בשנות ה־50 חרך את הרדיו “שיר הליצן” של בני ברמן שתיאר את סיפורו של ליצן קרקס שצחק ובידר גם כשראה את אביו נופל למוות. השיר אומנם תיאר בגוזמה את סטריאוטיפ הליצנים שתמיד צוחקים ומצחיקים, אבל בחודשים האחרונים, מהקשים ביותר שידענו כעם וכמדינה, נדרשים ליצנים לתעצומות נפש להמשיך במלאכתם גם כשהם רואים מולם את העיניים המסויטות של הילדים והוריהם.
חשד: תלמידים פרצו למחשב של מורה והפיצו תמונות אינטימיות שלה
הלוי בשיפא: "מכוונים לחיסול בכירים, זה יפעל לטובת המו"מ לעסקה"
“מה שקרה ב־7 באוקטובר השאיר את כולנו פעורי פה”, אומר איציק עוזרי, המוכר יותר כ”איציק הליצן”, דמות שאיתה הוא מופיע זה 40 שנה. “בימים הראשונים התנדבתי למשמר העירוני בקריית אונו כדי לשמור על העיר, משהו שאני עושה עד היום במשמרות.
מהר מאוד התחילו להגיע פניות להתנדבות כליצן בכמות שלא נתקלתי בה עד כה באף מבצע שהיה בעבר. בעבר הייתי עובר בהופעות ממקלט למקלט, אבל הפעם כבר ב־8 באוקטובר התחלתי לקבל פניות להופיע בבתי מלון של מפונים. ההופעה הראשונה הייתה במלון בבת ים בפני תושבי שדרות וכרם שלום.
כשהגעתי וסידרתי את הציוד למופע, קלטתי ילד יושב בפינה בצד האולם עם הידיים על הראש והראש על הברכיים וכולו רועד, טראומה. ניגשתי אליו, ניסיתי לדובב אותו והוא צעק עליי: ‘תעוף מפה, לא רוצה אותך, לך מפה’. הוא גירש אותי.
אמא שלו ניגשה אליי ואמרה: ‘סליחה איציק זה לא אישי, עוד מעט יבוא פסיכולוג לטפל בילד’. כששמעתי את זה קיבלתי חררה בכל הגוף, כי איך פסיכולוג יכול לעזור לו יותר ממני ברגע הזה? הרי המומחיות שלי, ואת זה אף אחד לא יכול לקחת ממני, היא להוציא חיוכים מילדים במצבים הכי קשים שלהם. לא ויתרתי אז הלכתי לאוטו והבאתי מכונת פלוצים שמופעלת עם שלט.
שמתי את המכונה בכיס, התיישבתי ליד הילד והתחלתי להפעיל את המכונה. כשהילד שמע קולות של פלוצים הוא הרים את הראש, הסתכל עליי ואז הוא קם מהרצפה, התחיל לחבק אותי ואמר לי: ‘הצחקת אותי!’. הבאתי לו את השלט של מכונת הפלוצים והוא הפך להיות שוליה שלי בהופעה”.
איך ההרגשה שאתה צריך להצחיק בזמן שבפנים בא לך לבכות?
“קיבלתי החלטה עם עצמי לא לשבת מול הטלוויזיה, כי ברגע שאתה יושב מול הטלוויזיה אתה שוקע מהסיפורים, מהמראות. הבנתי שאני צריך לשמור על הכוחות שלי כדי להעביר הלאה את הצחוק ואת השמחה. מאז שפרצה המלחמה יזמתי פרויקט בקריית אונו שבמסגרתו אני עובר בגני ילדים ומעביר לילדים את הנחיות פיקוד העורף בצורה היתולית ומצחיקה. פעם אחת, בכניסה לקריית אונו, נעצר רכב לידי, וברכב אישה וילד.
האישה ניגשה אליי ואמרה: ‘איציק הליצן באתי באופן אישי להודות לך על שהחזרת לבן שלי את החיוך ואת שמחת החיים’. ואז היא סיפרה לי שכל התקופה הזו הילד נהיה מופנם, לא צחק ולא חייך, עד שבאתי אליו לגן. כשהיא סיפרה לי שהוא הבן של קצין בכיר שנהרג ב־7 באוקטובר, נעשתה לי צמרמורת”.
עד כמה הילדים פתוחים להומור בתקופה הזו?
“בתקופה הזו הילדים הרבה יותר סגורים ומופנמים, ואני שמח על הזכות הזו לבוא ולגרום להם לצחוק כי כל צחוק כזה של ילד הוא עולם ומלואו. עם כל הקושי אנחנו צריכים לאסוף את עצמנו ולצחוק ולשמוח. תמיד המחשבות יהיו עם החטופים ועם החיילים והחיילות אבל אנחנו צריכים לחזור לשגרה כמה שאפשר, להמשיך את החיים בנקודה שבה הם נפסקו ולחשוב טוב כי רק ככה הטוב יגיע”.
