"חמאס השתלט על בארי", אמר אחד השכנים לשרון שרעבי ב־7 באוקטובר. הייתה זאת שעת ערב מוקדמת, שרון בדיוק חזר מתפילת מנחה. ביישוב אלפי מנשה לא נשמעו אזעקות, והחדשות המצמררות לא הגיעו לבית הכנסת. "עד 17:30 לא ידעתי כלום", מספר שרון. "כשחזרתי מהתפילה פגש אותי השכן, ראיתי שהוא בפנים נפולות. שאלתי אותו מה קורה, הוא התלבט ואז אמר לי שחמאס השתלט על בארי".
באלו המילים החל המסע הארוך של שרון להשבת אחיו, יוסי ואלי, מסע שנמשך כבר כמעט חצי שנה. "החשתי את צעדיי לכיוון הבית ולראשונה הפרתי את שמירת השבת", הוא משחזר, "אמרתי ‘זה פיקוח נפש', פתחתי את הטלפון וראיתי 1,700 הודעות. מחברים, משפחה. הדבר הראשון שעשיתי היה לשלוח הודעות לאחים שלי ‘תנו סימן חיים'".
באחד מאותם בתים בשכונה גר אחיו אלי עם אשתו, ליאן, ובנותיו, נויה בת ה־16 ויהל בת ה־13. שרון: "ראיתי את ההתכתבויות של המשפחה, שליאן והבנות כתבו ‘מחבלים מסביב לבית, מדברים ערבית, יש יריות, מנסים לפרוץ לנו את הממ"ד'. עד שזה באמת קרה והתממש. המחבלים מצאו את הממ"ד, הוציאו את אלי וחטפו אותו לעזה. הם קודם לקחו אותו, ואז רצחו באכזריות את ליאן, נויה ויהל. הן היו בסך הכל בנות 16 ו־13. אני גם משוכנע שאלי לא יודע דבר".
בינתיים, במרכז הקיבוץ, אחיו יוסי מנסה להחזיק את דלת הממ"ד עד כמה שהוא יכול. איתו נמצאת נירה אשתו ושלוש בנותיהם, יובל, אופיר ואורן. גם אופיר אנגל, בן זוגה של יובל שהגיע לחג, נמצא יחד איתם. המחבלים מצליחים לפרוץ פנימה, וחוטפים את אופיר ויוסי יחד עם נער נוסף מהקיבוץ, עמית שני. נירה והבנות ניצלו. שרון: "הם הכניסו את יוסי, אופיר ועמית לפרייבט שחור. נירה והבנות נשארו עם מחבלים אחרים, עם המשפחה של עמית שני ועוד מבוגרים שהושיבו אותם על הדשא. לשמחתנו, אופיר ועמית חזרו ביום ה־54".
עוד לפני ששרון מצליח לחבר את פיסות המידע, הוא מחליט כבר באותו הערב של 7 באוקטובר לאסוף צוות של שמונה אנשים בעלי כישורים שונים, כשאחד מהם הוא מומחה במו"מ להשבת חטופים, אף שהמילה "חטוף" עוד לא עלתה על הפרק. "המשפט הראשון שאמרתי להם היה ‘יש לי אפס ידע ואפס ניסיון בנושא הזה, ואני חושב שאתם מתאימים לנהל את האירוע הזה יחד איתי'", מספר שרון. "בדקות הראשונות של השיחה ההיא אני חושב שכולם היו בעיקר מבועתים, לא הבנו מה באמת קרה ואיך זה קרה, רק הבנו שזה אירוע בסדר גודל אחר ושהוא לא הולך להיגמר עוד שבוע, בעיקר כשלא ראינו את מנהיגי ישראל מופיעים על המרקע ומוסרים איזושהי הודעה. זה היה מצב של כאוס".
