12 שנים ביציע של מכבי חיפה, בתקופות טובות יותר ופחות, לא יכלו להכין אותי לרגע שבו יצאו לי המילים הבאות מהפה. "לא בא לי ללכת למשחק, זה פשוט לא מעניין, למה בכלל מקיימים אותו, שיסגרו את הליגה כל עוד זה המצב", אמרתי כשהחזירו את ליגת העל לפעילות בסוף חודש נובמבר האחרון, כמעט חודשיים לאחר האסון שפקד את כולנו בבוקר שמחת תורה.
יש כאלה שחזרו ליציע עם חידוש הליגה, לאחרים לקח מעט יותר זמן, וחלק עדיין לא מרגיש שזה הזמן הנכון לכך. כל אחד ותחושותיו האישיות, את אף אחד אי אפשר לשפוט, כולם סוחבים את אותו הכאב.
מצד אחד, בתוך התקופה השחורה ביותר שידענו כמדינה, פתאום הכדורגל התחיל להרגיש שולי הרבה יותר. אך מהצד השני, פעם אחר פעם קיבלנו תזכורת לכמה שהכדורגל, הוא הרבה יותר מכדורגל.
במהלך השבועיים האחרונים החלטתי לחזור למקום המוכר ביציע, הרגשה מוזרה. מצד אחד מרגיש כמו המקום הטבעי ביותר בעולם להיות בו, אך מהמצד שני זו החלטה שעדיין לא באמת מרגישה שלמה לחלוטין.
רק אתמול, בריאיון שקיים בכאן רשת ב', סיפר דודו של נתי אלפסי ז"ל, לוחם צה"ל שנפל בקרבות הקשים בח'אן יונס, על אהדתו למכבי חיפה, והתקווה שהביע בפניו כשיצא להתרעננות קצרה במהלך הלחימה: "הבן שלו חגג יום הולדת שנה לפני שבוע. הוא קיבל את סרטון יום ההולדת של בנו וכל כך התרגש לראות אותו עם המדים של מכבי חיפה. התכתבנו שנלך לכל המשחקים יחד עם הבן שלי והבן שלו, לצערי זה לא יקרה".
אלפסי ז"ל כבר לא יזכה ללבוש את החולצה הירוקה ולצאת לאיצטדיון. בנו הקטן כבר לא יתחנך על ברכיו של אביו, על אהדת הקבוצה שעוברת מדור לדור. אוהדים רבים מקבוצות שונות בארץ שנפלו או נרצחו לא יוכלו להמשיך לעודד, לצבור חוויות, להתרגש, להתבאס ולפתוח את היום עם הציפייה לשריקת הפתיחה בערב.
אבל אנחנו כאן, עדיין חולקים את הזכות הזאת. ואז פתאום הכל מרגיש אחרת. פתאום מעריכים הרבה יותר את הרגעים הקטנים. את האפשרות לראות כדורגל, לחגוג גול, להתבאס מהפסד, להיפגש עם החברים שעות לפני המשחק ולהתעצבן למה השחקן האהוב עליך בקבוצה לא מקבל יותר דקות משחק.
ברגעים מסויימים שמחים ונהנים מאווירת היציע, ברגעים אחרים מתנתקים ונזכרים בכל מה שקרה פה בחודשים האחרונים, כשעוד לא רואים את הסוף. הכדורגל, לטוב ולרע, כבר לא יחזור להיות מה שהיה.
התרעות פיקוד העורף