“בוכה מבפנים”
“עברתי המון מצבים קשים במדינה אבל מצב כמו זה לא חוויתי מעולם, ובחודשים הראשונים למלחמה התנדבתי כמעט כל יום בבתי מלון ובמקלטים של מפונים, או שהלכתי באופן פרטני לילדי יום הולדת של מפונים וזה היה מאתגר אבל בעיקר מעצים”, אומר לירון ויינר, הידוע ב־23 השנים האחרונות בתור “לירון הליצן”. “אני מסתובב עם תיקיית שירים באייפד ושולף שירים שמתאימים לסיטואציה, נע בין שירים מרגשים לשירים מעודדים. המטרה שלי היא לעודד את רוח הילדים ולגרום להם לצחוק ובעיקר לקוות לטוב".
ההופעות הללו טומנות בחובן אתגרים לא פשוטים, כמו זה למשל שאיתו התמודד לאחרונה בהופעה למפונים בבית מלון ברחובות. “הגעתי עם הצוות שלי לחדר האוכל, רקדנו עם ילדים, אבל אז ניגשה אליי סבתא בוכה וביקשה בבכי שנסגור את המוזיקה", הוא מספר. "קלטתי את הסיטואציה אז כיבינו את המוזיקה.
אחרי זה היא ניגשה אליי ואמרה: ‘אני מבקשת סליחה. הנכדות שלי והבן שלי נרצחו וכאב לי הלב לראות אתכם שמחים כשהנכדות שלי לא יכולות ליהנות מהכיף הזה. זה היה רגע משבר שעברתי ואני מתנצלת, תיכנסו ושימו את המוזיקה’. אין לך מה להגיד לה במצב כזה, אז אמרתי ‘בסדר’ והמשכנו. בהמשך הלכתי לבתים שיש בהם ילדים עם מוזיקה, בובות ומתנות וניגשתי ילד ילד ושרתי לו. חשוב לי להשמיע לילדים את כל השירים המעודדים, זה מחזק את הילדים אבל אותי לא פחות”.
זה מספר שנים שעמותת “רופאי חלום”, המפעילה ליצנים רפואיים טיפוליים כחלק מהמערך הפרא־רפואי בבתי החולים בישראל, עושה עבודת קודש בליווי ילדים ובוגרים ומסייעת להם להתמודד עם סיטואציות מורכבות.
במלחמת “חרבות ברזל” ליצנים רפואיים רבים מלווים את משפחות המפונים במלונות, במקלטים, בבתי אבות ובבתי החולים ברחבי הארץ. “כבר ב־7 באוקטובר בערב עשינו זום לקבוצות הליצנים הרפואיים כדי לסייע אחד לשני ולהבין לאן אנחנו הולכים”, משחזר נמרוד איזנברג, העובד בבית החולים איכילוב כליצן רפואי ואחראי ב’רופאי חלום’ על הפיתוח המקצועי.
“ב־8 באוקטובר כבר פגשנו ילדים פצועים ומפונים מהעוטף שהגיעו מאזור הקרבות, וכליצנים הלכנו מיד לראות מה אנחנו יכולים לעשות. נכנסנו לחדר ברגישות ולאט־לאט המשפחה הכניסה אותנו לתוך הדינמיקה של הילדים, והם רבו ביניהם אילו צעצועים יש להם ואילו צעצועים נשארו בבית שנשרף, והם ביקשו שנביא להם עוד צעצועים.
מיד הלכנו לארגן להם צעצועים והמשחק הזה שבו הילדים מנהלים אותנו, הליצנים, ואנחנו עושים מה שהם אומרים לנו, נתן להם נקודה של כוח. הרגשתי איך העובדה שיש פה ליצן שנותן להם את המקום להיות הבוסים ולצבור ביטחון ותחושת כוח – היא דבר כל כך יקר וכל כך מיוחד. מאוד התרגשתי מזה.
ליוויתי אותם כמה ימים עד שהם השתחררו מבית החולים, ובהמשך התחלתי להגיע למלונות המפונים. אני כבר המון שנים בתחום הזה ואני חייב להגיד שלא נתקלתי במצב כל כך חד ומורכב, ומה שעוזר לי, בעיקר בחודשים האחרונים, זה פשוט כוח החיים והשמחה של הילדים. בימים שאני בדרך לילדים אני לא מעמיס על עצמי עוד את הסיפורים בחדשות כי אני רוצה להצליח להגיע לילדים עם ראש אחר, והכוח שמאפשר לי לעשות את הדבר הזה הוא שמחת החיים של הילדים המדהימים בארץ”.