לא עובר זמן רב וחבר קיבוץ מספר שראה את ליאן ושהיא נרצחה. "כמובן שהלב וההיגיון סירבו להאמין", אומר שרון, "אבל הבנתי שהדפיקה בדלת כנראה תגיע. והיא אכן הגיעה ביום ה־11, ואז ביום ה־13 הגיעה גם הדפיקה בדלת לגבי יהל, וביום ה־16 בערך, אחרי שנאמר לנו שנויה חטופה, אמרו לנו שגם הגופה שלה זוהתה".
באמצע ינואר האחרון, סמוך לציון 100 הימים בשבי, פרסם חמאס שני סרטונים של החטופים איתי סבירסקי, נועה ארגמני ויוסי שרעבי. "באותו יום ראשון (שבו צוינו 100 הימים - מ"ב) חמאס פרסם את הסרטון הראשון שבו נועה, איתי ויוסי מדברים. בסרטון חמאס רשם: ‘מחר נודיע לכם מה עלה בגורלם של החטופים'. בדיוק יצאתי מהאולפן של ערוץ 13, התקשרתי לנציגי הצבא ואמרתי להם ‘בבקשה תגיעו לאמא שלי, לבשר לה ולאחיות שלי שזה נגמר'. הם לא התווכחו".
בעקבות הידיעה על מותם של יוסי שרעבי ואיתי סבירסקי ז"ל, צה"ל ערך תחקיר. פרטי התחקיר המלאים הוצגו למשפחה, והמסקנה הייתה שיוסי נהרג ככל הנראה כתוצאה מקריסת מבנה, שהיה סמוך למבנה שהותקף על ידי צה״ל, אך לא ניתן לשלול כי נרצח על ידי חמאס. "טענת צה"ל היא שהוא לא ידע שיש שם חטופים ואני נוטה להאמין. הרי על פי כללי האתיקה של הצבא, אם הם היו יודעים, תקיפה כזאת לא הייתה קורית", אומר שרון. "אחרי זה החלטנו לשבת שבעה, אבל אין לי זמן להיות באבל, אני ממשיך את המסע הזה עד להשבתו של אלי ועד שנוכל להביא את יוסי לקבורה בישראל. אני לא הורדתי רגל מהגז".
חמשת האחים לבית משפחת שרעבי גדלו בכביש הטייסים בדרום תל אביב. אסנת, אלי, יוסי, שרון והילה. כשאלי היה בן 17 הוא החליט, במסגרת תנועת עליית הנוער, לעבור לבארי. שרון: "הוא החליט שתל אביב סואנת לו מדי והוא רוצה חיים שקטים, ולכן עבר לחיות חיי קיבוץ. שמונה־תשע שנים לאחר מכן הצטרף אליו יוסי. בהתחלה הם נקראו ילדי חוץ, היום הם חברי קיבוץ. שניהם החליטו להקים את המשפחות שלהם בבארי. זה היה נכון להם, זה עשה להם הרבה טוב בחיים, גם כסביבה לגידול ילדים זאת הייתה סביבה אופטימלית".
נדמה כי מאז 7 באוקטובר החברה הישראלית כולה נחשפה לצורות כאב שלא ידענו שקיימות עד כה. התמודדנו בעבר עם שכול, התמודדנו אף עם חיילים נעדרים, אך המצב שבו אזרחים שנחטפו בידי ארגון טרור לא שוחררו בתוך זמן קצר, הציף כאב אכזר שלא ידענו כדוגמתו. "אני אומר לעצמי שיש לי 175 כישלונות, שזאת האחריות האישית שלי שהאחים שלי לא בבית, וזה שובר אותך. אבל בקימה בבוקר אתה מוכן למערכה, אתה אומר לעצמך שהיום זה קורה. לא יודע באמצעות מה, באמצעות הנושא האופרטיבי או הנושא הרוחני", אומר שרון ומבטא את הקו הדק, שמשותף למשפחות רבות, בין אשמה לא רציונלית וחוסר אונים לבין הרצון לקום מיד אחר כך ולהיאבק שוב.
