ד"ר עינת וילף גדלה ושגשגה במחנה השלום. היועצת המדינית לשעבר של שמעון פרס וחברת הכנסת בסיעות העבודה והעצמאות, תמכה בלהט בכל הצעה לוויתור על שטחים תמורת שלום. כמו רבים וטובים בצד השמאלי של המפה הפוליטית, האמינה בכל לבה שביום שלפלסטינים תהיה מדינה משלהם בעזה ובגדה המערבית, יבוא הפיוס המיוחל וכל צד יכתת את חרבותיו לאתים וחניתותיו למזמרות. זאת עד אשר נשאה הרצאה באוניברסיטת הרווארד ונתקלה בשנאת יהודים שלימדה אותה דבר חדש על הקשר שבין ציונות לאנטישמיות.
בגיא ההריגה: ביקור מצמרר במתחם הטבח במסיבת הטבע נובה
אטמוספירה פוליטית בצל המלחמה: איך גורמים לציבור להצביע בבחירות?
"זה היה לפני כ־20 שנה", היא נזכרת היום. "באמצע ההרצאה מישהו פלסטיני מתוך הקהל התחיל לשאול שאלות שנבעו מתוך שנאה כל כך עמוקה ליהודים שזה הדהים והמם אותי. עוד אנשים הצטרפו אליו, ובשאלות שלהם היו כל כך הרבה זעם, כעס, בוז. אני ממש זוכרת שתוך כדי ההרצאה חשבתי לעצמי, אני אשת שמאל, אמורים לאהוב אותי, אני מהטובים, אז איך ייתכן שכל כך שונאים אותי פה?".
מה עשית עם זה?
"עצרתי את ההרצאה באמצע ואמרתי לדובר הראשי, כל הרגשות האלה שלך, זה לא בגלל ההתנחלויות, נכון? התנחלויות לא אמורות לשחרר כאלה אמוציות. כנראה זה יושב אצלך על משהו אחר".
עוצמת השנאה ההיא, שהגיעה לשיאה במסע הטבח המדמם ב־7 באוקטובר, שברה את לבה של וילף וחלחלה עמוקות לתפיסותיה. משם נבעה סדק שעם השנים הלך והתרחב. "תהליך החשיבה מחדש שלי התרחש לכל אורך העשור הראשון מאז שנת 2000", היא מספרת בגילוי לב. "זה היה הזמן שבו חוויתי את כישלון קמפ דיוויד, את אבו מאזן, שלא הסכים להתקדם למשא ומתן עם אולמרט, וגם את האינתיפאדה השנייה. קיימתי אז הרבה מפגשים עם פלסטינים, שבסופם הבנתי שתפיסת הסכסוך שלי, שהתבססה על הבנה שהוא תולדה של כיבוש, התנחלויות, אדמה, היא ממש לא הדרך שבה הפלסטינים תופסים אותו. מבחינתם ליהודים לא אמורה להיות מדינה, נקודה, סימן קריאה".
וכל זה קורה כשאת עובדת עם פרס ועם ביילין?
"כן, ומתנגדת להתנחלויות. מבחינתי שמחר תקום מדינה פלסטינית, רק שיניחו אותנו לנפשנו ושסכסוך הדמים יסתיים בהסכם שלום".
עוד חמש שנים עברו, ווילף כבר ביטאה את השינוי בקול ובמילים. "התחלתי לפרסם מאמרים, ובאחד הראשונים שבהם, בעיתון 'הארץ', כתבתי שמבחינת הפלסטינים, גם השמאל לא נחמד. תיארתי את התהליך הנפשי שהייתי צריכה לעבור כדי להבין שמבחינתם, למרות הנכונות שלי להתפשר ולפעול שתקום מדינה בגדה, בעזה, עם מזרח ירושלים כולל העיר העתיקה, אני עדיין האויב. כתבתי שלמרות כל מה שחשבתי על עצמי, שאני אדם טוב, שוחר שלום, מבחינת הפלסטינים אין הבדל ביני לבין נער גבעות במאחז, כי ברגע שאני רוצה מדינה יהודית ולא מוכנה לקבל את רעיון זכות השיבה שיחסל את המדינה היהודית, אז מבחינתם אני רוצה ברעתם. אני חושבת שאפילו כתבתי שם שגם השמאל צריך תבוסה פלסטינית, כי הבנתי שמנקודת מבטם של הפלסטינים, עצם קיומה של מדינה יהודית נתפס כתבוסה, ולכן כל עוד אנחנו רוצים לחיות במדינת ישראל, אנחנו צריכים להבין שמבחינת הפלסטינים גם השמאל בעצם רוצה בתבוסתם".
וזה שם אותך במקום אחר?
