פברואר אשתקד הציגה בתיה הולין, תושבת קיבוץ כפר עזה, את התערוכה "בינינו" שבה צילומים מחיי התושבים משני צדי גדר הגבול במטרה להראות גם את חיי היומיום של התושבים בעזה. בכתבה שפורסמה מעל דפי עיתון זה עם עליית התערוכה היא סיפרה על המסר שלה, שהחיים הם לא רק מלחמה, ושגם בצד השני יש אנשים שרוצים לחיות ולא רוצים מלחמה. בתערוכה שיתפה הולין צילומים של בחור עזתי שיצר עמה קשר ושהתפתחו ביניהם קשרי חברות.
שנה חלפה מאז וכל מה שהולין האמינה בו קרס בבת אחת, כולל הקשר עם הבחור העזתי. את התחושות שלה בעקבות ה־7 באוקטובר מציגה הולין בימים אלה בתערוכה חדשה, "חלום.שבר", שנפתחה בשבוע שעבר בגלריית המקרר, ברחוב החשמונאים 90 בתל אביב. התערוכה תוצג עד סוף פברואר ואחר כך הכוונה היא להציגה בארצות הברית.
"המצלמה החלה לצלם"
הולין מצלמת כבר קרוב לעשור. במהלך השנים הללו נהגה לטייל הרבה בשבילי הקיבוץ, ליהנות מהזריחות ומהשקיעות, לתעד את הרגעים, ובכלל לצלם את הדברים היפים שבאזור כגון חקלאות, טבע ועוד.
התערוכה החדשה, היא אומרת, "מתבססת בעצם על התערוכה הקודמת שלי שעשיתי בזמנו עם השותף מעזה. התערוכה ההיא, שהציגה את החיים משני צדי הגדר, הייתה אופטימית, צבעונית, מלאת תקווה. הייתה בה תחושה שהחיים שלנו יכולים להיות נהדרים, שאפשר לחיות בדו־קיום ושאין סיבה שלא נחיה טוב משני צדי הגדר. התערוכה שידרה זאת בתמונות ובצבעים וביקרו בה למעלה מעשרת אלפים איש. כולם מאוד שמחו עם המסרים ועם תחושת התקווה. אלה התחושות שכולנו הסתובבנו איתן עד ה־7 באוקטובר".
באותו יום, היא מספרת, קיבלה מאותו שותף לשעבר שיחת טלפון: "מחודש מרץ נותק הקשר בינינו, ואז בשבת השחורה, בערך ב־10:00 בבוקר הוא יצר איתי קשר כשכבר היינו בשיאה של המתקפה. הוא ניסה להוציא ממני מידע על כוחות הצבא שנמצאים, איפה הם, לאן הם הולכים, כל מיני שאלות מאוד מגמתיות שהיה ברור לי שאני חייבת לנתק את השיחה. אני לא יודעת אם הוא עצמו היה פיזית בכפר עזה, יש לי תחושה שכן, אבל אני לא יודעת".
הולין הייתה שעות ארוכות בממ"ד עם בעלה, כאשר בתה נמצאת באותה עת בבית אחר בממ"ד עם שני ילדיה, ובנה של הולין נמצא גם הוא בממ"ד בביתו: "היינו שלוש משפחות בתוך הטרור הזה כאשר המחבלים חדרו לבית של הבת שלי. חילצו אותנו אחרי כ־36 שעות. לנו בהחלט היה מזל גדול שיצאנו מזה בחיים. לצערנו, לחלק מהחברים שלנו לא היה מזל. כשיצאתי ב־8 באוקטובר מכפר עזה לא ראיתי שום דבר ופוניתי לקיבוץ שפיים. שבוע אחרי כן נסעתי לכפר עזה וראיתי כל מה שקרה שם. בלי בכלל לחשוב, המצלמה שלי החלה לצלם כל מה שקורה מסביב, ומתוך זה נולדה התערוכה. רק שנה לפני כן היינו בחלום של אופטימיות ותקווה והיום אנחנו חיים בשבר גדול".
התערוכה, "חלום.שבר", מציגה 30 תמונות הנחלקות לשניים. "הכניסה לתערוכה היא בעצם כניסה לחלום", אומרת הולין. "התערוכה מתחילה בתמונות היפהפיות מהתערוכה הקודמת שמציגות את כפר עזה לפני ה־7 באוקטובר, את החלום שהיה בכפר עזה. ואז נכנסים לחדר בגלריה שהוא בעצם השבר ובו רואים איך כפר עזה נראה היום, את כל הכאב הנורא, את כל השבר. התערוכה של השבר בנויה בצורה מאוד מיוחדת. אם בתערוכת החלום התמונות תלויות על הקיר וכל האור והתקווה יוצאים מהן, הרי שהחדר שבו מוצג החורבן צבוע כולו בשחור, הוא חשוך, והתמונות ניצבות על ארגזי אור, כשהאור יוצא מהתמונות".
"שלא יגידו שלא היה"
העבודה על התערוכה, היא אומרת, היוותה עבורה תרפיה במידה מסוימת וקצת העסיקה אותה. "כמו כן, רותם ואני לקחנו על עצמנו משימה, וכבר שלוש פעמים יצאנו להרצאות הסברה בעולם. זאת המשימה שלנו כרגע", אומרת הולין ומודה שבימים אלה קשה לה למצוא אופטימיות: "קשה לי להגיד כרגע שיש אופטימיות כשאני אפילו לא יודעת איפה אני הולכת לגור בעוד חודש ומה הולך לקרות. הכל כל כך לא ברור, מבולבל ומסובך. לאופטימיות קשה להופיע בסיטואציה כזאת".
התרעות פיקוד העורף