אולי דיון קולח על כביסה משותפת בחדר ישיבות מפואר במלון יוקרתי מספר יותר מכל את המציאות החדשה של קיבוץ מפלסים בדן אכדיה. לכאורה פעולה פשוטה, אך בערב שבו אנחנו מבקרים אותם, היא נראית לנו כמרכיב סימבולי של הבית החדש שהם נאלצו לבנות. סיור במרחבי המלון חושף את ההתארגנות המרשימה של הקיבוץ.
עמדת דואר, ספא שהפך לפעוטון, טרקלין שהפך לגן ילדים, חדר האוכל שאורגן מחדש, לובי שבפינה אחת הוא מרחב מדומיין של הילדים המשחקים בו, ובפינה אחרת הוא עמדת סריגה או מקום מפגש. גם מרחבי הדשא, שרגילים לאורחים שמנסים לתפוס עוד קצת מהשמש, מטושטשים לפתע עם נוף הקיבוץ המרוחק.
“קיבוץ מפלסים נמצא קילומטר מהגבול", אומר מרטין סיאורנו, ממלא מקום מנהל קהילה. “בקיבוץ יש כאלף תושבים, מתוכם 192 ילדים עד גיל 18, 260 צעירים מגיל 18 עד 35 ו־102 תושבים מעל גיל 70. עד יום שלישי, 10 באוקטובר, לא הופעלה תוכנית פינוי סדורה. היו תוכניות מגירה שלא הופעלו, אף אחד לא תיאר לעצמו שיהיה אירוע כזה".
תחילה, פונו תושבי הקיבוץ למלונות בנתניה, אולם היה ברור כי המלונות הללו לא יוכלו לארח את הקהילה כולה ביחד. לכן הגיע סיאורנו לסיור בדן אכדיה. אלא שהמלון כבר הוציא את כל העובדים לחל"ת לקראת שיפוץ שעתיד היה לערוך במהלך החורף. משפחת פדרמן, שבשליטתה נמצאת רשת מלונות דן, התגייסה לעזור, ושלומי טחן, מנכ"ל רשת מלונות דן, אמר לסיאורנו: “תן לי יומיים־שלושה, אנחנו נארגן עובדים ונכין לכם את המלון". כיום, כמעט 740 תושבים מתגוררים בסביבת המלון, כאשר 500 מתוכם נמצאים במלון עצמו, תושבים נוספים מתגוררים ב־70 דירות בסביבת המלון, וב־40 חדרים במלון "ניקס", לא רחוק.
סיאורנו: “יש פה גם שלושה גני ילדים ושני פעוטונים. בהתחלה היו פה גם כיתות א’ עד י"ב, אבל היום תלמידי חטיבת הביניים לומדים בחטיבת סמדר, פה בהרצליה פיתוח, ותלמידי התיכון נוסעים לתיכון 'שמעון בן צבי' בגבעתיים. עבור בית הספר היסודי קיבלנו קומה בתוך בית הספר 'צומח' בגליל ים".
מדר: “יש גם צרכים של תעסוקה. אנשים לא איבדו בהכרח את העבודה שלהם, אבל אין להם לאן להגיע כי העבודה בדרום, וחלק מהמקומות נסגרו, אז הם הוצאו לחל"ת. לכן בשילוב עם כמה עמותות אנחנו מנסים למצוא פתרונות גם לצעירים וגם למבוגרים".
“אני עובדת 'אלטשולר שחם' בתל אביב, אז אני יכולה ללכת לעבודה", אומרת יפעת פרת, חברת קהילה, "אבל יש אנשים שהסיטואציה שלהם אחרת. המטרה בסוף היא לאפשר לנו לפתח שגרת חיים, בפרט שאנחנו מבינים שאנחנו כנראה הולכים להיות פה לא מעט זמן. אבל בהתחלה היה מאוד־מאוד קשה".
“אי־הידיעה וחוסר הוודאות מאתגרים", מוסיף משה רסקין, חבר הקיבוץ, “אני למשל הייתי מאוד מודאג בהתחלה מהחלק הכלכלי של הקיבוץ כי הרי זאת הפרנסה שלנו. רצינו לדעת מה קורה ברפת, מה קורה בלול, מה קורה בשדות, מה קורה בפרדס".
“העבודה הכי קשה היא להבין את הצרכים שלהם", היא אומרת. “הם חבר’ה שהקהילה מאוד חשובה להם, אבל אין להם בהכרח ילדים שהם צריכים בשבילם מערכות חינוך, ואין להם משהו שמושך אותם כל יום למלון, למרכז של הקהילה. לכן, לי הכי חשוב שהצעירים ירגישו שהם עטופים, שתומכים בהם. שהם ירגישו שיש להם מקום".
צורי רייז: “הבנתי שהילדים בשטח, חשופים לגמרי, בלי הגנה. אמרתי לבעלי, ‘תבוא איתם מהר’, והוא מספר לי שהם נשכבו על האדמה, הרי אלה ההנחיות. אבל כל המשפחות שהיו שם בשטח התחילו לפנות את עצמן והוא היה בלי רכב. למזלי מרטין עוד היה שם, מהאחרונים, אז דולב נסע איתו".