"במשך כל השנים תהיתי על המקום האחר. להיות בשמאל זה לדעת שאת שוחרת שלום, שאת שואפת לפשרה, ופתאום מחלחלת ההבנה שהעם שאת רוצה איתו פשרה ומושיטה לו יד לשלום, רואה בך אדם רע. זה לא היה תהליך פשוט להשלים עם ההבנה הזאת. אני זוכרת שבאחת ההרצאות על הספר 'מלחמת זכות השיבה' שכתבתי עם עדי שורץ, בהוצאת כנרת זמורה ביתן, ניגשה אליי מישהי ואמרה, כל הזמן את טוענת שאת שמאלנית, אבל את לא נשמעת אחת כזאת. במה את שמאלנית? אמרתי לה, כי אני מאמינה שיש בארץ הזאת יהודים וערבים, ואם הערבים הפלסטינים יסיימו את מלחמתם בציונות וירצו להקים מדינה לידנו ולא במקומנו, אז אני בעד. אז האישה אמרה, גם אני חושבת ככה, ואני ליכודניקית".
ובמילים אחרות, השאלה היא אם את מייצגת את הקונצנזוס המפא"יניקי או את המרכז הנִצי.
"אני באמת תוהה כבר הרבה שנים אם העמדות שלי הן כמו של עוד חמישה אנשים בארץ או שהן מייצגות 80% מהציבור הישראלי. אני לא יודעת. אני עדיין מתעקשת לקרוא לעצמי אשת שמאל. לפעמים אני קוראת לעצמי פעילת שלום ארוכת טווח, כי אני הרי עושה את כל מה שאני יכולה כדי להגיע לשלום, רק שהיום ברור לי שלא יהיה שלום כל עוד בצד השני האידיאולוגיה אומרת שעל שום חלק מהשטח שאני יושבת עליו לא יכולה לקום מדינה יהודית".
עם השנים התווספו תובנות לארגז הכלים המחקרי של וילף. הן התמקדו בחזון הפליטים הפלסטיני שמתחזק את עצמו בכספי העולם וישראל גם במחיר ויתור על מדינה ועתיד, בהיאחזות הבלתי מתפשרת בזכות השיבה ובמלכוד של אונר"א. "אני יכולה לספר לך שכבר הרבה שנים לא כיף להיות אני", היא מחייכת. "כי כשאני מדברת על הנושאים האלו בהרצאות, אני מניחה על השולחן אמירה מאוד חד־משמעית, שהסכסוך לא היה אף פעם בגלל מה שישראל עשתה, אלא בגלל מה שישראל מייצגת כמדינה ריבונית של העם היהודי".
ואז הגיע 7 באוקטובר, העולם השתנה והשחיר, ווילף הוזמנה לשאת את ההרצאה הזו בקונגרס האמריקאי. תחת הכותרת "סיבות העומק לטבח ולתגובות לו בעולם והאפשרות לשינוי" מסרה וילף את עיקרי משנתה בנאום מכונן מול חברי הקונגרס ועוזריהם ונציגים של ארגונים יהודיים.
"רצינו שנצא מעזה כדי שהפלסטינים יוכלו סוף־סוף לחיות את חייהם", אמרה באותו מעמד. "הלבשנו עליהם את הדמיון והחזון שלנו. חשבנו לתומנו שבדיוק כמו הציונות, בדיוק כמו העם היהודי, גם הפלסטינים רוצים לבנות מדינה גם אם זה רק על חלק מהשטח, ושברגע שהם יהיו חופשיים לעשות כן, יהיה שלום. וכמו ישראלים רבים במחנה השלום ראיתי כיצד פעם אחר פעם, ואני לא מדברת על העבר הרחוק אלא על ערפאת בשנת 2000 ועל אבו מאזן בשנת 2008, כאשר הייתה להם הזדמנות קונקרטית אמיתית לכונן מדינה משלהם בשטחי הגדה המערבית ועזה, ללא התנחלויות וללא שליטה צבאית, עם עצמאות מלאה ועם בירה במזרח ירושלים, בכל פעם הפלסטינים ויתרו על ההזדמנות. ולא רק שוויתרו, הוויתור גם הוביל לאלימות אכזרית". הנאום הפך ויראלי, הצופים יצאו מגדרם ובתוך זמן קצר הוא הופץ בישראל ובעולם וזכה לתגובות נלהבות. בן לילה הוכתרה וילף לשגרירת הסברה.
הופתעת?
"כן. במיוחד כששמעתי שהרבה יהודים בישראל ובעולם צופים בזה. ידיד שלי שהעביר את הנאום הלאה אמר לי, את נביאת ההתפכחות. אז אני לא יודעת אם הוא צודק, אבל אני מקבלת הרבה מאוד תגובות ומכתבים גם מימין וגם משמאל בעקבותיו".
מה היה בו שלא היה בקודמיו?
"זה כמעט אותו הנאום, רק שאחרי 7 באוקטובר יש נכונות להקשיב לו. הברוטאליות שבה התבצע הרצח והתגובות האנטי־ציוניות בעקבותיו ברחבי העולם גרמו להרבה יהודים להתעורר ולהבין שאנחנו לא רבים כאן על כמה משאיות נכנסות לעזה אלא שיש פה משהו הרבה יותר בסיסי ומסוכן. לפני 7 באוקטובר רצינו להאמין שאם רק נעשה משהו למען הפלסטינים, הכל ייפתר לטובה. אבל אחרי 7 באוקטובר הבנו את מה שהבנתי לפני כמה שנים כשהייתי מדברת עם הפלסטינים המתונים והם הבהירו לי שהיהדות איננה עם אלא דת, שאין לנו שום זכות וקשר לארץ ישראל ושהבעיה היא עצם הקיום שלי. אני חושבת ש־7 באוקטובר חידד את זה לרבים נוספים שהוכו בהלם".
