דוד ואיליה הם עולים חדשים מאוקראינה שעלו לבדם לארץ על מנת להתגייס לצבא. המלחמות שפרצו באוקראינה ובארץ גרמו להם להבין שעם חייב לדעת להילחם ולהגן על עצמו כדי שיוכל לחיות בביטחון והם החליטו להתגייס ללוחמה. דוד וגם איליה שובצו בחיל התותחנים ויתגייסו לצה"ל בגיוס הקרוב היום (שלישי).
איליה סטריקוב עלה לארץ לפני 4 שנים בגפו בתוכנית "נעלה" לפנימיית הדסה נעורים. איליה רצה לעלות לארץ כי מילדות הרגיש שישראל היא המדינה האמיתית שלו ושהוא צריך לעלות כדי למצוא חיים יותר טובים ממה שיש ויהיו לו באוקראינה. הוא מציין כי "עלייה זאת בחירה קשה אבל טובה", ולמתלבטים מוסיף "כל החיים שלכם ישתנו לטובה".
"מרגישה שאני עם העם שלי": העולים החדשים שבאו לישראל בזמן המלחמה - ושמחים על כך
ציונות רפואית: מאות רופאים מאירופה בדרך לעלות לארץ
לפני שהחלה המלחמה באוקראינה, בכלל לא חשב להתגייס וכשפרצה, הבין ש"אף אחד לא יכול לגור בנוח, אם לא יידע איך להילחם ולהגן על הבית שלו". איליה נאלץ להיאבק כדי להתגייס ללוחמה, מאחר והוא בן יחיד. הוא רצה דווקא לחיל התותחנים כי הוא "מרגיש שמתאים לו לעבוד בהפעלת אש והכלים מעניינים אותו".
לפני הגיוס, הספיק איליה להיפגש במולדובה עם אימו וסבתו שנשארו שם. איליה משתף על התמיכה המשפחתית; "אמא תומכת בכל הבחירות שלי בחיים", ומוסיף "אמא דואגת ממש, כי אני כבר גבר במשפחה והשני שהולך ללוחמה. הראשון הוא דוד שלי שנלחם באוקראינה".
הטירון בקרוב משווה בין האוקראינים לישראלים וסבור כי "האחדות של עם ישראל זאת הסיבה לכל הניצחונות שלנו במלחמות, לאוקראינים אין אחדות כזאת". על אף שאיליה התגורר בעיר במערב אוקראינה והמלחמה שם לא הייתה קרובה אליו, הוא אומר כי "המלחמה פגעה בכל אוקראינה. המלחמה ההיא משפיעה עליי הרבה כי מהרגע שהבנתי שיש בעולם אנשים שרוצים לראות אותי מת, בחרתי להתגייס לקרבי".
בשבעה באוקטובר הוא היה במכינה הקדם צבאית בירושלים ונזכר כי קם בבוקר ולא היה מודע לגודל האירוע. רק בדיעבד היה מסוגל לטעון "לא עשיתי טעות כשבחרתי להתגייס לקרבי, העולם צריך אנשים שיהיו יותר חזקים מהכלבים שבוחרים להרוג".
לצד הגעגועים למשפחה ולאוכל המשפחתי, איליה שואף להיות "ישראלי מושלם" כשיסיים את הצבא, ורואה בחוויה הצבאית כהזדמנות ללמוד יותר. "הישראלים הולכים לצבא כדי להתבגר עם 4-5 אנשים בחדר, כולל ניקיונות, סגירת שבתות... אלה דברים שכבר חוויתי".
דוד אוקס בן -18, מספר דברים וחוויות דומות. גם הוא עלה מאוקראינה במסגרת תכנית "נעלה" ועתיד להתגייס היום כחייל בודד, כשכמעט כל משפחתו נשארה בארץ מולדתו. דוד הספיק להיפגש עם משפחתו בארץ, למעט אביו שנפגש עימו בפעם האחרונה בקיץ ומאז נבצר ממנו להיפגש עקב חוק הגיוס באוקראינה, לפיו אין הוא יכול לצאת מהמדינה.
עם זאת, ההחלטה של דוד לעלות לארץ הייתה לדבריו "120% החלטה משותפת עם הורים. הם הכניסו בי רוח ציונית ולימדו אותי לאהוב את הארץ. שני ההורים שלי ביתרים, אבא היה מפקד של ביתר אוקראינה אז גדלתי באווירה ציונית ועל סיפורים על ז’בוטינסקי. שניהם חלמו לעלות ארצה ולא יצא להם, אז אני סגרתי את במעגל הזה".
כשנשאל דוד על הדימיון והשוני בין המלחמה באוקראינה לזו שבישראל, הוא מסביר כי "בארץ לאף אחד אין ספק בניצחון שלנו, באוקראינה - לכולם יש תקווה". בניגוד לאיליה שלא חווה את המלחמה באזור מגוריו, דוד משתף כי מאז המלחמה באוקראינה הוא שמע את האזעקות, שמאוד שונות מהאזעקות בארץ, והיה במקלטים.
השבעה באוקטובר תפס אותו בבית משפחת חבריו באפרת; "היינו בדיוק בסעודת שמחת תורה, היו שלוש משפחות בבית בשבת הזאת… כשהיינו בשחרית שמענו טלפונים אצל מתנדבי מד״א, שמענו מטוסים וראינו הפלת צילום באוויר. גם היו באותו יום שתי אזעקות בישוב שלנו. הבנו שיש תקיפה, אבל עד מוצ״ש לא הבנו את גודל האסון שקרה".
דוד מרגיש את שתפיסת העולם שלו שמתבטאת במסירות והמוכנות לעזור היא ישראלית מאוד, והיא גם מביאה לביטוי את המאפיינים הכי בולטים של ישראל. מבעד ל-ר' הגרונית שלו, אליה הוא מתייחס כבעיה רצינית, הוא נזכר בקשיי השפה שליוו אותו בתחילת הדרך במגמת התיאטרון בתיכון, אך מסכם את סיום התיכון באופן מוצלח עם "ציונים מעולים". לדבריו, עדיין קשה לו עם "החוצפה הישראלית", בעוד הוא מתאר את עצמו כמנומס ומתבייש.
בדומה לאיליה, דוד מרגיש שהישראליות שבתוכו תתגבש באופן מלא רק אחרי הצבא ומצהיר כי "האהבה הענקית שיש לו למקום הזה, תגרום לו להיות החייל הכי מסור שהוא יכול, באופן יותר מ'מלא'".
אל מול היעדר התמיכה המשפחתית והחוסר הגדול בחיבוק מעצם היותו חייל בודד, הוא מתאר את חווית העלייה לארץ ככזו ששווה את המחיר. הוא קורא לעולים שכבר בארץ: "תפתחו את העיניים - הגעתם למדינה הכי טובה בעולם, תעריכו אותה ותעשו מה שביכולתכם כדי לשפר מה שאתם לא אוהבים!".
להבטחתו של איליה כי "ישראל תנצח, כי כולנו נלחמים כדי לראות את המשפחה ולחיות בשלום. המוטיבציה שלנו יותר חזקה", מצטרף דוד ואומר: "האור תמיד מנצח חושך. אפילו אחרי הלילות הכי קשוחים וחשוכים מגיעה זריחה".