גרינברג ז"ל, ואל"ם יצחק בן בשט ז"ל, מפקד חפ"ק מח"ט גולני. כיוון שלא ידעו אם יש לכודים בהריסות או שיש מחבלים במבנה, שלא נותנים לכוחות להגיע אליו, נעשה מאמץ למנוע חטיפת נפגעים, כך שכל המפקדים התייצבו במיידי.
עד כמה היית לחוץ מהכניסה של הבנים לעזה?
“אני מאוד מוטרד מטבעי, מכיר את הצרות שמתפתחות, וכיוון שככה אני, כשהכל התחיל עליתי על מדים כדי להבין מה הולך, וכשאתה מסתכל על הוואטסאפים מבן, אתה יכול להבין את הרוח שנשבה ממנו. הוא כל הזמן כתב ‘אל תדאג לי, אני אסתדר'.
הוא, גם כשהיה ילד, תמיד דאג לאחים שלו, למיקה וים, וכשהוא דיבר איתי משם, הוא בעיקר דיבר על ים, שהוא קצין ביחידה מיוחדת, ודאג לו, כי ים פחות מנוסה בכל מה שקשור לתמרון".
בן היה מפקד פלוגה באגוז ובגולני. המג"ד שלו בגדוד 51 בגולני משך אותו לאגוז, ושם עשה תפקיד של סמ"פ ויצא לקורס מ"פ, להיות מ"פ מסלול. הוא נכנס לתוכנית גדעונים של מפקדי פלוגה מצטיינים שמיועדים לקידום. בתוך האירוע, הוא הלך להיות מ"פ מסייעת בגדוד 51 של גולני.
והוא בכלל סיים במרץ האחרון את התפקיד ונסע לטיול בדרום אמריקה.
“כן, הוא כבר עשה חופשת שחרור, וקפץ ליחידה להיפגש עם המפקד שלו, וסוכם שבמקום שייצא ללמוד, הוא יסגור שנה כמ"פ מילואים ב־669. זה נראה בסדר, לא הייתה סיבה לדאגה באותם ימים".
ים ובן היו בעזה. איך כרמל ואתה ישנתם?
“לא ישנים טוב, לא רגוע, למעט בזמנים ששניהם היו מחוץ לרצועה. החשש מלווה ונוכח כל היום, ובעיקר בלילה. זה משפיע".
זה אישה וגבר שבורחים מבשורה.
“ממש ככה. כששמעתי על התקרית ושיש עשרה הרוגים בגולני באירוע, הבנתי שהוא שם במקום. הוא היה בחטיבת טנקים 188, ועשה הכל כדי לחבור לגולני. ברגע שחטיבת הטנקים יצאה להפוגה, הוא התפצל וחבר אליהם, ירד מהכלי שלו והלך אליהם ברגל והתקדם למקום ההיתקלות".
אתה שומע שיש נפגעים באירוע. מה אתה עושה?
“מיד נסעתי לבסיס צבאי קרוב לבית שלנו, כדי להבין באמצעים שאפשר להבין מה באמת קורה שם. בינתיים ים, שגם שמע על התקרית, התקשר ודיבר על הרבה נפגעים, כולל מ־669".
מסיבות שמשה לא יודע לפרש אותן, הוא לא הצליח לקבל מידע על בן, ויצא הביתה. השעה הייתה רבע לאחת בלילה, כשהרים טלפון לקצין בכיר כדי לנסות לדלות ממנו את שמות ההרוגים בשג'עייה. תוך כדי השיחה הייתה לו ממתינה מכרמל. הוא ביקש אלפי סליחות מהקצין, ניתק וכרמל איתו עכשיו, תוהה כולה בסערה גדולה מי זה דופק אצלם בדלת בשעה מאוחרת כל כך.
אתה כבר מבין עכשיו...
“מבין מבין מבין. מבין שאת הידיעה שהלכתי לחפש ולא רציתי לשמוע, מקבלות עכשיו הבת שלי ואשתי לבדן, כשאני לא לצדן. איום ונורא".
כשהגיע לחניית הבית, דלת הכניסה הייתה פתוחה. כשנכנס, שאל את החבורה מהצבא אם יש סיכוי שבן פצוע. ואז התקשר לים ואמר לו: “ילד שלי, בוא הביתה. תדאג שמישהו אחר ינהג". משה: “כאב אדיר, ענק, נורא ואיום".
ספר עליו.
“בחור יפה, גבוה, חזק ושרירי, עם כושר גופני מעולה. תמיד לקחו אותו לכל התחרויות בגלל הגובה והחוסן שלו. תלמיד מעולה. נרשם לראיית חשבון ומדעים, כיוון להייטק".
לאט־לאט הערב יורד, והמשפחה מתקבצת סביבנו, ואיתם גם אריאל, 24, חברתו של בן בארבע השנים האחרונות, סטודנטית להנדסה, תעשייה וניהול. הם הכירו באיזו מסיבה - היא התחילה איתו - והוא זרם איתה: “גרנו יחד שנה וחצי בהרצליה, ומתברר שהוא תכנן להציע לי נישואים באוגוסט הבא. לא ידעתי".