ושגם הם, כמוך, הושיטו יד לשלום, שאפו לשלווה ולנורמליזציה, ראו בפלסטינים אחים שווי ערך, דיברו אליהם בעברית, וב־7 באוקטובר התברר שענו להם בערבית?
"כן, אין ספק שהברוטליות והברבריות המפלצתית שהחזירו אותנו לפוגרומים של העיירות היהודיות בגולה הם מסוג הדברים שמוטטו את כל האמונות התמימות. גם החדווה שבה ביצעו את הטבח, ותגובות השמחה בעזה ובגדה גרמו לכל ההסברים של מי שעוד נותר במחנה השלום לקרוס. כשהדברים שאתה מאמין בהם מתנגשים עם המציאות, אז או שאתה מתחפר באמונתך, או שאתה מתחיל לשאול את עצמך אם ההבנה של מה שקורה במציאות הייתה מוטעית ומבקש לנסות מחדש. אני חושבת שאנשים הפנו אליי את הקשב דווקא בגלל שהנאום נתן לאנשים הסבר חדש שאומר, אולי כל השנים האלה היה כאן משהו אחר".
את עצמך הופתעת מ־7 באוקטובר?
"7 באוקטובר זעזע אותי בגלל עומק הכישלון הישראלי להגן על היישובים, אבל את המטרה הערבית הכרתי עוד לפני כן. כך נראה חזון השיבה הפלסטיני. במשך שנים כשעדי שורץ ואני היינו מדברים על משמעות השיבה בתפיסה הפלסטינית, ולמה זה הרעיון המכונן שלהם, היינו מציגים טקסטים משנות ה־50 וה־70 כדי להסביר שהשיבה היא לא רעיון תמים של געגוע לבית של הסבתא רבתא והמפתח שעובר במשפחה מדור לדור. הסברנו שזה רעיון פוליטי שיש בו מרכיב של ניצחון אלים על המדינה היהודית ולא ערגה תמימה לאדמה. 7 באוקטובר הוא מה שהפלסטינים רוצים, ולדאבוני ראיתי את השאיפה הזו לובשת צורה מזוויעה".
טבח 7 באוקטובר התבצע על ידי חמאס, שרבים טוענים שהוא לא מייצג את הפלסטינים.
"זה לא נכון וזו הבעיה שלנו. העזתים אומרים לנו בצורה חד־משמעית שחמאס מייצג אותם. יותר מזה, כשהנשיא ביידן הגיע לארץ, כולנו היינו בתחושה שהמדינה היהודית עוד רגע נשחטת מכל כיוון, והיינו כל כך מאושרים שארצות הברית איתנו, וביידן גם הביא איתו את נושאת המטוסים וחברי קונגרס. אבל בסוף הנאום הוא אמר, חמאס לא מייצג את הפלסטינים, וכמה שהתרגשתי מהתמיכה שלו, המשפט הזה ממש הפיל אותי. כי הנה אנחנו שוב מנסים למכור לעצמנו סיפורים שהם לא המציאות".
יכול להיות שהעזתים אומרים שחמאס מייצג אותם מתוך פחד?
"לא ייתכן שכל הפלסטינים מפחדים מחמאס. לא רק בגדה ובעזה, גם הפלסטינים בלונדון, בארצות הברית, באירלנד, שלא מפחדים להגיד משהו אחר, מביעים תמיכה בחמאס בקולם ובמעשיהם. האמירה שהעזתים מפחדים היא ההסבר הנוח של המערב, אבל הפלסטינים עצמם לא מחפשים הסברים נוחים. הם מדברים בגלוי ובלי פחד. ראשי הרשות הפלסטינית אומרים בצורה מאוד ברורה 'כמובן שלא נגנה את 7 באוקטובר, כי זו ההתנגדות, וחמאס הם אחים ושותפים להתנגדות הערבית'.
אנחנו יודעים שגם אחרי 7 באוקטובר חמאס מאוד פופולרי בגדה, וכל הניסיונות לתת לעצמנו כל מיני נימוקים כדי שלא נצטרך להתמודד עם העובדה שמדובר באידיאולוגיה טוטאלית, הם רק רצון לברוח מאמת מאוד מאוד כואבת. כל עוד אנחנו אומרים לעצמנו שזה הכיבוש, והמצור הימי, וההתנחלויות, אז גם גורלנו בידינו כי בואו נסיים את הכיבוש והמצור ונפרק את ההתנחלויות ויבוא לציון גואל וכל הדבר המזעזע הזה ייגמר. הרבה יותר קשה להתמודד עם העובדה שבצד השני יש תפיסה שלא מוכנה לקבל אותנו כיהודים ריבוניים בשום שטח שבין הנהר לים".