סיאורנו: “היינו הרכב האחרון שיצא משם ונסענו חזרה לקיבוץ. הרבש"ץ משה קפלן הגיע לוודא שאין אף אחד וכל הזמן טילים עפים לנו מעל הראש".
צורי רייז: “זו שורה של נסים שיכלה בקלות להיות שורה של קטסטרופות. הם (המחבלים) דילגו על הילדים במזל. אם הם היו באים מהכיוון שיותר קרוב לכפר עזה, שגם שם יש שער למפלסים, הם היו רואים את האוהלים הצבעוניים ואת הילדים, ואז זה היה נובה".
סיאורנו: “דולב לקח את שני הילדים שלו ורץ לכיוון הבית שלו בין המיגוניות, ואני עליתי על האוטו, ונסעתי לכיוון הבית שלי. יש לי ג’יפ, שנראה כמו רכב צבאי, והתחילו לירות עלינו".
סיאורנו: “הרבש"ץ, יחד עם כיתת הכוננות שלנו, ניהלו את האירוע בצורה מדהימה. הייתה לחימה מאוד אינטנסיבית בקיבוץ במשך שעות. כיתת הכוננות הצליחה להוריד מעל 30 מחבלים. יש לנו שישה פצועים, שניים מתוכם היו במצב קשה, היום הם בשיקום".
דויטש: “המזל היה, אני חושבת, שענבר ואני חווינו את זה ביחד. אנחנו שכנות, והמשפחות שלנו הרבה ביחד, אז זה היה טבעי. אני רק לא זוכרת אם ידעתי שיש מחבלים בקיבוץ ברגע הראשון, זאת אומרת אם הייתי במודעות לכך שיש מחבלים בקיבוץ, כששלחתי את לירן בלב שלם ללכת להביא אותם".
בינתיים, בבית אחר בקיבוץ, יפעת פרת נותרת לבדה עם שלושת ילדיה כשבעלה, שקד, נלחם עם כיתת הכוננות בחוץ. “היה לי איתו קשר מאוד חלקי במהלך היום, היו שעות שלא היה לי איתו קשר בכלל", היא מספרת. "שמענו יריות, פיצוצים, צבע אדום בלי סוף. אבל בכלל לא עלתה במוחי האפשרות שיש מחבלים בתוך הקיבוץ. ואז, ברבע ל־9 בבוקר, ראיתי בחלון מישהו מנסה להיכנס אליי הביתה בכוח, זה השלב שכנראה הפנמתי מה באמת קורה וקפצתי לתוך הממ"ד, נעלתי את הדלת, והיינו סגורים בממ"ד כמה שעות טובות".
“ירדן, הבן הצעיר שלי, הוזעק לכיתת הכוננות ב־6:40 והוא השאיר בבית את אשתו סמנת’ה ואת שתי הבנות", משחזר רסקין, “כשהתחיל המטח, אני ואשתי נכנסנו לממ"ד, ובערך בשעה 10 עליזה, אשתי, אומרת לי: ‘משה, אולי תלך תעזור לסמנת’ה, היא לבד עם שתי הבנות’. בזמן הזה לא ידענו מה קורה, היינו מנותקים טוטאלית. לא היה לא טלוויזיה, לא אינטרנט, לא כלום. שמנו לב למשל שאין לנו בבית אפילו רדיו. אחד הדברים הראשונים שקנינו אחרי זה היה טרנזיסטור עם סוללות".
צורי רייז: “לא יכולתי להישאר עוד דקה בממ"ד. הייתי צריכה לצאת משם. ובזכות נטע, באמת בזכות נטע, יצאתי. לי לא היה את האומץ, לא הצלחתי לתפקד".
דויטש: “וגם הייתי מאוד מנותקת רגשית. כשיצאנו, אמרתי לילדים שלי, וזאת פעם ראשונה שאמרתי להם דבר כזה, ‘תשבו על הרצפה, בלי חגורה, ועם הראש בין הרגליים’. הם שואלים אותי היום למה אמרתי להם את זה, אני לא יודעת לומר. התרגול שלהם איתי הוא שבדרך כלל, כשיש צבע אדום אני נוהגת מאוד מהר עד נקודה מסוימת ואז אני אומרת להם ‘אפשר לדבר ואפשר לנשום’, מה שנקרא. הם הבינו שהפעם זה משהו חריג. כששקד, בעלה של יפעת, ראה אותנו בשער כבר סימנתי לו שכולם עם הראש למטה, ואז השער נפתח".
פרת: “בוודאי. זה שמיים וארץ. אני אוהבת את הקיבוץ, זה הבית שלי ואני רוצה יום אחד לחזור. אבל רק כשיהיה ביטחון אמיתי, מה שקורה היום באזור שלנו לא מאפשר חיי משפחה או חיים נורמליים".
התרעות פיקוד העורף