משתתפי טיול ג'יפים שהגיעו כדי להיות חלק מהאבל, האמא שרוצה שילדיה יראו שזה באמת קרה ולא ישכחו, הרופאה מסורוקה שרוצה להמשיך לחיות עבור הנרצחים, האב ובניו שבאו לבקר את דודם בכפר עזה והבעל שלקח את אשתו לראות את המקום שבו נלחם במחבלים. מאיה בואנוס הצטרפה למבקרים באתר מסיבת הנובה ברעים.
זהו יום שישי של אמצע פברואר ואנחנו נכנסים לחניון רעים. שלט של יערות קק"ל וכוחות צה"ל מקבלים את פנינו. השילוב בין התופת ובין יופי הטבע צורם מהרגע הראשון. המחשבה מיד נודדת לשעות הבוקר של ה־7 באוקטובר ולתיעודים הראשונים משטח המסיבה. צילומים פרטיים ולייבים מצמררים שהציגו תמונה מבעיתה של צעירים וצעירות נסים על חייהם ומתחבאים בכל גומחה אפשרית בטבע. לפתע, המרחבים שכולנו מכירים מטיולים משפחתיים נושאים דימוי וזיכרון אחרים כל כך.
ארבעה חודשים לאחר מכן, עשרות ישראלים מסתובבים במתחם. מכוניות נוספות מגיעות וניכר כי מזג האוויר החורפי לא הרתיע את המבקרים מלבוא ולראות במו עיניהם את המקום שבו אירע הטבח הנורא. מישהי חולפת על פני תמונה ומספרת לבן זוגה שזה הספר שעיצב את שערה ביום חתונתה; אמא מניחה על יד תמונת בתה שנרצחה פרחים טריים; זוג מבוגרים מדליק נרות זיכרון, קבוצה מתאספת לשיחה בצד ורעש ההפגזות שנשמע ברקע מעניק פסקול לכל זה.
"צריך לראות מקרוב"
ב־7 באוקטובר אריקה הייתה בחדר לידה, לקראת סיום תורנות בסורוקה. היא סייעה להביא חיים, כשבמרחק קצר ממנה נזרע המוות. "התחילה האזעקה", היא משחזרת, "שמענו שיש טילים וקיבלנו ידיעה על פצועת הירי הראשונה שהתקבלה".
לצד הקשרים האישיים והרצון להתייחד עם הנופלים, נשמעה גם לא מעט ביקורת על הטיולים החדשים דרומה, על תיירות המלחמה. המונח "תיירות אפלה" לא הומצא כמובן ב־7 באוקטובר. מזה שנים שתיירים רבים נוסעים למקומות מוכי אסון כדי לראותם מקרוב. צ'רנוביל למשל, הוא דוגמה מובהקת לכך. אך יהיו מי שיקשרו גם בין הרציונל מאחורי המסעות לפולין ובין הנהירה דרומה בשבועות האחרונים, כאשר אוטובוסים גדושים במבקרים ממדינות זרות וקבוצות של ישראלים יוצאים למסעות בין יישובי העוטף למתחם הנובה.
גם אריקה עצמה מתארת את אי־הנחת שזה עורר בה לפני שהגיעה בעצמה. "אני הגעתי אחרי שראיתי סרטון שסקאזי העלה ליוטיוב", היא אומרת, "רואים אותו מתקלט מול מיצג תמונות הנרצחים, הוא ממש ניגן עבורם. זה עורר בי אמביוולנטיות אבל האנשים האלה באו לרקוד ולחגוג את החיים וזה בדיוק מה שאנחנו צריכים לעשות עבורם".
“חוויות שנצרבות”
גם ורד מעידה בצער כי זיהתה מיד את אחת הנרצחות שהתגוררה ביישוב שלה: "את מנסה לברוח אבל את כבר לא יכולה. זהו, שום דבר כבר לא יחזור להיות אותו דבר. בדרך ראיתי את המרחבים ואמרתי לבעלי, 'וואו. איזה מדהים לחיות פה'. וזה באמת מדהים לחיות פה, עד שנכנסים לך מחבלים לסלון. זה לא אמיתי. הדיסוננס הוא כל כך גדול. גם כשראינו את הפריחה, אמרתי לו שאין 'דרום אדום' יותר, הוא קיבל משמעות אחרת לגמרי. ומצד שני, אני חושבת שחייבים להקים את המקום הזה לחיים שוב. וצריכים לבוא לפה, לראות ולהבין". ד
התרעות פיקוד העורף