על רקע 7 באוקטובר, ובמיוחד סביב הדיווחים שארצות הברית ומדינות ערביות מגבשות תוכנית להקמת מדינה פלסטינית בלעדינו, הפכה ד״ר עינת וילף, הוגת דעות בנושאי יחסי חוץ, כלכלה, חינוך, ישראל והעם היהודי לאחת מהדוברות הרהוטות והאפקטיביות ביותר של הסיפור הישראלי בזירה הבינלאומית. היא דוקטור למדע המדינה שבכנסת ה־18 כיהנה כיו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט ויו"ר ועדת המשנה ליחסי ישראל והעם היהודי. כחברה בוועדת החוץ והביטחון וילף הובילה את זיהוי מאבק הדה־לגיטימציה של ישראל והציונות כאתגר אסטרטגי. היא הייתה עמיתה נלווית במכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון ועמיתה בכירה במכון למדיניות העם היהודי. ולמרות ההתפכחות והתפיסות החדשות שהובילה, הצטרפה למפלגת העבודה שנאבקה בתוך עצמה על דימוי ורעיונות שונים משלה.
"הרגשתי שמפלגת העבודה כפי שראוי לה להיות, היא יותר בן־גוריון וגולדה ופחות מרצ וחד"ש", אומרת וילף בפשטות. "וזה היה מוזר, כי כמה שהמפלגה הצטמצמה עדיין הרגשתי שהרבה מהדמויות בה הן לא העבודה כפי שאני ראיתי אותה".
אז למה הצטרפת אליה?
"כי לא היו אז אפשרויות אחרות, וגם כי עדיין הייתה בי האמונה שהתפיסות שלי צריכות להיות העמדות של העבודה ושצריך לעסוק ולדבר על זה כדי שזה יקרה. חשבתי שהדעות שלי מייצגות את השורשים הנכונים יותר של המפלגה, ובאמת בהמשך היא התפלגה גם על הרקע הזה, סביב הקווים בין מי שהיו יותר אנשי שמאל לבין מי שיותר שייכים לעבודה בסגנונה הישן".
המשמעות של התפיסות האלה היא שלכל אורך הדרך, אוסלו וההתנתקות, השמאל טיפח חלומות אבל הימין צדק?
"צריך להבין שגם אנחנו מכרנו לעצמנו סיפור. אריאל שרון יצא מעזה ואמר, אנחנו ניתן להם את השטח, ואם הם ייצאו נגדנו אז נכה בהם. מאוד יכול להיות ששרון היה עושה את זה, אבל זה לא מה שעשו אלו שבאו אחריו. השילוב הקטלני בין היציאה מעזה לבין ההשתבללות והבריחה מהבעיות, וההכלה, וקניית השקט, שם היה החטא הגדול.
הימין צדק שהאויבים שלנו מחויבים למלחמה טוטלית במדינת ישראל ואין מבחינתם הבדל בין ההתנחלות איתמר לבין העיר תל אביב. אבל צדק גם השמאל, שאמר שאי אפשר להתעלם מהנושא הפלסטיני. שני הצדדים ניתחו נכון היבט מסוים של הבעיה. השמאל צדק שאסור להתעלם, הימין צדק שהאויב מתנגד למדינה יהודית, ושני הצדדים גם טעו בדרך שבה התמודדו עם הניתוח, כי השמאל המשיך להתעלם מהבעיה, והימין לא התעמת עם ההבנה שהאויב לא מוכן להכיר בקיומנו, ולא פעל לשנות את זה. במובן מסוים, ההכלה והאמירה שחמאס מורתע ושקט יקנה שקט כמעט שירתו אותו.
במשך השנים כשדיברתי על הספר שלי והייתי אומרת לימין, אתם הרי יודעים שהציבור בישראל רוצה שיניחו לו בשקט, והוא מוכן אפילו לצאת מהשטחים תמורת שלום, ובואו תדמיינו שכל העולם הערבי מגיע לכנסת ונושא נאום הכרה בציונות, אתם הרי יודעים שבמקרה הזה הציבור הישראלי יוותר בשמחה על השטחים. והם היו עונים, אנחנו יודעים, אבל זה לעולם לא יקרה. התחושה הייתה שהימין הרגיש מאוד נוח שהערבים רואים באביתר ובתל אביב את אותו האיום ולא עשה כלום כדי לשנות את זה. והשמאל התעלם ממה שהפלסטינים אומרים. וכך שני הצדדים לא עשו את הדברים שהיה צריך לעשות".
מה הם היו צריכים לעשות?
"להתעמת עם הבעיה. לאתגר את הפלסטינים. עכשיו למשל זה רגע מצוין. בא בלינקן וטוען שהאמריקאים רוצים להכיר במדינה פלסטינית, אז אנחנו צריכים להגיד לו, בהחלט, גם אנחנו רוצים שהפלסטינים ישלטו על עצמם בכוחותיהם, אין לנו שום עניין לשלוט בהם, אנחנו רק רוצים לדעת שזה לטובת עצמם ולא לטובת הרס המדינה היהודית. אז בבקשה, לפני שאתם רצים להכיר במדינה פלסטינית, בואו רק תוודאו איתם ותשאלו: האם סיימתם את מלחמתכם בציונות, האם אתם רוצים מדינה פלסטינית לצד מדינת היהודים או בתוכה, האם אתם מבינים שאתם לא פליטים ואין לכם זכות שיבה לישראל? ואם תקבלו כן פומבי גורף, תכירו בהם ותסייעו להם. לא קיבלתם, לא תסייעו. כל מה שבלינקן ושאר המדינות שרוצות לעזור לפלסטינים צריכים לעשות זה לוודא שהסכסוך מבחינת הפלסטינים הסתיים, או לחכות עד שהם יגיעו לשם.
