האמנית שוויתרה על חלום השלום: "היום אין בי שום אמונה שאפשר לחיות בדו־קיום"

שנה אחרי שבתיה הולין, אמנית מכפר עזה, הציגה תערוכת צילומים ביחד עם תושב עזה של החיים משני צדי הגבול, היא מעלה תערוכה חדשה בשם "חלום.שבר", ובה תמונות של קיבוצה ההרוס. עתה, היא מספרת ל"מעריב" על השיחה בשבת השחורה משותפה העזתי לשעבר, שבה ניסה להוציא ממנה מידע על כוחות הצבא, ועל ההתפכחות שעברה בעקבות הטבח.

אף על פי ולמרות הכל: האם בכל זאת יש סיכוי לשלום?
פסטורליה כואבת: סיור הזוועות בכפר עזה | יוסי אחימאיר

פברואר אשתקד הציגה בתיה הולין, תושבת קיבוץ כפר עזה, את התערוכה "בינינו" שבה צילומים מחיי התושבים משני צדי גדר הגבול במטרה להראות גם את חיי היומיום של התושבים בעזה. בכתבה שפורסמה מעל דפי עיתון זה עם עליית התערוכה היא סיפרה על המסר שלה, שהחיים הם לא רק מלחמה, ושגם בצד השני יש אנשים שרוצים לחיות ולא רוצים מלחמה. בתערוכה שיתפה הולין צילומים של בחור עזתי שיצר עמה קשר ושהתפתחו ביניהם קשרי חברות.

יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>

שנה חלפה מאז וכל מה שהולין האמינה בו קרס בבת אחת, כולל הקשר עם הבחור העזתי. את התחושות שלה בעקבות ה־7 באוקטובר מציגה הולין בימים אלה בתערוכה חדשה, "חלום.שבר", שנפתחה בשבוע שעבר בגלריית המקרר, ברחוב החשמונאים 90 בתל אביב. התערוכה תוצג עד סוף פברואר ואחר כך הכוונה היא להציגה בארצות הברית.

"המצלמה החלה לצלם"

הולין מצלמת כבר קרוב לעשור. במהלך השנים הללו נהגה לטייל הרבה בשבילי הקיבוץ, ליהנות מהזריחות ומהשקיעות, לתעד את הרגעים, ובכלל לצלם את הדברים היפים שבאזור כגון חקלאות, טבע ועוד.

התערוכה החדשה, היא אומרת, "מתבססת בעצם על התערוכה הקודמת שלי שעשיתי בזמנו עם השותף מעזה. התערוכה ההיא, שהציגה את החיים משני צדי הגדר, הייתה אופטימית, צבעונית, מלאת תקווה. הייתה בה תחושה שהחיים שלנו יכולים להיות נהדרים, שאפשר לחיות בדו־קיום ושאין סיבה שלא נחיה טוב משני צדי הגדר. התערוכה שידרה זאת בתמונות ובצבעים וביקרו בה למעלה מעשרת אלפים איש. כולם מאוד שמחו עם המסרים ועם תחושת התקווה. אלה התחושות שכולנו הסתובבנו איתן עד ה־7 באוקטובר".

באותו יום, היא מספרת, קיבלה מאותו שותף לשעבר שיחת טלפון:  "מחודש מרץ נותק הקשר בינינו, ואז בשבת השחורה, בערך ב־10:00 בבוקר הוא יצר איתי קשר כשכבר היינו בשיאה של המתקפה. הוא ניסה להוציא ממני מידע על כוחות הצבא שנמצאים, איפה הם, לאן הם הולכים, כל מיני שאלות מאוד מגמתיות שהיה ברור לי שאני חייבת לנתק את השיחה. אני לא יודעת אם הוא עצמו היה פיזית בכפר עזה, יש לי תחושה שכן, אבל אני לא יודעת".

הולין הייתה שעות ארוכות בממ"ד עם בעלה, כאשר בתה נמצאת באותה עת בבית אחר בממ"ד עם שני ילדיה, ובנה של הולין נמצא גם הוא בממ"ד בביתו: "היינו שלוש משפחות בתוך הטרור הזה כאשר המחבלים חדרו לבית של הבת שלי. חילצו אותנו אחרי כ־36 שעות. לנו בהחלט היה מזל גדול שיצאנו מזה בחיים. לצערנו, לחלק מהחברים שלנו לא היה מזל. כשיצאתי ב־8 באוקטובר מכפר עזה לא ראיתי שום דבר ופוניתי לקיבוץ שפיים. שבוע אחרי כן נסעתי לכפר עזה וראיתי כל מה שקרה שם. בלי בכלל לחשוב, המצלמה שלי החלה לצלם כל מה שקורה מסביב, ומתוך זה נולדה התערוכה. רק שנה לפני כן היינו בחלום של אופטימיות ותקווה והיום אנחנו חיים בשבר גדול".

התערוכה, "חלום.שבר", מציגה 30 תמונות הנחלקות לשניים. "הכניסה לתערוכה היא בעצם כניסה לחלום", אומרת הולין. "התערוכה מתחילה בתמונות היפהפיות מהתערוכה הקודמת שמציגות את כפר עזה לפני ה־7 באוקטובר, את החלום שהיה בכפר עזה. ואז נכנסים לחדר בגלריה שהוא בעצם השבר ובו רואים איך כפר עזה נראה היום, את כל הכאב הנורא, את כל השבר. התערוכה של השבר בנויה בצורה מאוד מיוחדת. אם בתערוכת החלום התמונות תלויות על הקיר וכל האור והתקווה יוצאים מהן, הרי שהחדר שבו מוצג החורבן צבוע כולו בשחור, הוא חשוך, והתמונות ניצבות על ארגזי אור, כשהאור יוצא מהתמונות".