בין היתר, איזנברג ליווה כליצן רפואי ילדה שחזרה מהשבי בעזה: “זו הייתה חוויה מאוד חזקה שנמשכה כמה שבועות. הילדה התאשפזה בגלל הפציעה שחוותה והטיפול המזעזע שקיבלה שם, ואז אני צריך להיכנס ולהצחיק אותה. כמובן שזה היה אתגר גדול מאוד, והתייעצנו עם פסיכולוגית שליוותה אותנו וייעצה לנו מה הדרך הנכונה לגשת לילדה.
הפסיכולוגית אמרה שהליצן הוא סמל ליכולת להתמודד, סמל לאופטימיות ולשמחה, ושצריך כל פעם לעשות חצי צעד במשחק ולעצור, לתת לילדה לקבל את הצעד הזה או לדחות אותו, להגיב אליו, ואז להמשיך עוד חצי צעד. לתת לה להחליט מה היא רוצה לעשות עם הצעד הזה. פגשתי אותה במהלך פיזיותרפיה ואני ועוד ליצנית התחלנו לשחק ברקע מרחוק עם בועת סבון בינינו, מבלי להתייחס אליה ולאפשר לה לפנות אלינו. ביום הראשון היא לא פנתה אלינו בכלל כי הראש שלה לא היה בזה.
ביום השני היא הסתכלה עלינו וראינו שהתחלנו לתפוס את תשומת הלב שלה. בימים שאחרי זה היא נתנה לנו להיכנס אליה לחדר והתחלנו לדבר ולקשקש ולצייר ולעשות כל מיני דברים. היא ביקשה ממני להביא לה כוס מים לפעמים וראיתי שהיא לא שתתה את זה אלא רק רצתה לבדוק שאנחנו איתה, ולאורך השבועות האלה היא סמכה עלינו והתחילה לצחוק איתנו.
בהמשך היא גם התחילה לשתף אותנו בלחישות בכל מיני חוויות שחוותה בשבי, אני מצטמרר מהסיפורים האלה ולא יכולתי להראות לה שאני בוכה מבפנים. זו ילדה שחוותה את הסבל והאימה הנוראיים ביותר ועדיין היו בה כוח חיים והומור, כוח לתקשר, וזה נתן לי תחושה שאני יודע ומבין מה אנחנו עושים פה כליצנים”.
“קריסה רגשית”
“בימים הראשונים היה כאוס גדול”, אומרת רעות צורף, ליצנית רפואית בבית החולים שערי צדק וחברה ב”רופאי חלום”. “הגעתי בהתחלה לסורוקה ופגשתי ילדים שהגיעו מאופקים, משדרות, מבארי ומניר עוז. ליוויתי את הילדים ודרכם הגעתי למבוגרים, הייתה כל כך הרבה עבודה והיה צורך עצום. כליצנית, המקום שלי בימים הראשונים של המלחמה היה לשים יד תומכת, לחבק, לנחם ולהוריד את רמת החרדה, פחות להצחיק”.
מפגש מצמרר שצורף לא תשכח היה עם אחת ממשפחות החטופים: “היינו שתי ליצניות וכשנכנסנו לחדר שלהם ראינו את האמא, את האבא שרגליו נשרפו, שתי ילדות קטנות, ואת הסבא והסבתא. בגלל שאני מתנתקת מהחדשות, לא ידעתי שנחטפו לאבא שני אחים ועוד בני משפחה.
אם לא הייתי מגיעה נקי אז היה לי הרבה יותר קשה לצחוק ולהצחיק, אז התחלתי להתלוצץ איתו, ואז הוא הראה לי סרטון של איך חוטפים את אחיו בטנדר, אז אמרתי לו: ‘וואלה לא סיפקו לו כיסא נוח’. נתתי לו מקום לספר את הכאב שלו. אני זוכרת שאחת הילדות שלהם ניגשה אליי, חיבקה אותי והרגשתי את הריח השרוף ממנה, וכל ההקשרים בראש צפו לי. אלו דברים שלא התמודדתי איתם לפני כן”.
איך את מרגישה כשאת חוזרת הביתה?
“בני המשפחה אמרו לי שבהתחלה בבית הייתי על קוצים ויותר בעולם משלי, לא פנויה רגשית יותר מדי. חלק ממה שקרה להמון אנשים זה הרצון שלהם להיות משמעותיים בסיטואציה ולתת משהו. המקצוע שלי אפשר לי את המקום הזה להרגיש משמעותית ולעשות משהו חיוני. אחרי שהלכתי למלון של מפונים מבארי הייתה לי קריסה רגשית, אז החלטתי שאני לוקחת רוורס וחזרתי לעבוד רק ב'שערי צדק' עם חיילים ועם פצועים. להיות ליצן רפואי מרגיש כמו להיות דמות סוריאליסטית בתוך הסיטואציה הלא הגיונית הזו”.