ולכן כשהספר יצא אמרו לי כמה פלסטינים שהיתרון הגדול שלו הוא שאף פלסטיני לא יסתור אותו. כמובן שהם לא היו מרוצים מההמלצות שלו, כי הספר גם טוען שצריך לפרק את אונר"א, אבל הם קיבלו את התזה המרכזית שהפליטות והשיבה הן האתוס של הפלסטינים ושמבחינתם מדינה יהודית לא יכולה להתקיים. הם אפילו היו מופתעים שהישראלים צריכים שני חוקרים לכתוב ספר על משהו כל כך ברור".
ניסית לפנות להנהגה בישראל עם התובנות הללו?
"כן, כמובן, ואחד הדברים שמאוד תסכל אותי זה התגובות שלה. כשפניתי לנתניהו כדי לעורר אותו לפעולה, תמיד הייתה תחושה שהוא מסתכל על הנושא הפלסטיני כעל משהו שהוא למטה מכבודו. כאילו הוא המנהיג הגדול, הוא מתעסק עם פוטין, עם טראמפ, עם איראן, מה פתאום שהוא יתעסק בכלל בפלסטינים. זו הייתה הגישה. באחד הפאנלים מישהו בכיר מאוד אמר לי ברחמים, עינת, למי בכלל אכפת מהפלסטינים, מהשיבה, מהפליטים, מי בכלל מתעסק בזה".
ואז הגיע 7 באוקטובר והוכיח שהפלסטינים הם הראשונים שמתעסקים בזה.
"בדיוק חזרתי מחופשה משפחתית עם הילדים. שמעתי את הבת שלי צורחת שיש טילים, התעוררנו ורצנו לממ"ד. ואני תמיד האמא הרגועה שאומרת, זה כלום, ואפילו מתבדחת, איזו קבלת פנים ארגנו לנו לכבוד שובנו מהחופשה. אבל אז פתחתי את הטוויטר וראיתי את הסרטונים של הטויוטות בשדרות והתחלתי לעקוב אחרי הזוועה כמו כולם, וזה היה מעבר לכל תרחיש. שבועות ארוכים אחרי כן התהלכתי בתחושה ששום דבר כבר לא בגדר הבלתי אפשרי. אפילו במהלך ההרצאה בוושינגטון שהתקיימה שלושה שבועות אחרי הטבח, אם מישהו היה אומר לי שבאמצע ייכנס גדוד של חמאס לקונגרס וירצח את כולנו, הייתי אומרת, וואללה, תרחיש סביר. אני חושבת שכולם הרגישו ככה".
למה לדעתך?
"כי התמכרנו לשקט. וגם היה זלזול עמוק במה שהפלסטינים אומרים. שירתי במודיעין, סיימתי ב־1992 ואני זוכרת שאמרתי אז שאפשר לסגור את שירותי המודיעין של מדינת ישראל ופשוט להסתפק בלהקשיב למה שהערבים אומרים, כי יש להם נטייה מפוארת להגיד מה הם רוצים ומה הם הולכים לעשות כדי להשיג את רצונם. אנחנו לא מקשיבים להם. וכשאנחנו כבר כן מקשיבים, אנחנו לא לוקחים אותם ברצינות ומזלזלים בהם.
זו תופעה שראיתי במיוחד במודיעין. דברים שעלו לנו בהרבה כסף ומאמץ כמו טכנולוגיה, סיירת מטכ"ל, מרגלים, שהם גם סופר־סודיים, אנחנו נותנים להם הרבה מאוד ערך, אבל כותרת ראשית בעיתון פלסטיני או סורי לא נחשבת, ואנחנו מזלזלים בה למרות שכל כך הרבה פעמים הכותרת הזו שווה הרבה יותר ממה ששמענו בסוד. ככה הגענו למצב שבו התצפיתניות ראו בעיניים, אבל כשהן דיווחו על מה שהן ראו, זלזלו בהן, כי המידע שלהן גלוי, ואם זה גלוי, זה לא שווה מול מידע שהשגנו באופן סודי. וזה השתלב היטב עם ההתמכרות לשקט".
איך אפשר להתמכר לשקט כשאנחנו במקום שמתמודד עם כל כך הרבה איומים?
"זה נכון וזה נורא. שנים על גבי שנים עדי שורץ ואני הגענו לפגישות במשרד הביטחון והזהרנו שאנחנו מאכילים את המפלצת ומאפשרים לה להתנפח כמו בלון. אמרנו להם, התודעה הפלסטינית של זכות השיבה, של הפליטים, בסוף זה יתפוצץ לנו בפרצוף. והתשובות היו בסגנון, אבל צריך שקט, אבל אפשר לחכות עד אחרי החגים. עדי ואני היינו יוצאים מזועזעים מהחשיבה הזו, מהניסיון להרוויח שקט לעוד חודש, לעוד שנה, העיקר לברוח מעימות עם הפלסטינים על האתוס הכי בסיסי שלהם כי הוא יביא לאלימות. אבל אני בתפיסת עולמי חושבת שצריך להתעמת עם בעיות, לא לברוח מהן.