אילו תמונות מציגות את השבר?
"צילמתי את השבילים של כפר עזה, איך שהם נראים היום, איך שהם שרופים וחרבים. יש ערימות של בתים שנהרסו, מכוניות שרופות. צילמתי את כל ההרס שכפר עזה נמצא בו. אלה היום השבילים של כפר עזה. גם את התמונות של החורבן צילמתי בצבע. זה עושה את המראה עוד יותר קשה, כי את רואה את החורבן הנוראי מול השמיים הכחולים, והדיסוננס הוא כל כך גדול".

"שלא יגידו שלא היה"

הולין מספרת שכשצילמה, השתדלה קודם כל מתוך כבוד לחברים שלה בכפר עזה, שחלקם כבר לא בין החיים וחלקם נפצעו, לא לחדור לצנעת הפרט. "השתדלתי להראות את השבילים, אבל לא לחדור למקומות הכי אינטימיים ופרטיים של האנשים, לתוך הבתים עצמם. יש מקומות שגם ממבט מבחוץ מאוד מאפיינים את המשפחה שגרה בבית, וביקשתי רשות להציג זאת", היא מספרת ומשתפת שכשצילמה הרגישה כאב לב נורא. "אמרתי שזה לא יכול להיות. מזל שלמצלמה שלי יש כוח והיא הצליחה לעשות את זה, כי פעמים רבות הייתי צריכה מאמץ גדול כדי להוציא תמונה. עכשיו התערוכה הזאת היא המשימה של חיי. התערוכה הזאת תתחיל לרוץ בעולם כדי שלא יהיה מישהו שיגיד שזה לא היה, שזה לא נכון. המשימה שלי היא שלא יגידו בעולם שלא הייתה שואה ב־7 באוקטובר, המשימה שלי היא להגיד: 'הייתה שואה וככה היא נראית'".

אפשר לומר שהתערוכה הזאת גם מציגה סוג של התפכחות מצדך.
"אני בפירוש יכולה להגיד היום שאין בי שום מחשבה ושום אמונה שאפשר לחיות בדו־קיום עם אנשים מעזה. אני היום אומרת חד־משמעית שבעזה כולם מעורבים וכולם חלק מהטרור הנורא. וזה לא רק בגלל השותף העזתי שלי, היו עוד כל מיני סימנים בשטח, כמו למשל עזתים שהתקשרו לאמהות שלהם והתגאו בכך שרצחו יהודים. היו הרבה מאוד סימנים שהעידו שאין בעזה לא מעורבים".

זה הפוך לגמרי ממה שחשת לפני ה־7 באוקטובר.
"לא הייתי מגדירה את עצמי פעילת שלום, אבל הייתי בן אדם נורמלי שרוצה שהילדים שלו יחיו בשלום ומאמין שאנשים נורמליים רוצים לחיות בשלום. מה שקרה מאוד מאכזב אותי. זו תחושה של סכין בגב, תחושה של כמה הייתי טיפשה ונאיבית, איך יכולתי בכלל להיות כל כך נאיבית. עכשיו אני מקבלת כל מיני תגובות. רבים אומרים לי, 'היית טיפשה, אנחנו אמרנו תמיד שזה בלתי אפשרי'. יש כאלה שאומרים, 'אנחנו היינו כמוך, וגם אנחנו התפכחנו', יש שלועגים לי על שהייתי תמימה. כל קשת התגובות נכונה היום".

איך נראים החיים שלך מאז השבת השחורה?
"החיים שלי הם שבר גדול. אני בת 71, אין לי בית לחזור אליו. 50 שנה חייתי בכפר עזה, בניתי כל השנים עם החברים שלי את הבית הזה כדי שאוכל להזדקן בו בכבוד ולחיות עם המשפחה שלי. עכשיו אין לי בית, אין לי לאן לחזור. בינתיים אני חיה בחדר קטן במלון בלי מינימום של פרטיות ומינימום של חיים נורמליים. ארבעה חודשים להיות במלון זה בלתי נסבל. אני גם רואה כמה שבתי, רותם, והילדים שלה סובלים מהחוויה שהם עברו כשמחבלים פרצו אליהם לממ"ד. אני רואה את כל הקהילה שהייתה חזקה ועוצמתית עכשיו מפורקת. אני קמה כל בוקר ולא יודעת לאיזה עתיד לצפות, אין לי מושג מה יקרה מחר בבוקר. מחיים שתכננתי והיו מסודרים עם משפחה מאושרת שנמצאת יחד, היום כולנו מפורקים, לא מוצאים את המקום שלנו, לא יודעים לאן נלך. זה קושי מאוד גדול".

העבודה על התערוכה, היא אומרת, היוותה עבורה תרפיה במידה מסוימת וקצת העסיקה אותה. "כמו כן, רותם ואני לקחנו על עצמנו משימה, וכבר שלוש פעמים יצאנו להרצאות הסברה בעולם. זאת המשימה שלנו כרגע", אומרת הולין ומודה שבימים אלה קשה לה למצוא אופטימיות: "קשה לי להגיד כרגע שיש אופטימיות כשאני אפילו לא יודעת איפה אני הולכת לגור בעוד חודש ומה הולך לקרות. הכל כל כך לא ברור, מבולבל ומסובך. לאופטימיות קשה להופיע בסיטואציה כזאת".