ובאמת שרון לא עוצר לרגע. אנחנו נפגשים יום לאחר שהוא חזר ממשלחת לוושינגטון וניו יורק. בלונדון הוא היה חמש פעמים בחודשים האחרונים לאור ההקשר הבריטי למשפחה. מפגישתנו הוא נסע לתפילת "שמע" המונית בכותל, וכשאני שואלת אותו אם עוד יש בו כוח, הוא משיב "אני בשליחות".
"אני גם לא חושב רק על האחים שלי", ממשיך שרון, "אני לא חושב רק על החטופים, אני חושב על חיילי צה"ל, אני חושב על אנשי זק"א. אני חושב לאיזה מראות זוועתיים הם נחשפו ומי יחזיר להם תיקון לנפש. אני לפעמים רואה ויכוחים על חוק הגיוס, חוק הרבנים ויוקר המחיה, ואני שואל: האם לא למדנו? למרות שאני באמת מאמין שהקול השפוי והמאחד הוא זה שינצח. אין לי ספק. הרי הקול השפוי והמאחד דואג לעתיד של המדינה. ואני מקווה שכשאנשים ילכו בסופו של דבר לבחור את המנהיגים הבאים שלהם, הם ישאלו איזה מנהיג ראוי, לא לשרת את האג'נדה שלי, אלא איזה מנהיג יכול לקחת את כל הסקטורים בעם הזה ולגרום להם להיות ביחד".
שרון ואני נפגשים בתענית אסתר. רבות ורבים בציבור החליטו לצום השנה למען החטופות, אך השיח אל מול החגיגות האפשריות בפורים מעורר סערה גדולה. "אני חושב שבשנה כל כך קשה, מדינת ישראל צריכה כן לגלות רגישות כלפי משפחות החטופים, אי אפשר באמת לחגוג. אני לא מצפה שאנשים לא יתחתנו או לא יחיו את חייהם, החיים חייבים להימשך, אבל כשמדובר בנושאים לאומיים, צריך לחשוב אחרת. כי הלאום אחראי על אזרחיו, והאזרחים שלו שבויים. לכן אני קורא גם למנהיגי ישראל, לכל 120 חברי הכנסת, תגלו רגישות".
עוד מתאר שרון את הטלטלה הרגשית הגדולה שעברה המשפחה ומבקש לשמור עליה מפני רכבת ההרים הרגשית אל מול הדיווחים השונים על העסקאות. "את הכסף סופרים במדרגות", הוא אומר. "עד שהם לא בבית זה לא מעניין אותי. יכולים לספר לי שראש ה־CIA נמצא שם, שביידן הגיע לפה, שבלינקן אמר, שרישי סונאק, מבחינתי הכל זה תפאורה. עד שהחטופים לא בבית פיזית, אנחנו לא מתרגשים משמועות כאלה או אחרות על עסקאות, ואני אומר ‘פיזית', כי נפשית הם לא יהיו לעולם לדעתי".
מבטו של שרון מופנה מטה בשלב הזה, הוא צריך כמה רגעים כדי להמשיך. "אני יכול להגיד לך שמ־7 באוקטובר אני לא עוזב אותם", הוא אומר לבסוף. "אני גם חושב שכשאלי יחזור אני גם לא אעזוב אותו. הוא יצטרך משפחה. אני אפילו לא יכול לדמיין איך לומר לו שהאנשים הכי־הכי קרובים לחייו לא יהיו עוד. הרי באופן טבעי ילד צריך לקבור את ההורים, זה הטבע שלנו, לא כשאמא או אבא קוברים את הילדים שלהם או את הנכדים שלהם. אמרתי גם לביבי, גם לביידן וגם לרישי סונאק שאנחנו כבר איבדנו ארבעה מבני המשפחה, אנחנו לא מתכוונים להחזיר לכאן את הארון החמישי".
התרעות פיקוד העורף