אני אומרת בהרצאות ובמאמרים שלמים לכל המדינות של האיחוד האירופי, ובטח לאמריקאים, כל עוד האנשים בעזה מאמינים שהיא לא הבית שלהם, אלא התחנה שממנה הם יוצאים לשחרר את פלסטין מן הים עד הנהר, אז כל דולר שתיתנו לעזה, כי צריך לשקם אותה אחרי כל סבב, וכל שקית מלט, ילכו לבניית מנהרות. כי הפלסטינים בעזה לא רוצים כסף או מלט כדי להפוך אותה לדובאי של המזרח התיכון, הם רוצים מלט כדי לשחרר את פלסטין. אז אל תיתנו להם כלום עד שאתם שומעים מהעזתים שהם רואים בעזה את ביתם, ושהם כבר לא פליטים ושנגמר הרעיון של זכות השיבה כי אין לאן לשוב וצריך לבסס את הבית שיש לך בעזה במקום לחלום על בית שאין לך בישראל".
הפלסטינים, לצורך העניין והמלט, יכולים להגיד שהם רואים בעזה בית ועדיין לחלום על זכות השיבה.
"תתפלאי, דווקא הפלסטינים עקביים ודוברי אמת. צריך פשוט לדעת מה לשאול אותם. בשנים של פרס ואוסלו הייתה תפיסה מכוננת של שנות המשא ומתן שאמרה, בואו נשאיר את הדברים עמומים, העיקר שנחתום על הסכם ואז ייבנה אמון ואז נפתור את הבעיות הקשות יותר. ואני טענתי במסגרת התהליך שעברתי שהגישה הזו היא אסון, ושאנחנו צריכים תשובות נורא ברורות ומדויקות. צריך לשאול את הפלסטינים: האם אתם מוכנים לסיים את מלחמת מאה השנים בציונות? האם אתם מכירים בזכותו השווה של העם היהודי להגדרה עצמית בארצו? האם אתם מבינים שהמשמעות היא שאתם יכולים לבנות מדינה ליד המדינה היהודית ולא במקומה? האם אתם מבינים שאתם כבר לא פליטים וכבר אין לכם זכות שיבה? ואז כשישאלו שאלות ברורות נקבל גם תשובות ברורות, כי הפלסטינים לא משקרים בדברים שהם ליבת הזהות שלהם".
התרעת על הסכנה שקיבלה צורה ושם ב־7 באוקטובר, אבל יכולת להבין את המחדל השני, כשהצבא התעכב בהגנה ובהצלת תושבי העוטף?
"לזה אין לי תשובה. ובהרבה מובנים אנחנו כמעט בורחים מהשאלה הזאת. המהירות הזו שבה אנחנו מדברים על המלחמה בלי לתת מקום לעובדה שהרבה לפני המלחמה היה טבח ושמונה שעות, וגם 12 שעות, יהודים במדינת ישראל עם צבא ומשטרה נטבחו בביתם, במיטותיהם. זה הקרע הגדול שאנחנו עדיין לא מסוגלים להתמודד איתו. אני חושבת שזו בדיוק הייתה המטרה של חמאס, שהוא ביקש להשיג בדיוק את השעות האיומות האלה, כי הן הפכו לסימן שאלה ענק סביב השאלה, אז בשביל מה המדינה? הרי הכל יועד לזה שמחדל כזה לא יוכל להתקיים.
התאריך שנבחר, בשמחת תורה, מתוך הבנה שהצבא בכוננות אפסית, הטבח קודם כל בחיילים, הכוחות המגינים על העוטף, ואז הליכה מדלת לדלת וטבח אכזרי ביהודים באופן שאומר, חשבתם שבניתם מדינה, חשבתם שהקמתם צבא חזק, אבל תכלס לא השגתם כלום במאה שנות ציונות, כי תראו מה עשינו לכם למרות המדינה ולמרות הצבא. זו המטרה העמוקה של מה שחמאס עשה ועליה נצטרך לתת את התשובה".
מה התשובה?
"שינוי. דרמטי, עמוק, מהותי. כמדינה וכצבא נצטרך להיות שונים לגמרי. אני משווה את זה לרגע שבין מרץ לאפריל 48'. היישוב היהודי הפסיד כי הוא רק עסק בהתגוננות, עד כדי כך שהבריטים והאמריקאים פתחו בדיונים בהולים על איך להמשיך את המנדט בארץ ישראל כי היהודים בדרך להפסיד אותה. בן־גוריון הבין שאנחנו בדרך להפסיד את הסיכוי למדינה יהודית, ואז הוא יצא למתקפה, אותה תוכנית ד', ותוך חודש ישראל הפכה ממתגוננת לתוקפת והצליחה לבסס את רוב השטח שיהפוך למדינת ישראל. ומאז היא בעיקר עוסקת בלהגן על השטח שתפסה.