כרמל: “נכנס פה בימי השבעה בחור עם כיפה שחורה, וממש התפרק לי בידיים ביגון עמוק. מתברר שהוא היה הנהג באכזרית של בן, והם היו יחד הרבה בשבועות האחרונים. הוא בא וסיפר כאילו חי עם בן חיים שלמים, על שיחות נפש שהיו ביניהם, ועל כל הסיטואציה של המלחמה. לי הוא לא סיפר על נישואים, ועם כל הכאב לשמוע את זה, שמחתי שאריאל יודעת.
היה פה המון אדם, וכולם דיברו על איזה בן אדם טוב הוא היה. זה לא ממש הפתיע פה אף אחד, כי הוא היה כזה גם בבית. היה לי טוב לשמוע את מה שידעתי תמיד. לא רק בצבא, גם בחיים עצמם, אבל הצבא היה עוד איבר בגוף שלו".
אריאל מחזקת את הדברים: “פיזית הוא היה בבית, אבל הראש היה ממש שם. הייתי אומרת לו לפעמים ‘אתה לא איתי'".
כרמל: “אני 35 שנה עם שלי (ככה היא מכנה את בעלה - א"פ), וגידלנו גיבור בבית. אבל קיוויתי שהוא יישאר גיבור חי. ידעתי שהוא אמיץ, שהוא יחתור למגע. רציתי שיעמוד על הרגליים".
אתם משפחה צעירה. יש לכם את ים ומיקה, והחיים השתנו לתמיד. יודעים להגיד איך הם ייראו?
כרמל: “אי אפשר להתרגל לחיים החדשים. הם יהיו אחרים, אבל יהיו חיים, כי אני יודעת שזה מה שבן היה רוצה שנעשה. שנמשיך לטייל, ושנשתה יין וננסה לשמוח. איך ניישם את מה שבן היה רוצה? אין לי מושג".
אריאל: “אנשים חייבים להבין את זה, וזו לא קלישאה. בן מת בשיא חייו מבחינתו. הוא היה הכי מאושר ושלם שהיה יכול להיות. הוא יצא חזק, קורן למשימה שלו. זו נחמה".
ים: “בן היה איש של צדק, לא איש של מלחמות ולא צמא דם. הוא היה מטולטל מאותה שבת נוראית. וכשהמלחמה הזאת, כשכבר התחילה, הפכה להכי צודקת שיש, זה היה המקום שלו לבוא לידי ביטוי בדרך שהוא הכי רצה".
משה: “זה נכון, הנחישות הזאת והדבקות לא אומרות שהוא שש אלי קרב. הוא לא היה איש של מלחמות, אלא רצה ליהנות מהחיים, והיו לו שאיפות ורצון ללמוד, רגע לפני שנגמרו לו החיים, התפרקו לו בידיים.
אני, כאב שכול, וקשה לי להתרגל להגדרה הזאת, לא מרגיש שיש לי זכות גדולה יותר מהשכן שלי, לומר או לקבוע מתי ההנהגה הפוליטית והצבאית צריכה ללכת, אבל כאדם מן היישוב, ההיגיון הבריא אומר שכולם צריכים לקחת אחריות, וכשיהיו בחירות, הם גם ישימו את המפתחות".
משה, 57, הוא מנכ"ל של תמנת אנרגיה, חברה מקבוצת גלובל דוראל, שעוסקת באנרגיה מתחדשת ומתמחה גם בייצור אנרגיה מתחדשת בחקלאות (אגרו־סולארי). יחסית למדינות המערב, ישראל נמצאת במקום נמוך בייצור אנרגיה מתחדשת, ושלי אומר שביזור האנרגיה באמצעות אנרגיה סולארית יוסיף לביטחון המדינה וינטרל את התלות במספר מצומצם של תחנות כוח.
כרמל, 53, היא רקדנית מוכרת שמתמחה בפלמנקו, ובעשור האחרון היא מנהלת מרכז מחול עם 400 תלמידים בקיבוץ גבעת ברנר. היא התחילה את דרכה המקצועית אצל סילביה דוראן, רקדנית בינלאומית נודעת שהגיעה לישראל בתקופת מלחמת יום כיפור כדי להופיע מול חיילים, ושנתיים מאוחר יותר עשתה עלייה.
במרכז המחול שלה רקדה גם עופרי, אחותה של נועם אברמוביץ', בת 19, ששירתה בחיל הגנת הגבולות, ונפלה ב־7 באוקטובר בגבול העוטף. ההתמודדות של כרמל ושל משפחתה עם אובדנו של בן מתחילה רק עכשיו. היא מוטרדת מהכעס העצום שנאגר אצל האנשים ועוד לא נפרק אפילו.
התעקשת לראות את בן לפני הלוויה.
“כן, רציתי לראות אותו, כי מבחינתי זו סגירה. ליטפתי את הפנים השלמות שלו. הרגשתי זכות".