זו תפיסת הביטחון, שצה"ל הוא צבא יוזם, שהוא תמיד יוצא לשטח האויב, שהוא תמיד מזהה הזדמנות. אבל מאז הטראומה של מלחמת לבנון הראשונה אנחנו הולכים ומשתבללים, חוזרים להגנה במקום להתקפה. וכנראה שהביקורת על כיפת ברזל שאפשרה את ההשתבללות הזו נכונה. כי הטכנולוגיה נהדרת, נועזת, מדהימה, אבל היא קנתה לנו שקט מדומה. לפחות למדנו וכבר לא נהיה מוכנים לקבל אמירות כמו חיזבאללה מורתע בצפון או חיזבאללה לא רוצה מלחמה".
ארבעה חודשי מלחמה רק חידדו את התפיסות של וילף באשר למטרותיה הברורות. מבחינתה הגדרת המטרות צריכה להיות שלובה בתנאי הכניעה. "בדיוק כמו שבנות הברית אמרו ליפנים בשעתו, גם אנחנו צריכים להציב דרישות ברורות: פירוק המנהרות והמנגנון הצבאי הפלסטיני, שחרור כל החטופים, מסירת ראשי מבצעי הטבח לדין והתנערות פומבית וכוללת מאידיאולוגיית 'מן הנהר ועד הים'", היא אומרת. "וזו העמדה שצריכה להינקט גם בנושא הסיוע ההומניטרי. אנחנו עומדים בפני רגע היסטורי שהממשלה מפגינה מולו משהו שבין היסוס לחדלות אישים. יש לנו אפשרות להגיד לכל המדינות התורמות, לא ייכנס דולר אחד לעזה, וגם לא שק מלט, עד שהפלסטינים יכריזו שאף אחד בעזה כבר לא פליט".
לפחות לפי ההסבר של ההנהגה, הסיוע לא תלוי בנו אלא באמריקאים.
"אני לא מאמינה לזה. אני מכירה את הנטייה הישראלית להגיד, מכריחים אותנו, בלי להתאמץ ולהתווכח על מה שחשוב לנו. זה לא פשוט, אפילו קשה להגיד, כלום לא נכנס עד שהחטופים יוצאים ועד שיש כניעה מוחלטת של חמאס. אבל הרבה יותר קל להתמכר לדרישות של המבוגר האחראי. צריך קצת סבלנות גם מול האמריקאים, להתווכח, להסביר שבסוף השיטה הזו תקצר את הסבל. לעמוד מול המדינות וארצות הברית ולהגיד, עד שהמטרות לא יושגו, אין כסף לרשות ואין מעבר סחורות. זה רגע בן־גוריוני, זה רגע תש"חי, אבל אנחנו מהססים מולו".
זה לא כל כך פשוט, בפרט אם קיים סיכון שתהיה קטסטרופה הומניטרית בעזה, מגיפות ומחלות, ואנשים ימותו ברעב באלפיהם.
"יש לנו גבול עם מצרים. אף פעם לא הדגשנו את זה מספיק. 7 באוקטובר הוכיח משהו לגבי הפלסטינים, שהם לא אנשים חסרי יכולות. המבצע שלהם בשבת הנוראה ההיא דרש השקעה בתשתיות, תכנון אסטרטגי, משמעת וחזון, וזה הצליח כי הבעיה של הפלסטינים אף פעם לא הייתה היעדר יכולות. הם לא מסכנים, צריך לסיים עם סיפור המסכנות. הם לא צריכים שיצילו אותם. הם עם שבמשך מאה שנים החליט שיותר חשוב לו שליהודים לא תהיה מדינה מאשר לבנות משהו לעצמו. למה אנחנו משתפים עם זה פעולה? אנחנו צריכים להגיד, נשמח לנהל איתכם כלכלה פתוחה ביום שתצהירו שסיימתם את מלחמתכם בציונות. במקום זה גם אחרי 75 שנה אנחנו נכנעים מראש. אנחנו אומרים, האמריקאים דורשים ולנו אין ברירה. אנחנו לא מתנהגים כמו מדינה ריבונית. אפילו לא ניסינו".
והחטופים?
"זו שערורייה שהגענו למצב שלכולם ברור שישראל צריכה לנהל מו"מ על החטופים. בעולם קצת יותר נורמלי, ביום הראשון לחטיפה ראש הצלב האדום ומזכ"ל האו"ם עומדים ברפיח ואומרים, ישראל לא חייבת לכם כלום. אין שום מצב שבו מוציאים אנשים ממיטתם בשבת בבוקר וחוטפים אותם. מבחינתי זה מחריד שאנחנו משתפים פעולה עם קטאר וחמאס על מו"מ".
אז מה האלטרנטיבה? הצבא והממשלה טוענים שאין דרך אחרת להשיב אותם הביתה.
"יש דרך אחרת. למשל, להפסיק לאתרג את קטאר. היא מאוד רגישה לתדמית שלה, ואנחנו נרמלנו את זה שראש ארגון הפשע, שזה קטאר, מנהל לנו את המשא ומתן ואנחנו מנשקים את ידו. ארגונים יהודיים, פרו־ישראליים צריכים להסתער על הנציגויות של קטאר. ולנהל קצת מאבק. מאבק התנגדות להכנסת אספקה לאויב הוא מהמוצדקים שהיו פה מעולם. המסר צריך להיות, לא נכנס כלום עד שלא יוצאים חטופים. וזו רק דרך אחת. אני בכלל לא מקבלת את זה שמיצינו את כל החלופות".
ראש הממשלה נתניהו מאשר את העברת הסיוע ללא כל ויכוח. יותר מזה, הוא לא לקח על עצמו שום אחריות לאירועי 7 באוקטובר.
"זה ראש הממשלה שאחיו נהרג באנטבה, איך ייתכן שהוא מציג לנו שתי ברירות כל כך לא חכמות, או שמכניסים אספקה לאויב בזמן מלחמה, או שכולם ירעבו, ואז מראש הוא גם נכנע לעצמו כשהוא אומר, אין מה לעשות עם החטופים, צריך לנהל משא ומתן וזהו. אז בשביל מה אני צריכה מנהיג? אם יודעים לתת לי רק שתי ברירות איומות, תחליפו אותו במכונת הגרלה.
אני מצפה מההנהגה לא להגיע בכלל למצבים כאלה, לפתור אותם עוד לפני שהם מתנפחים ומתפוצצים לנו בפרצוף, וכשהם לא מסוגלים למנוע את הבעיה וכבר עומדים בפני תוצאותיה, לא רק לקבל שתי ברירות קיצון אלא להיות יצירתיים. חסרות אפשרויות? שהמשטרה לא תהיה יעילה בפיזור ההפגנות בכרם שלום, שוועד העובדים בנמל אשדוד יסרב לטפל בסחורה או באוניות, שהאמריקאים ישמעו שזה העם שלא רוצה ואין מה לעשות נגדו. למה אנחנו כל כך יעילים בהעברת אספקה לאויב שנלחם בנו ולא יעילים מול קטאר למשל? הם הרי ישתוללו אם יהיו הפגנות עולמיות נגדם".
למה לא שומעים את המחנה הפוליטי שאליו את משתייכת מתנגד למהלכי הממשלה שאת מבקרת בחריפות כה רבה?
"אני באמת חושבת על זה בימים האלה. השאלה שאני שואלת את עצמי היא אם הקרע שנוצר ב־7 באוקטובר מסוגל להביא שינוי מהותי למפלגות שבהן הרעיונות שלי רלוונטיים".
את שוקלת לחזור כדי להיות חלק מהשינוי?
"אחד היתרונות בזה שכבר הייתי בכנסת הוא שאני לא רוצה להיות שם כדי להיות בפוליטיקה. את זה כבר עשיתי וזה כשלעצמו לא מעניין. אצטרף רק אם הרעיונות שלי יהיו רלוונטיים".
לאיזו מפלגה?
"אני לא יודעת. אנחנו רק בתחילתו של תהליך, ומן הסתם הרכב המפלגות ישתנה ויהיו התארגנויות חדשות. אז או שאצא למסע בארץ כדי לפגוש אנשים, או שאלך לפוליטיקה, אבל לא כקישוט אלא רק אם תהיה לזה משמעות אמיתית".
מה המשמעות האמיתית?
"להבין שאנחנו צריכים לבנות עוצמה במרחב עוין. בטווח הזמן הנראה לעין נצטרך להיות חברה מגויסת. כמו הסוציאליזם של ראשית המדינה, כשכולם היו מגויסים לפרויקט המטורף הזה והיה ברור שנותנים חינוך ובריאות לכל מי ששותף להקמתו. זה יצטרך לחזור. נהיה חייבים להיות הרבה יותר חריפים ולעמוד על כך שמי שמוציא את עצמו מן הכלל של ההגנה על מדינת ישראל, לא יכול להיות חלק במדיניות הציבוריות ושכל המנגנונים של חינוך, בריאות, רווחה, ביטחון ומדינה צריכים להיות שייכים רק למי שמוכנים להגן עליה".
כרגע לפחות זה לא נראה הכיוון, הכספים הקואליציוניים למשל מדברים בשפה אחרת.
"זה לא הסוף. כרגע אנחנו בשלב של אם אין לחם יאכלו עוגות. זה רגע שההתנגשות שלו במציאות היא כל כך גדולה, שיש עוד ניסיון אחרון להחזיק את מה שהיה קודם. אבל זה לא יימשך. היתרון והחוסן של קיומנו במרחב הזה הוא שאין מרווח תמרון. אם אנחנו לא פועלים ברמה הכי גבוהה, שוחטים אותנו. מדינות אחרות יכולות להרשות לעצמן שחיתות ומאבקים פנימיים, אבל לישראל אין תרחיש של הידרדרות אטית כי ברגע שהיא מתחילה, שוחטים אותנו. 7 באוקטובר חידד את מה שראשי הציונות הבינו כבר בתחילת הדרך: או שנסכים להשתנות, או שלא נהיה".
